הרבה קווים מקבילים בין חייה של השחקנית עמנואל אליסון (הורי) לחייו של גיבור ספר הביכורים שלה, Dogs of Whitechapel. זה רומן מתח פסיכולוגי אפל המתרחש ב־1987. המספר, קווין, הוא נרקומן אימפולסיבי, רגיש והרסני, בעל יצר הישרדות יוצא דופן, שגדל בשכונת ווייטצ'אפל בלונדון בעוני ובהזנחה. הוא משוכנע שהשכונה היא הבעיה המרכזית בחייו, ושאם ישיג מספיק כסף, יוכל סוף־סוף לצאת ממנה לחיים אחרים.
כמו קווין, אליסון (54) נולדה לעוני. אמה גידלה לבדה שלושה ילדים בנדידה בין שכונות מחוספסות. היא גדלה לצד נרקומנים, אחד מהם הוא אחיה, וחיפשה דרך מילוט. גם היא הגיעה לבסוף למסקנה העגומה שאדם הוא תבנית נוף מולדתו, וגם בבגרותו יתקשה להשתחרר מהדפוסים שהושרשו בו.
"באיזשהו מקום אני קווין", היא מודה. "זו לא אוטוביוגרפיה, אבל יש בה הרבה מהחיים שלי כילדה. גם אני גדלתי לתוך עוני נורא בין מכורים. על הגג של הבניין שגרנו בו בדרום תל אביב הייתה תחנת סמים. הייתי עולה לשחק ולידי הייתה תנועה ערה של נרקומנים. לא ידעתי שזה יוצא דופן, אלה היו חיי. רק כשגדלתי הבנתי כמה מזה ספגתי. הספר מעלה את השאלה – האם אפשר לשנות את הרגלי הילדות? הפכתי את עצמי לסוג של סינדרלה, אבל כמה באמת הצליחו לצאת משם? אח שלי לא הצליח. הוא כבר בן 61, מכור מגיל 14 וכרגע בכלא. הוא היה ילד מבריק עם מנת משכל גבוהה. אם היה גדל בסביבה מטפחת, אמא'לה, מה יכול היה לצאת ממנו".
ויש לך גם אח מפורסם, השחקן סמי הורי, שנעלם בשנים האחרונות.
"הוא נעלם גם מהחיים שלי. אני לא בקשר איתו כבר כמה שנים, אז אני לא יכולה לדבר עליו. זה עצוב לי, אבל זה מה שנכון לנו. אני אוהבת אותו ומאחלת לו הצלחה".
היא התחילה לכתוב בזכות אחיה: "כשחייתי בניו יורק, סמי התקשר אליי ואמר לי שהוא תקוע בטייפקאסט ולא יודע איך לצאת ממנו. הוא רצה תפקיד שיוציא ממנו משהו אחר. ניסיתי לעודד אותו, אמרתי לו: 'אני קונה מחברת וכותבת לך את תפקיד חייך'. לא יצא מזה תסריט, אבל הבנתי שאני יודעת ואוהבת לכתוב. אחרי 30 שנה יצא הספר. הוא עבר הרבה גלגולים. הוצאתי אותו בעברית והוא ספג ביקורות לא טובות. ידעתי שזה יקרה - הוצאתי אותו למרות שלא הייתי שלמה איתו. אחר כך החלטתי לכתוב אותו מחדש, פירקתי אותו לגורמים והייתי מרוצה מהתוצאה. הוא היה אמור לצאת ב־8 באוקטובר 2023, ואז קרה מה שקרה. הוא חזר למגירה, לא לי ולא לאומה הייתה אז יכולת להכיל ספר כזה. אחרי כמה חודשים טובים, כשהבנתי שהמלחמה לא הולכת להיגמר, החלטתי להוציא אותו באנגלית בחו"ל. עבדתי עליו שנה נוספת והיום אני שלמה איתו לגמרי. שבוע אחרי שהוא יצא לאור נמכרו ממנו 800 עותקים, זה המון בשביל ספר עצמאי".
קווין מוּנע על ידי רצון לקבל אהבה מאמא שלא מצליחה לתת אותה. גם לך היה צורך כזה?
"אני רוצה לענות על השאלה הזו ואני בטוחה שיום אחד אכתוב על זה, אבל אמא שלי בת 84 ומגיע לה לחיות את שנותיה האחרונות בשלווה. לקחתי אחריות על החיים שלי".
אתן בקשר?
"ברור, אני דואגת לה, מבקרת אותה ומנקה לה את הבית. גדלתי בנסיבות חיים קשות ולא קיבלתי את המענה שהייתי זקוקה לו כילדה, אבל למדתי לא להסתכל על מה שחסר לי. אני לא מתעכבת על העבר ולא מתרפקת עליו, אני לוקחת משם את מה שצריך כדי להמשיך הלאה בצורה מיטבית ולפרוץ את כל הגבולות שלי".
למה בחרת לכתוב בז'אנר של ספרי פשע?
"פשע יוצא לי באופן טבעי, כנראה בגלל המקום שממנו באתי. היום אני כותבת תסריט לסדרה וגם שם בקול של גבר. אני כנראה מחוברת לצד הגברי שלי".
הספר יתורגם לעברית?
"אני רוצה לראות איך הוא יהדהד בעולם ואז אחליט אם יש טעם לתרגם אותו".
חלמתי להיות מלכת הכיתה
אליסון הוא לא רק שם עט, אלא שמה הרשמי של עמנואל, אחרי ששינתה אותו בעצת בתה. "החיים היו קצת מסובכים, באתי ממשפחה מפורקת, ללא שורשים, אז הבת שלי הציעה שנשנה את השם כדי לשנות את הגורל שלנו. קראנו לעצמנו על שם לארי אליסון, היהודי הכי עשיר בעולם, כדי שאולי קצת מהמזל שלו יגיע אלינו. סיפרתי לו את זה והוא צחק".
אחרי הפסקה ארוכה ממשחק, לאחרונה לוהקה לסרט המצליח "חינה אמריקאית" של שלום אסייג, המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע. בסרט היא מגלמת את ז'נט, אמה האמריקאית של הכלה שבמוקד העלילה. "התפקיד הזה הוא סגירת מעגל ופתיחת מעגל עבורי. שלום הוא איש מקסים, לא פצצת אגו כמו שכוכב כמוהו עלול להיות". במסגרת החזרה שלה לקדמת הבמה הצטלמה גם לתוכנית "הישרדות" המשודרת ברשת 13.
"קידמתי את האג'נדה הזאת, אבל אני עם הזרקות גמרתי. אני לא מכניסה שום חומר לפנים. לא פעם אמרו לי שאני יותר מדי מנותחת וזה הרחיק ממני תפקידים"
למשחק הגיעה רק בגיל 31, כשלוהקה לטלנובלה המצליחה "משחק החיים". בהמשך שיחקה בתפקידי אורח בסדרות הפופולריות "החברים של נאור", "כחולים", "טקסי דרייבר", "המשרד", "בלתי הפיך", "רמזור ו"מנאייכ". היא חלמה על משחק מגיל צעיר, אבל המצב הכלכלי בבית הרחיק אותה מהבמה. "כשסיימתי צבא רציתי לעשות כסף. כמו קווין, חשבתי שזה יוציא אותי מהמקום שבו גדלתי. החלטתי לנסות להיות אשת עסקים, פתחתי בוטיק בדיזנגוף, מכרתי לכל החנויות בארץ והצלחתי. ידעתי איך לעשות כסף, אבל לא ידעתי לשמור עליו. כנראה לא הייתי אשת עסקים מי יודע מה. כשסגרתי את העסק, החלטתי לנסות להיות שחקנית".
למה דווקא שחקנית?
"מגיל צעיר היכולת להיכנס לדמויות עזרה לי בחיים. הייתי ילדה לא מקובלת, עשו עליי חרמות, צחקו על הבגדים שלי כי לא היה כסף ותמיד לבשתי את הבגדים של האחים שלי. לא הלכתי לימי הולדת כי לא היה לי מה ללבוש. חלמתי להיות מלכת הכיתה, כמו הילדות המטופחות עם השיער הארוך. אותי תמיד סיפרו קצר כי זה היה חסכוני יותר. רק כששיחקתי בהצגות של בית הספר קיבלתי אהדה, הרגשתי שזה מקום המפלט שלי".
איך התחלת?
"בצוות בידור באילת, כמו סמי שעשה את זה לפניי. נסעתי לאילת בלי שקל, לא ידעתי מאיפה להתחיל. ישבתי במסעדה, אבודה לגמרי. עבר שם מישהו ואמר: 'את מוכרת לי', אז שאלתי אותו אם הוא יכול להלוות לי 50 שקל, כי אני צריכה להיבחן לצוות בידור ואין לי איך להגיע. הבטחתי להחזיר לו כשאצליח. נסעתי להולידיי אין, ניגשתי לקבלה וביקשתי להיבחן. חשבו שאני משוגעת, אמרו לי: 'זה לא הולך ככה', אבל התעקשתי. בסוף עשו לי אודישן והתקבלתי על המקום. כשנהייתי הכוכבת של הצוות, זיהיתי בקהל את הבחור שנתן לי את הכסף והחזרתי לו. הוא אמר: 'חשבתי שאת משוגעת, אבל אני רואה שצדקת'".
אחרי ההצלחה באילת החליטה ללמוד משחק בבית הספר של סטלה אדלר בניו יורק. עם מוריה נמנה ג'יימס גנדולפיני מ"הסופרנוס". "הייתי שבע שנים בניו יורק והלך לי די טוב, כשהגעתי לבקר פה שמעתי שיש אודישנים ל'משחק החיים' והלכתי בלי שום ציפיות. בסוף הצילומים רציתי לחזור לניו יורק, אבל הכרתי פה מישהו ונכנסתי להיריון. הוא שכנע אותי ללדת. לא חשבתי שאני מסוגלת להיות אמא, פחדתי מזה מאוד. זו הייתה אמורה להיות ההפלה החמישית שלי. הייתי בת 31, והוא אמר לי: 'את כבר מבוגרת, יש לך הזדמנות, אולי זה הזמן'. פחדתי לחזור לניו יורק לבד. החלטתי להישאר בארץ ולעשות את הכי טוב שלי כדי לתת לבת שלי את החיים הכי טובים. ידעתי שזה לא יהיה איתו, היינו זוג לתקופה קצרה מאוד. לימים הוא נרצח, אבל הוא השאיר לי את אודיל, היום בת 22, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
בת כמה אודיל הייתה כשהוא נרצח?
"בת תשע. במזל היא הצליחה לראות אותו כמה ימים לפני כן. באותו יום קמתי בבוקר והיו לי 70 שיחות שלא נענו מאחותו, שלא הייתי בקשר איתה בכלל. חזרתי אליה, ובדיוק אודיל נכנסה לחדר ואמרה בצחוק: 'מה קרה שאתן מדברות, אבא שלי מת?'. לכי תספרי לה שכן".
איך היה לגדל ילדה לבד?
"בדיעבד לא קל. אודיל חלתה בסוכרת נעורים והייתי צריכה לשנות את החיים שלי מקצה לקצה בשבילה. לא האמנתי שיכולים להיות לי כאלה כוחות. האחריות שיש לי כהורה זה הדבר הכי מאתגר ומדהים שהיה לי בחיים. היא החברה הכי טובה שלי, אין דבר גדול יותר מאימהות".
פס ייצור
גם אודיל נמשכה לעולם הבמה מגיל צעיר. "היא ראפרית, זמרת יוצרת מטורפת שתפרוץ בקרוב. השיר שלה 'מאני' יכבוש את הרדיו. זה שיר קצת פרובוקטיבי וביקורתי נגד תעשיית היופי, כולל השורה 'פס ייצור, נראות זהות, מגדילות, מזריקות באותם המקומות'".
"מגיל צעיר היכולת להיכנס לדמויות עזרה לי בחיים. הייתי ילדה לא מקובלת, עשו עליי חרמות, צחקו על הבגדים שלי כי לא היה כסף ותמיד לבשתי את הבגדים של האחים שלי. לא הלכתי לימי הולדת כי לא היה לי מה ללבוש"
למרות הטקסט הביקורתי של בתה, היו שנים שבהם אליסון הייתה מכורה לפלסטיקה. ב־2012 השתתפה בדוקו־ריאליטי "חלומות מפלסטיק" ובהמשך בסרטה של גלית גוטמן, "מכורות ליופי". "כן, אודיל שרה גם קצת עליי, למרות שכבר שנים אני לא עושה כלום, כולל בוטוקס. אני לא מכניסה שום חומר לפנים שלי, ואת מה שהיה הוצאתי. הגעתי למסקנה שזה נראה לא טוב, ובסוף באמת כולן נראות אותו דבר. אני בעצמי כבר התחלתי להתבלבל בין נשים שאני מכירה, זו הזיה. אני יודעת שקידמתי את האג'נדה הזאת, אבל עם הזרקות גמרתי. מצד שני, אני לא אומרת שלא אעשה בחיים ניתוח".
התחלת עם זה בגיל צעיר. למה היית צריכה את זה?
"לא רציתי להיות יפה יותר, אלא לשמר את מה שיש. פרצתי מאוחר ולא רציתי שהגיל יהיה פקטור. עשיתי טעות שדיברתי על זה. רציתי לתת לנשים כוח, שיפסיקו להסתיר ולהתבייש. מיושן לחשוב שאם את מטופחת, חסר לך משהו במוח, אבל זה הביא אותי למקום לא טוב. צלבו אותי, וכמובן זה בא לידי ביטוי בליהוק. הטעות שלי הייתה שניסיתי להתווכח ולהוכיח את צדקתי. לא הייתי צריכה לעשות מזה כזה סיפור, הייתי צריכה לשתוק ולהוריד פרופיל, אבל זו חוכמת הבדיעבד. לא היה לי ניסיון, לא ידעתי שמאחורי כל שחקן יש יחסי ציבור ומנהל אישי שאמור לכוון אותו. למדתי את זה בדרך הקשה ועשיתי טעויות שאני לוקחת עליהן אחריות".
זה ממש פגע לך בקריירה?
"ברור. לא פעם אמרו לי שאני יותר מדי מנותחת, זלזלו בי בתקשורת בגלל זה, וזה הרחיק ממני תפקידים - המלהקים רוצים דימוי. אבל זה נגמר, היום אני יוצרת, אכתוב לעצמי תפקידים, ואף אחד לא יוכל לעצור אותי יותר".
ממה התפרנסת כל השנים?
"כתבתי סדנאות העצמה, עשיתי קריאייטיב לרדיו חרדי, עבדתי בניקיון, בטיפול בילדים, הייתי ברמנית. זה לא היה קל, נכנסתי לדמויות וככה הצלחתי להחזיק מעמד".
"חינה אמריקאית" עשה לך חשק להמשיך לשחק?
"תמיד יש חשק לשחק, אבל אני פחות אוהבת להיות סלב. בכלל, אני לא בן אדם שיוצא לבלות. אני די חנונית. חושבים שהייתי הילדה הרעה של התעשייה, אבל אני לא שותה, לא מעשנת גראס, אימהית וביתית".
מה עם זוגיות?
"מה זה? (צוחקת). אני לא שוללת, אבל זוגיות צריכה להיות משהו מגניב וכיפי, סוג של בונוס ולא מתוך צורך. אני לא צריכה זוגיות, למדתי להסתדר לבד. אני לא צריכה גבר, אבל אני אוהבת את הקטע של ביחד. אם יבוא בן אדם אופטימי, כיפי ונדיב בנשמתו, אני לא אגיד לא".
"חזרתי להיות בת שש"
כשהציעו לה להשתתף ב"הישרדות", התשובה הראשונה של אליסון הייתה שלילית: "אני שחקנית, אני רגילה לקבל תסריט, להיכנס לדמות ולדעת לאן הסיפור הולך. בדיוק קיבלתי תפקיד שמאוד חיכיתי לו בסדרה 'קראתי לך אסתר' ב־HOT. היו לי כל הסיבות להגיד לא ל'הישרדות', אבל אז התחיל להציק לי קול קטן בראש - שאלתי את עצמי אם אני מפחדת. פתאום קלטתי כמה קל לי להציג את הפחדים שלי כהחלטות רציונליות, אז החלטתי לבחור דווקא במה שאני מפחדת ממנו, בהרפתקה".
ממה פחדת?
"לא מהרעב והתנאים הפיזיים. גדלתי בסוג של ג'ונגל, לא הייתי צריכה לטוס לקצה העולם כדי להכיר תנאים קשים. פחדתי מהאנשים. אני סוליסטית ופתאום אני עם אנשים שלא בחרתי בהם 24 שעות ביממה, בלי פרטיות ובלי אפשרות לקום וללכת.
"הכי טלטל אותי שבגיל 54 חזרתי להיות בת שש. פתאום כל הפחדים הישנים מהכיתה חזרו. חרמות, דחייה, פחד שלא יבחרו בי, שלא ייתנו לי צ'אנס, שיסתכלו על המראה שלי ויחליטו שהם כבר יודעים מי אני. מספיק שמישהו לא רוצה לשבת לידך, ובשנייה את שוב ילדה שמחכה שיזמינו אותה לשחק".
וזה מה שהיה?
"הרגשתי את זה שם ביג טיים. אבל כשאת בוחרת להיות לבד, אף אחד לא יכול להשאיר אותך בחוץ. פתאום הבנתי שחלק מהדברים שאני הכי גאה בהם נולדו מתוך פחד. זאת הייתה בשבילי המתנה של 'הישרדות'. האפשרות להתנתק מהעולם, מהטלפון, מהרעש, מכל התפקידים שאני ממלאת בחיים ולפגוש את עצמי בלי הסחות דעת. אם זה היה תלוי בי, הייתי שולחת כל בן אדם ל'הישרדות'. החיים שלי היו הישרדות גם קודם, אבל יש הבדל בין לשרוד כי אין ברירה לבין לבחור להתמודד עם מה שמפחיד אותך".
