אניה בוקשטיין כותבת לאמא שלה כשהיתה עולה חדשה ואבודה

"אין אותך עכשיו. יש רק הישרדות. המסע הזה איטי, אבל הנה את מניעה אותו. הולכת לאולפן, מתחילה עבודה במקצוע שלך. תודה שהבאת אותי לכאן, שהצלת אותי, שהצלת אותנו"

ציפי שביט מתגעגעת לספי ריבלין שהתעקש לצחוק גם כשקשה

"אני רוצה להגיד לך תודה. על הצחוק המטורף, על המשפטים שלמדתי ממך ובעיקר, איך גם בימי מחלתך הקשים ביותר, אמרת לי שחייבים להמשיך לצחוק. וככל שהיה קשה יותר, התעקשת יותר"

מירי מיכאלי סוגרת חשבון עם הרבנית מהאולפנה

"לא אשכח איך סילקת אותי משום ששרווליי לא כיסו את המרפק, ואיך הטלת עליי משא כבד מנשוא: 'השסעים שלך קורעים את עם ישראל'. ריבונו של עולם, אני אחראית לחוסר האחדות בעם?"

שירה פרבר מודה ללאה גולדברג שהמשיכה בדרכה גם כשלעגו לה

"הזדהיתי עת בדידותך נגעה בבדידותי. כי בדידות זה לאו דווקא לבד, בדידות זה להיות אחר ושונה גם כשאתה מוקף אנשים, ואולי זאת תחושה שנולדים איתה"

איילת זורר פונה לטקס האוסקר וטוענת שהוא הפך לאירוע מגוחך ומביך

"הקהל המבולבל שתק. כאשר הרוחות נרגעו והטקס נמשך, הרגע האלים הוחלק מתחת לשטיח האדום. אבל את האלימות הפיזית והמילולית אי־אפשר להעלים, וכך גם את הדקירה שהרגשתי"