לירז חקמון, "כשאני מסתכלת על הדרך שעברתי זה מרגש אותי בכל פעם מחדש"

המסלול של לירז חקמון מילדה בבית הרוס לסמנכ"לית בחברה מצליחה

כשמסתכלים על לירז חקמון, יועצת משפטית וסמנכ"לית ניהול סיכונים בכירה בחברה מצליחה, קשה לדמיין את הדרך שעשתה. נקודת הפתיחה שלה הייתה גרועה: כשהייתה ילדה שירותי הרווחה המליצו להוציא אותה מהבית. ההמשך כלל עשור של ניסיונות כושלים להרות, גידול שני ילדי אומנה וגירושים. היום ילדי האומנה מאומצים רשמית, ויש לה גם בת שלישית שאותה הביאה לעולם אחרי הגירושים, באמצעות תרומת זרע

פורסם: 01.04.22, 09:21
כשעו"ד לירז חקמון (41) מונתה להיות היועצת המשפטית וסמנכ"לית ניהול סיכונים ב"מימון ישיר", חברה למתן הלוואות חוץ־בנקאיות מהגדולות בישראל, היא לא ממש נבהלה מגודל המעמד. אחרי הכל לנהל סיכונים היא יודעת מיום שהיא מכירה את עצמה. היא גדלה כבת בכורה מתוך ארבעה במשפחה קשת יום, עם אם הסובלת מקשיים נפשיים ואב מכור לסמים.
המצב בבית היה כל כך קשה, שכשהייתה בכיתה א' שירותי הרווחה רצו להוציא אותה מהבית, אך האם התנגדה ונלחמה על השארתה ("בזמנו הייתה למשפחות אומנה תדמית לא טובה"). בסופו של דבר הושגה פשרה והיא נשלחה לפנימייה. אחרי שנתיים, כשהמצב במשפחה השתפר, חזרה הביתה.
מאז שהייתה בת תשע לקחה על עצמה לירז את הטיפול באחיה הקטנים ובאמה. אביה, היא מספרת, לא היה מעורב בחיי המשפחה. "גדלתי לאמא לביאה אמיתית שהיו לה אפיזודות דיכאוניות קשות בעקבות ילדות קשה שעברה", היא מספרת. "כדי לברוח מהמציאות הזאת אבא שלי נפל להתמכרויות ולחומרים אסורים, ואז הפך לצל אדם. הוא לא היה נוכח בחיים שלנו, הוא מכר אותנו בנזיד עדשים ובחר ללכת בדרכים עקלקלות של הרס עצמי, ועד היום הוא לא קיים בחיים שלי".
הוא היה חסר לך בילדותך?
"אמא שלי תמיד נתנה לנו חום ואהבה, אבל היו לה רגעים שבהם היא שקעה וברגעים האלה התפללתי שיהיה לי אבא. כשהייתי קטנה כמעט לא היו משפחות חד־הוריות בסביבתי, קינאתי במשפחות שיש בהן אבא ואמא. הנושא הזה רגיש קצת, לא הייתי רוצה לתת לאבא שלי מקום בכתבה, אני יכולה רק להגיד שהילדים שלי לא מכירים אותו ואני גם לא רוצה שיכירו".
אז הוא לא יודע לאן הגעת בחיים?
"לא נראה לי. אנחנו לא בקשר, אין לי מושג איפה הוא ומה הוא עושה היום, ואני גם לא רוצה לדעת. אני מוכרחה להודות שהיו נקודות בחיים שלי שצבט לי שאין לי את הדמות הזאת שתתגאה בי. כשילדתי את בתי אפילו שקלתי ליצור איתו קשר ולספר לו שיש לו נכדה, אבל בסופו של דבר הגעתי להחלטה מושכלת שאני לא רוצה אותו בחיים שלי כי לא מגיע לו".
"אבא שלי נפל לחומרים אסורים. הוא בחר ללכת בדרכים עקלקלות של הרס עצמי, ועד היום הוא לא קיים בחיים שלי"
בילדותה כמעט לא הגיעה לבית הספר בשל הנסיבות בבית, ובסופו של דבר לא התקבלה לתיכון. "הייתי הדמות הדומיננטית בבית, אמא קטנה שדואגת לאחים שלה ודואגת לאמא שלה, וכשאת נמצאת במצב כזה, הלימודים הם הדבר האחרון שמעסיק אותך", היא מספרת. "אני חושבת שהיה לי הרבה מזל, אלוהים כל הזמן שלח לי מלאכים שישמרו עליי. למשל, המורה שלי ביסודי, זיוה מנדל ז"ל, שידעה מה קורה בבית ושמרה עליי לאורך כל שנות בית הספר היסודי. שמרתי איתה על קשר עד יומה האחרון, היא הייתה ממש מורה לחיים, דאגה לי וליוותה אותי לאורך שנים. ובכל זאת, בסוף החטיבה לא התקבלתי לשום בית ספר תיכון כי הציונים שלי היו על הפנים. למזלי הופיעה בחיי מלאכית מספר שתיים, מנהלת החטיבה שרה ליכטנשטיין, שנלחמה כדי שאתקבל לתיכון. אמרתי לה, 'אני לא יכולה להגיד לאמא שלי שלא התקבלתי, אני חייבת שתעזרי לי', ובמשך כל החודשיים של החופש הגדול היא ישבה איתי יום־יום במשך שעות ולימדה אותי הכל, כדי שאעבור את בחינות הכניסה. בזכותה לא נשרתי".
מאיפה הייתה לך מוטיבציה, במצבך, להתאמץ כל כך?
"לא רציתי לאכזב את אמא שלי, ידעתי שהיא תהיה עצובה מזה. זה היה כל כך חשוב לה, שהייתי מוכנה לעשות הכל רק שהיא לא תשמע את הבשורה שלא התקבלתי לשום תיכון. גם בתיכון המחנכת שלי לא ויתרה עליי ולא ויתרה לי עד שסיימתי את כל הבגרויות, וזה ממש לא מובן מאליו. כשאני מסתכלת על הדרך שעברתי מאז שהייתי בעצמי ילדה קטנה שלא התקבלה לתיכון, ועד לאן שהגעתי - סמנכ"לית בכירה בחברה ציבורית מצליחה, זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

נציגת מכירות במשרת סטודנט

למרות המצב הקשה בבית, לירז התגייסה לצה"ל ושירתה כמפעילת האמר בחיל ההנדסה. "רציתי לעשות שירות הכי קרבי שיש והכי רחוק מהבית, הרגשתי שאני יכולה להעביר לאחי את המושכות ולנסות לפלס לי דרך בעולם, לעשות משהו בשביל עצמי. רציתי להצליח, להיות משהו בעולם הזה. כשהשתחררתי חזרתי לקחת את הפיקוד בבית", היא מספרת.
אחרי הצבא החלה ללמוד משפטים בקריה האקדמית בקריית־אונו ובמקביל החלה לעבוד בחברת "מימון ישיר" בפתח־תקווה כנציגת מכירות במשרת סטודנטים. "זו הייתה עבודה זמנית מבחינתי, רציתי בכלל להיות עורכת דין פלילית, אבל המקום הזה גרם לי להרגיש בבית ומשהו בתחושה היה לי מאוד נעים, כמו משפחה. הרגשתי טוב מאוד שם, עד כדי כך שנשארתי לעבוד בחברה עד היום, כבר 15 שנה. המנכ"ל, ערן וולף, טיפח וקידם אותי מתחילת הדרך ובזכותו הגעתי לתפקיד בכיר בהנהלת החברה".
"אמרתי למנהלת, 'אני לא יכולה להגיד לאמא שלי שלא התקבלתי לתיכון, אני חייבת שתעזרי לי', וכל החופש הגדול היא לימדה אותי. לא רציתי לאכזב את אמא שלי, הייתי מוכנה לעשות הכל"
"מימון ישיר", מקבוצת צור שמיר, היא חברת אשראי צרכני חוץ־בנקאי מהמובילות בתחומה בישראל, שמעמידה הלוואות בהיקף פעילות של מיליארדי שקלים בשנה. החברה, בבעלות משפחת שניידמן, בעלי "ביטוח ישיר", הונפקה בבורסה בקיץ 2020 בשווי של כ־2.3 מיליארד שקל, ומאז שווייה עלה בכ־140%.
את ההתמחות שלה כעורכת דין עשתה בחברה האם "ביטוח ישיר", ואז חזרה למחלקה המשפטית של "מימון ישיר" והחלה לנסוק. "הקמתי בין היתר את שירות הלקוחות, את מחלקת התפעול ואת ה'בק אופיס' לתמיכת המכירות. לפני ארבע שנים מוניתי ליועצת המשפטית של החברה, ולפני שלוש שנים מינו אותי בנוסף גם לסמנכ"לית ניהול סיכונים".
מה זה אומר ניהול סיכונים?
"בכל תהליך ובכל פרויקט יש סיכונים שצריך לזהות, ללמוד, להציף ולקבל החלטות אם שווה לחברה לקחת את הסיכון או לא. אם כן שווה, צריך לנהל את הסיכון ולבנות מערך בקרה. התפקיד שלי, כמי שעומדת בראש האגף לניהול סיכונים, הוא לעשות כל מה שניתן כדי שהחברה תעמוד בהוראות הרגולטוריות".
מי הלקוחות של החברה?
"כל עם ישראל".
כל עם ישראל שלא יכול לקבל הלוואה בבנקים?
"לא בהכרח. אנחנו חברה חוץ־בנקאית, ואם אנשים רוצים לשמור את המסגרת הבנקאית שלהם, הם יבואו לקחת הלוואה אצלנו".
הלוואות עלולות להביא אנשים לקריסה כלכלית. זה לא צורם לך, בעיקר לאור הרקע שבו גדלת?
"אין קשר בין בין המקום שממנו באתי ובין המקום שבו אני עובדת. אנחנו לא מעניקים הלוואות רק למסורבי אשראי מהבנקים, להפך. 'מימון ישיר' מעמידה אשראי לכלל הלקוחות שהם גם לקוחות הבנקים. אנחנו מנגישים את האשראי ללקוחות שלנו בצורה מהירה ויעילה, ואנחנו לא מעמידים אשראי לכל אחד"

הציפייה הרגה אותי

לירז, גרושה ואם לשלושה מפתח־תקווה, נישאה בגיל 28 ומאז, במשך עשר שנים, עברה טיפולי פוריות מפרכים כדי להביא ילדים לעולם. "לא סבלתי משום בעיה, עד היום הרופאים לא יודעים מה לא בסדר איתי ולמה לא הצלחתי להיכנס להיריון. כשאין בעיה גם אי־אפשר לטפל בה", היא אומרת.
2 צפייה בגלריה
לירז חקמון
לירז חקמון
"זו תמונה של הילדים שאני צילמתי וציירנו עליה. עשיתי איתם יום כיף, התפלשנו בגואש"
(צילום: אוראל כהן)
במהלך השנים האלה היא ובעלה לשעבר נרשמו להיות הורי אומנה, זאת כיוון שלא רצתה לאמץ ילד מחו"ל ("זה תהליך ארוך ויקר") או להירשם לאימוץ בארץ ("על כל אלף משפחות שממתינות יש ילד אחד בר אימוץ, בעוד שילדי האומנה מחכים ומחכים ולא לוקחים אותם").
ואז, ביום בהיר אחד לפני תשע שנים – זה היה ביום חמישי בשבוע, בשעה 11:00 בבוקר – עד כדי כך הרגע הזה חקוק אצלה בלב, היא קיבלה טלפון מעובדת סוציאלית של שירותי האומנה בישראל, שהודיעה לה שביום שני - כלומר, בעוד ארבעה ימים - תוכל לקבל שני אחים בני פחות משנתיים.
היא הייתה אז היועצת המשפטית ומנהלת התפעול בחברה, והבשורה הבהילה אותה יותר מאשר שימחה אותה. "העובדת הסוציאלית אמרה לי, 'קחי את הזמן שלך להחליט, יש לך שעתיים'", היא משחזרת. "אני זוכרת שניתקתי את הטלפון ונפלו לי דברים מהידיים מרוב התרגשות, רעדתי כולי. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו, 'אתה לא מאמין מי התקשרה אליי עכשיו, היא נתנה לי רק שעתיים להחליט', והוא ענה לי 'שעתיים זה הרבה זמן, את לא צריכה שעתיים, תחזרי אליה עכשיו ותגידי לה שאנחנו הולכים על זה'. הבית לא היה מוכן, לא היה לנו שום דבר שקשור לילדים, אבל הוא אמר לי 'יש לנו את כל הסופ"ש, אל תדאגי, נתארגן'. רצתי להודיע לבוסית שלי, והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה 'את לא מאמינה, בשבוע הבא אני יוצאת לחופשת לידה'".
איך עברו עלייך הימים הבאים?
"קודם כל, במשך שלושה ימים היינו במסע קניות, קנינו הכל והכנו להם חדר מקסים. שנית, שלושה לילות לא עצמנו עין. לא ידעתי את המשמעויות של מה קורה לנו, מה זה אומר להיות הורים, מה יקרה ברגע הזה שהם ייכנסו בדלת. לא היינו כל כך בקשר עם השכנים, שנינו אנשי קריירה עסוקים מהבוקר עד הלילה בלי הרבה מחויבויות לבית, ואני זוכרת שביום שישי בערב דפקנו בדלת של השכנים וביקשנו להכיר את הילדים שלהם. הם שאלו 'מה, לכם אין ילדים?' אז ענינו 'עוד לא, הם יגיעו ביום שני'" (צוחקת).
מה היה החשש הכי גדול?
"שאלתי את עצמי מתי אני באמת ארגיש אמא שלהם. החלום שלי היה להיות אמא, זה כל מה שרציתי בחיים. הציפייה הזו לרגע שבו אראה את הילדים הרגה אותי, אבל ברגע שהדלת נפתחה מיד הרגשתי אמא שלהם בכל רמ"ח איבריי. היו לנו המון אתגרים בסיפור הזה, בכל זאת, באומנה הילדים עלולים להילקח ממך בכל רגע, ולמרות הכל האמנתי שאהיה אמא שלהם לכל החיים".

זכיתי שלוש פעמים

אחרי הפסקה של שנה חזרו בני הזוג לטיפולי הפוריות, שבמהלכם עלו יחסיהם על שרטון, ולפני ארבע שנים השניים התגרשו אחרי תשע שנות נישואים. למרות הגירושים, לירז החליטה לא להרים ידיים ולהמשיך לנסות להרות לבד, באמצעות תרומת זרע, וכבר בניסיון הראשון נכנסה להיריון. "הייתי בת 38, כבר לא צעירה, ואמרתי לעצמי 'או עכשיו או אף פעם'. חודשיים אחרי שהתגרשתי כבר הייתי בהיריון", היא מספרת.
היום היא בזוגיות חדשה, שעליה היא לא רוצה להרחיב את הדיבור. "זה טרי מדי, אין מה לספר, אבל אני עם הפנים קדימה. אני רוצה עוד ילדים ומקווה שעוד יהיו לי".
את מנסה?
"אני על זה. אני רוצה לעשות עוד ילד באמצעות תרומת זרע, מאותו תורם של הבת שלי".
ומה עם ילדי האומנה? הם אומצו רשמית?
"לפני שלוש שנים וחצי, תוך כדי ההיריון של הבת שלי, פנו אליי מרשות האומנה והציעו לי ולגרוש שלי לאמץ אותם באימוץ פתוח (שיאפשר לילדים לשמור על קשר עם משפחתם הביולוגית, ד"ח). לא היה גבול לשמחתי. יצא שבטווח של פחות משנה זכיתי בלוטו שלוש פעמים. באותה שנה רשמתי שלושה ילדים בתעודת הזהות".
היו רגעי ייאוש בדרך?
"בכלל לא, הייתי נחושה להיות אמא ויהי מה. רציתי להיות במקום הזה שבו אוכל להעניק לילדים שלי את מה שלי לא היה. הייתי כבר אשת קריירה, היה לי תפקיד מעניין, מאתגר ומתגמל, כל מה שהיה חסר לי היה להיות אמא. רציתי ילדים לתת להם את כל מה שיש לי, כי לי לא היה".
עם קריירה כמו שלך, קשה לגדל שלושה ילדים כגרושה?
"זו התמודדות לא פשוטה, אני בעצם מנהלת שתי קריירות תובעניות, אבל זה לא קשה, זה אושר. הדבר היחיד שהיה לי קשה היה כשהייתי בהיריון ואנשים אמרו לי 'עכשיו תביני מה זה כשיש לך ילדים משלך'. זה קרע לי את הלב לגזרים, היה לי קשה לשמוע את זה. באיזשהו שלב זה חלחל ופתאום התחלתי לפחד מזה. שאלתי את עצמי, איך אפשר לאהוב ילד יותר ממה שאני אוהבת את הילדים שלי? אחרי שילדתי את הבת שלי גיליתי שאני אוהבת את שלושתם אותו דבר, ורווח לי. מאז יש לי משפט שאני הולכת איתו כל הזמן: משפחה כן בוחרים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.