היי אוסקר,
מקווה ששלומך טוב. לאחרונה ספגת כמה מכות. רציתי לומר לך שאני מצטערת לשמוע על מצבך. אתה יודע, אני זוכרת את הסרט הראשון שראיתי על המסך הגדול. הייתי בת חמש. אמא שלי ישבה לצידי ושתינו צפינו בסרט שסיפר את סיפורו של איש וגמלו שהלכו לאיבוד בסהרה. כשהגמל בסופו של הסרט נפל לחול וגסס, חשתי צונאמי של כאב. הייתי האיש, הייתי הגמל המסכן, הייתי המדבר והשמיים.
מאז עברו הרבה מים בנהר, והנהר הפך לאוקיינוס וגם אני הפכתי להיות מספרת סיפורים. ויום אחד גיליתי שאני נואמת נאום תודה במקלחת. ובטקסים, כששחקנים או בימאים עלו לבימה, אתה הונחת בידיהם בדממתך הנאווה תמיד. מחיתי דמעה. וכשזוכה בך נאם נאום חוצב להבות כמו זה של טום הנקס על "פילדלפיה", שהזכיר את אלפי המתים מאיידס, המתהלכים בשמיים עם כנפי מלאכים, פרפר לבי במאות כנפיים.
אתה לא סתם פרס. אתה קול שופר. שופר של אור. הקצה המנצנץ של הפירמידה, הרגע שאומר שעשית הכי טוב שאפשר, במקום של הטובים ביותר, המוכשרים ביותר, אלו שאלוהים נגע בהם עוד קצת. אבל מכרו אותך לממלכת הטלוויזיה והרייטינג, ועכשיו אתה גוסס.
אני יודעת שאי־אפשר להגיע לטקס שלך מבלי להיות מוזמן, מועמד. כל סטודיו/ הפקה מקבלים מספר כרטיסים מצומצם. אבל מאז שאתה משודר בתחנת טלוויזיה ששייכת לדיסני, השתנו החוקים הפשוטים, ועכשיו לכל יש אג’נדה. השירים שינוגנו והאורחים שיוזמנו - תפקידם יהיה לקדם מכירות לסרט הבא של הסטודיו. החוק שלפיו מי שמגיש אותך כפרס הוא אך ורק זוכה השנה שקדמה הלך והצטמצם, ואיתו זוהרך.
התבגרנו, אני ואתה, וגילינו שלמרות שזכייה בך היא חותמת בספר ההיסטוריה של הקולנוע, המלחמה על הרייטינג הופכת את הערב שלך לטקס מגוחך ומביך. בטקס האחרון קומיקאי התבדח על חשבון אשתו של שחקן וחטף אגרוף לפנים וקללות. הקהל המבולבל שתק. כאשר הרוחות נרגעו והטקס נמשך, הרגע האלים הוחלק מתחת לשטיח האדום. אבל את האלימות הפיזית והמילולית אי־אפשר להעלים, וכך גם את הדקירה שהרגשתי.
לאורך השנים סטנדאפיסטים וקומיקאים סיפרו בדיחות על חשבון קהל האליטות ואיש לא מצמץ. זה המשחק. אם אתה פה, אתה יכול לשאת את המשא הזה. אתה פרסונה ציבורית וככזה, אפשר להתבדח על חשבונך.
"לאורך השנים סטנדאפיסטים וקומיקאים סיפרו בדיחות על חשבון קהל האליטות ואיש לא מצמץ. זה המשחק. אם אתה פה, אתה יכול לשאת את המשא הזה"
הבחירה להגיב באלימות פיזית לעיניהם של מיליוני צופים בולטת דווקא השנה, כשהעולם סובל מגל אלימות שבין אדם לחברו ובין מדינה למדינה - עשרות אלפי פליטים באירופה; אנשים מתים מרעב באפריקה; בישראל אנשים נרצחים סתם כך לשווא. ודווקא בין שמפניה לקוויאר, חשיכה.
זה היה כואב מדי. מקומם. מדאיג. סלח לי, אבל לא יכולתי להמשיך לצפות. אמרתי שלום לחברה שאירחה אותי ועליתי לרכב שלי, לכיסא שליד הנהג. הבן שלי הגביר את המוזיקה ושם גז. בדרך הביתה עצרנו לקנות המבורגרים ב"אין אנד אאוט", הכי רחוק שאפשר מהוליווד.
אוסקר, מקווה שנתראה שוב כשתחלים ותמשיך לזרוח. אני אופטימית. אולי הרגע הקטן הזה בזמן לא מייצג אותנו, בני האדם. אולי נצליח להכיל את הצד השני, זה שנדמה לנו שהעליב אותנו. ממרום גילנו אנחנו יודעים שאין אמת אחת. האמת מורכבת מאינסוף זוויות.
נשיקות, איילת
