בני הזוג: כשנפגשו, שניהם כבר נחשבו מבוגרים בעולם השידוכים החרדי. היא – בת 32, מתמודדת נפש, עדינה וחכמה. היא גדלה בקהילה סגורה ומוגנת אך למדה ועבדה לפרנסתה. הוא – בן 34, מופנם, מנומס, על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. הוא למד בישיבה ולא עבד. שניהם הגיעו לחופה בלי כל ניסיון מיני או זוגי. הכול היה חדש, מביך, מלא חשש וציפייה.
הרב ששידך ביניהם: יידע את משפחתו של החתן על התמודדות הכלה, אך לא חשף בפני משפחת הכלה שהחתן אוטיסט.
המשבר: כבר בליל הכלולות ניסו לקיים יחסי מין – ללא הצלחה. היא נבהלה, הוא התכנס. אחרי כמה ניסיונות כושלים, קרה הבלתי צפוי: הוא החל לבלות שעות מול מסך המחשב, התמכר לפורנוגרפיה וקיים שיחות עם נשים זרות. היא חשבה שזה נגמר בזה, אך לצערה הוא נשבר והתוודה בפניה שהוא נפגש עם נערות ליווי. היא הרגישה מרומה, נבגדת וכועסת.
התביעה: חצי שנה בלבד אחרי החתונה, היא הגיעה למשרדי. כולם בסביבתה הקרובה יעצו לה לשתוק, להבליג ולהמשיך את הנישואים, אך היא בחרה להגיש תביעת גירושין ודרשה את מלוא כתובתה.
האמת נחשפת: הרב ששידך ביניהם ניסה לגשר ביניהם, הגן על הבעל ואף טען שהאישה ממציאה סיפורים בשל היותה מתמודדת נפש. או אז הכול התפוצץ: הכלה ומשפחתה הבינו מהרב שהחתן על הספקטרום האוטיסטי. שתי המשפחות ניסו “לגמור את זה בשקט”, אך הכאב היה גדול מדי.
כנגד תביעת הכתובה של הלקוחה שלי, הבעל הגיש תביעת פיצויים וטען שכלל לא ידע שאשתו מתמודדת נפש, אולם אני הוכחתי שהוא היה מודע לכך שהיא מקבלת קצבת נכות מהביטוח הלאומי (שבאמצעותה שילמו את שכר הדירה).
ההסכם: בית הדין הרבני חקר את הרב המשדך והמליץ לצדדים להתפשר ולהגיע להסכם גם נוכח משך זמן הנישואים הקצר, ובעיקר על מנת שיוכלו להשתקם ולהמשיך בחייהם.
בסופו של דבר הושגה פשרה – הבעל שילם לאישה 20,000 שקל, כשישית מסכום כתובתה המקורית, היא הסכימה לסיים את ההליך מבלי לפרסם את הפרשה בקהילה, והצדדים התגרשו.
מה למדנו?
כנות, פתיחות וליווי נכון לפני שידוך יכולים למנוע שנים של כאב.
גם בגיל מאוחר, גם לאחר משבר, גם כשכל הסביבה נגדך, האמיני בעצמך ומצאי את האומץ לא להישאר במקום שבו רע לך.
