"הרגע הכי קשה היה לשבת מול מיקה ולספר לה שהסרטן חזר". אתי זהבי

האם היחידנית שחלתה שלוש פעמים: "הסרטן הפך אותי לגרסה טובה יותר של עצמי"

לפני שבע שנים אתי זהבי, אז אם יחידנית בת 50 למיקה בת ה־11, חלתה בסרטן בפעם הראשונה. שנה אחר כך היא נאבקה במחלה בפעם השנייה. כשהסרטן שב לגופה בשלישית היא כבר נערכה לפרידה סופית מבתה אבל אז הגיעה תפנית בעלילה

פורסם: 09.04.21 , 13:58
שנה שלמה הסתובבה אתי זהבי, אז בת 49, עם כאבי בטן. באותם ימים היא הייתה מורה לאנגלית בחטיבת הביניים במעלה אדומים ואם יחידנית למיקה, אז בת 11. בפעם הראשונה הגיח כאב כמו צירי לידה, גרם להתכווצות חזקה ונעלם בתוך שעות ספורות. כעבור שלושה חודשים הוא הופיע שוב, הפעם בעוצמה גבוהה יותר ולזמן ממושך יותר. ככל שנקפו הימים הופיע הכאב שוב ושוב, כשההפוגה בין ההתקפים הלכה והתקצרה.
"זה רק וירוס", הרגיעה אותה רופאת המשפחה. מאוחר יותר, כשזהבי התלוננה על התקפי כאב חוזרים, העלתה הרופאה את הסברה שמדובר בהליקובקטר פילורי, חיידק נפוץ בקיבה שעלול לגרום לכיבים בקיבה ובתריסריון. היא ציידה אותה במרשם לאנטיביוטיקה ובהפניה לבדיקות דם. זהבי ויתרה על האנטיביוטיקה. בתוך תוכה ידעה שהסיפור כאן הוא אחר. אביה, אלי, נפטר מסרטן מערות האף ב־2004, והאפשרות שהיא חלילה נושאת על גופה את אותו "מטען נפץ" עוררה בה חרדה עמוקה. "הדחקתי את האפשרות לסרטן", היא מספרת, "ותפקדתי בעזרת משככי כאבים. עם הזמן התחלתי לסבול מעייפות קשה ואף השלתי קילוגרמים ממשקלי".
אבל בעוד שאת עייפות היתר היא ייחסה לעומס העבודה שהוטל עליה אז, הרי שלירידה במשקל לא נמצא הסבר הגיוני. "באותם ימים שקלתי יותר מ־100 קילו והמשכתי לזלול בורקסים בלי חשבון", היא מתארת את הדיסוננס, ומיד מוסיפה בהומור שחור, שגם ילווה אותה בהמשך: "המורות סביבי התבדחו ואמרו שדיאטה כזאת הן לא ראו מעולם".
את המשך הסיפור, שהתפתח לעלילה הרבה פחות משעשעת עם כמה אפיזודות הרות גורל שבסופן גם הפי אנד אופטימי, היא מגוללת בספרה החדש "דיאלוגים עם הסרטן" (הוצאת אופיר ביכורים). בריאיון מיוחד לרגל צאת הספר היא עוצרת בכמה מתחנות החיים המאתגרות שחוותה בהתמודדות עם המחלה הקשה, ומתעכבת בכל אחת מהן כדי לשוחח מעומק הבטן עם אותו "חבר" לא דמיוני שפגשה בדרך. השיחות האלה אולי יישמעו לכם כמו מונולוגים חד צדדיים, אבל זהבי, שהפכה אותן לסיפור חיים, יודעת - מדובר בדיאלוג מתמשך.

מערכה ראשונה: "את הסרטן הראשון קיבלתי מתנה ליום הולדת 50"

"התפנית הראשונה בעלילה חלה בתחילת שנת הלימודים, כשיצאתי עם תלמידי בית הספר לטיול שנתי בצפון. חשתי חולשה, ולראשונה בחיי כמורה העדפתי להישאר באוטובוס במקום לצאת עם התלמידים למסלול ההליכה בנחל עמוד. ביום האחרון לטיול חגגו לי יום הולדת 50. הביאו עוגה ושרו לי שירים. אחרי פרוסה אחת שאכלתי מהעוגה הקאתי את נשמתי. חשבתי לעצמי שכנראה משהו בה היה מקולקל.
"כשחזרתי הביתה מהטיול רצתי לשירותים כדי להקיא שוב, אבל חוויתי תחושה מוזרה של ריק, כאילו אין בגופי מעיים. כשמיקה בתי ראתה אותי, היא נחרדה. 'את נראית רע', אמרה לי, אבל אני לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת. כעבור כמה ימים הגיעה חברה לקחת ממני משהו. גם היא הרגישה שמשהו איתי לא כשורה והתעקשה לגרור אותי למרפאה. למזלי, היה שם רופא מחליף. הוא לחץ לי על הבטן, גילה שהיא קשה כאבן והפנה אותי מיידית לחדר המיון. בדרך לבית החולים כבר היה ברור לי שמסלול החיים עומד להשתנות. לאחר סדרת בדיקות הגיע הרופא התורן. הייתי עם כוס קפה ביד, מלווה באמי. הרופא הביט בי ואמר: 'יש לך גידול חוסם במעי וחייבים להסיר אותו מיידית בניתוח'. 'סרטן?', שאלתי. 'סרטן', הוא השיב בישירות.
"אחרי יומיים בטיפול נמרץ הגיע המנתח עם הממצאים ואמר: 'הוצאנו את כל הגידול. אין גרורות בבלוטות הלימפה, את נקייה’, ואז הוסיף בקריצה: 'מזל שיש לך עודף משקל כי שכבות השומן הגנו על המעי מהגידול'"
"בחדר השתררה דממה. אמי ואני קמנו בלי לומר מילה. אחזנו זו בזו ויצאנו החוצה. התיישבתי על הספסל בחוץ, הדלקתי סיגריה והבטתי לשמים. 'מה אתה רוצה ממני?', שאלתי את אלוהים בקול. 'זהו? ככה זה ייגמר?'. אבל קול פנימי השתלט עלי ואמר: 'זה לא סוף הסיפור'. החלטתי להתעשת. כיביתי את הסיגריה וגמעתי בשלוק את שארית הקפה, ואז נכנסתי למחלקה כדי להכין את עצמי לניתוח. כבר באותו הלילה נותחתי. אחרי יומיים בטיפול נמרץ הגיע המנתח עם הממצאים ואמר: 'הוצאנו את כל הגידול. אין גרורות בבלוטות הלימפה, את נקייה’, ואז הוסיף בקריצה: 'מזל שיש לך עודף משקל, כי שכבות השומן הגנו על המעי מהגידול'. לאחר מכן שוחררתי הביתה עם הפניה לייעוץ אונקולוגי לטיפול מניעתי. חזרתי ללמד ושמחתי להשאיר את הסרטן מאחוריי".

מערכה שנייה: "הרגע הכי קשה היה לשבת מול מיקה ולספר לה שהסרטן חזר"

"כעבור חודש פגשתי את האונקולוגית שלי, פרופ' אילה הוברט, מנהלת המרכז לגידולים במערכת העיכול במרכז הרפואי הדסה. היא הייתה שבעת רצון ממצבי והמליצה על טיפול כימותרפי כדי להפחית את הסיכון להישנות המחלה. אחרי סדרת טיפולים חזרתי לשגרה, שכללה עבודה בבית הספר, הכנות לאירוע הבת מצווה של מיקה ותכנון טיול ללונדון כדי לחגוג את סיום הטיפולים.
"מהרגע הזה הכל היה נפלא - עד אוקטובר 2014, כשנה לאחר הניתוח הראשון. בדיקת מעבדה שגרתית הראתה סימנים של גידולים (מרקרים). הגעתי לפרופ' הוברט עם התוצאות והיא הפנתה אותי לבדיקת גסטרוסקופיה. כשעליתי למרפאה כדי להזמין תור לבדיקה, התברר שבמקרה יש להם תור פנוי. מאחר שבמקרה גם הייתי בצום נכנסתי לבדיקה. בתוך שעה הגיעו התוצאות. ישבתי מול פרופ' הוברט. היא הייתה שקועה בממצאים ברצינות תהומית וניכר בה חוסר שקט. פתאום היא פנתה אלי בטון שקט ואמרה שמלבד הכבד, הסרטן אצלי מפושט בכל מערכת העיכול - בקיבה, במעי הדק, בכיס המרה, בתריסריון ובראש הלבלב. קפאתי על מקומי. 'איך זה יכול להיות?', שאלתי, 'אני במעקב רפואי צמוד, וכל הבדיקות הראו עד כה שאני נקייה מגרורות'.
"הכל היה נפלא - עד כשנה לאחר הניתוח הראשון. בבדיקה נמצא שמלבד הכבד, הסרטן אצלי מפושט בכל מערכת העיכול - בקיבה, במעי הדק, בכיס המרה, בתריסריון ובראש הלבלב"
"לא הייתה לה תשובה חד משמעית עבורי. היא התעקשה לחקור את הנושא לעומק והציעה לי להצטרף למחקר שהיא עורכת בהדסה שבמסגרתו אעבור בדיקות גנטיות. ממצאי הבדיקות הגנטיות הראו שאני נשאית לתסמונת לינץ' (Lynch Syndrome), המעלה את הסיכון ללקות בסרטן המעי הגס על רקע גנטי ואף בסוגים נוספים של סרטן, ובעיקר סרטן הרחם ודרכי השתן. אגב, גם בתי ביצעה את הבדיקה והתגלתה כנשאית. בהמשך יתברר כי לממצא הזה הייתה משמעות מכרעת להחלמתי".
הרגע שבו אני מספרת למיקה שהסרטן חזר:
"הרגע הכי קשה היה לשבת מול מיקה ולספר לה שהסרטן חזר. מיקה כבר הייתה בכיתה ז'. בצער ישבתי מולה והסברתי לה שהסרטן חזר ושמכאן מצפה לנו מאבק מאתגר וממושך. התחלתי בטיפולי כימותרפיה, וכעבור חצי שנה עברתי ניתוח גדול בבטן בניסיון להסיר את שאריות הגרורות. אחרי כעשר שעות יצא המנתח לבני משפחתי ואמר להם: 'אני עשיתי כל מה שאני יכול. מעכשיו הכל בידי ההוא מלמעלה...'

4 צפייה בגלריה
אתי זהבי דיאלוגים עם הסרטן
אתי זהבי דיאלוגים עם הסרטן
הכינה "תוכנית אב" שכללה החלטות ליום שאחרי
(צילום: יונתן בלום)

"אחרי הניתוח הבהילו אותי פעמיים לטיפול נמרץ. בפעם הראשונה בשל הפסקת נשימה. מהרגע הזה יש לי זיכרון חוץ־גופי - ראיתי את הרופא מלמעלה, כשהוא מזריק משהו לגופי, וגם את האחות, מנסה לנער אותי. ברקע שמעתי קול עמוק שאמר לי: 'רדי למטה. את לא צריכה להיות פה'. אני לא אדם דתי או רוחני, אבל הזיכרון הזה טלטל אותי. שיתפתי את האחיות במחלקה והן הודו שסבלתי מירידה בדופק. לאחר שלושה שבועות של אשפוז השתחררתי הביתה עם הפניה לסדרת טיפולים נוספת בכימותרפיה. כעבור חצי שנה בדיקת PET CT הראתה שאני נקייה מגרורות. המשכתי להגיע לביקורות כל שלושה חודשים — והן הצביעו שוב ושוב על גוף 'נקי מסרטן'".

מערכה שלישית: "אין לי דרך קלה לומר זאת — הסרטן חזר ושלח גרורות לכבד"

"נוסף על הביקורות הציעה פרופ' הוברט שליתר ביטחון אתחיל טיפול בקיטרודה, תרופה אימונותרפית פורצת דרך שנועדה לסייע לתאי מערכת החיסון להילחם בתאי הגידול הסרטני. באותם ימים היא שימשה כתרופה ניסיונית לסרטן המעי הגס, ונאמר לי שהיא עשויה להיות יעילה עבורי בשל הריצוף הגנטי שלי. אלא שהתרופה לא הייתה בסל הבריאות והיא הייתה כרוכה בעלות אסטרונומית. האונקולוגית הפנתה אותי לבית החולים איכילוב, שם התבצע מחקר על התרופה, ויכולתי לקבל בו את הטיפול ללא עלות. כשהגעתי לאיכילוב, ד"ר רוית גבע, מנהלת המרכז לגידולי מערכת העיכול ומנהלת יחידת המחקר והחדשנות, הסבירה לי שאני ללא מחלה פעילה ולכן איני מתאימה למחקר, אבל הציעה שאחזור אליה לאחר בדיקת PET CT הבאה.
"כך קרה שלאחר חודש וחצי התייצבתי אצלה במרפאה. הרגשתי מצוין, לא היה לי חשד שמשהו לא בסדר. תוך שהיא מפענחת את תוצאות הבדיקות היא הישירה אלי מבט ואמרה: 'אין לי דרך קלה לומר זאת — הסרטן חזר ושלח גרורות לכבד'. הייתי בהלם! איך זה יכול להיות? בפעם הראשונה בחיי התפרקתי לגמרי מול רופאה, וזרם של דמעות פרץ מעיניי עד שהתקשיתי לנשום. ד"ר גבע ניסתה להרגיע אותי ללא הצלחה. נזכרתי בכל האנשים שנפטרו סביבי בבית החולים, כולם היו עם גרורות בכבד. הפעם זה היה ברור - אני חיה על זמן שאול. זו התחנה האחרונה.
"שוב מצאתי את עצמי באותה סצנה: אני בבית, מול מיקה, מנהלת שיחה קשה. אמרתי לה: 'מיק־מיק, אנחנו יוצאות לקרב נוסף. הידיעה הזאת הכתה בה קשות. היא התפרקה והפסיקה ללכת לבית הספר"
"שוב מצאתי את עצמי באותה סצנה: אני בבית, מול מיקה, מנהלת שיחה קשה. אמרתי לה: 'מיק־מיק, אנחנו יוצאות לקרב נוסף. הידיעה הזאת הכתה בה קשות. היא התפרקה והפסיקה ללכת לבית הספר. למזלי, בתיכון לאמנויות בירושלים, שבו למדה, ידעו להכיל את הכאב שלה וטיפלו בה ברגישות רבה. בינתיים האונקולוגית שלי אמרה לי שבמצבי אין זמן לתרופות ניסיוניות ולכן יש להתחיל מיידית עם כימותרפיה. אלא שהפעם הפרוטוקול הטיפולי היה אגרסיבי במיוחד. כבר לאחר הטיפול הראשון פיתחתי דלקות בכל הגוף, כולל העיניים, מערות האף, הגרון, פי הטבעת והכליות. כל תנועה הכי קטנה שלי לוותה בכאבים עזים. חייתי על משככי כאבים, מדבקות מורפיום במינון גבוה וקנביס. בנוסף הקאתי ושלשלתי. המשקל הצביע על ירידה של כ־60 ק"ג. חברות ובני משפחה דאגו להגיע אלי מדי יום, כשהם מביאים איתם אוכל למיקה, עושים כביסה, מנקים ומטפלים בכל מה שצריך כדי שהבית יתפקד.
"בתום ארבעה טיפולים בלבד, במקום שמונה, המליצה הרופאה להפסיק את הטיפול מיידית מחשש שגופי לא יעמוד בו. נראה היה שאין שביב של תקווה בקצה המנהרה. מבית החולים הדסה הצמידו לי פסיכו־אונקולוגית כדי שתלווה אותי לעבר הסוף. בשלב הזה כבר הייתי שלמה עם הפרידה. הכנתי 'תוכנית אב' שכללה החלטות ליום שאחרי, כמו 'מי יגדל את מיקה (אחי), סידרתי את כל החשבונות והירושה, וכתבתי מכתבים לאנשים שרציתי להיפרד מהם אחרת (אגב, המעטפות עדיין סגורות, וכך יישארו אצלי עד יום מותי). לאורך כל הזמן הזה היה חשוב לי לדאוג למיקה, שסירבה לחזור ללימודים. מחשש שמא היא תיגרר למקומות נמוכים, התעקשתי שהיא תתחיל שיחות עם איש מקצוע. בדיעבד זו הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר שעשיתי. היא הצילה את חייה. שנה לאחר מכן מיקה חזרה ל'צופים' ולבית הספר והתחילה להשקיע בלימודים. בתקופה הזאת גם הצטלמתי לסדרה 'סליחה על השאלה' (כאן 11) בפרק על חולים סופניים. כמו שאר המשתתפים, נשאלתי כיצד אני חיה עם עצם הידיעה שאני עומדת למות".

מערכה רביעית: "לא נמצאה עדות למחלה פעילה"

"חודשיים מתום הטיפול בכימותרפיה, ובעודי סובלת מתופעות לוואי קשות, חשתי שהסוף קרוב יותר מתמיד. פרופ' הוברט הציעה לי להתחיל מיידית טיפול בקיטרודה. היא הסבירה שמבחינת הריצוף הגנטי אני מתאימה לטיפול בתרופה. עם זאת, היא לא הבטיחה דבר, ואף הדגישה שבמצבי כבר אין לי מה להפסיד. מאחר שלא התאמתי למחקר, נאלצתי לרכוש את התרופה בעלויות גבוהות. אבל חברותיי מחדר המורים התגייסו למשימה בזריזות והצליחו להרים מערך התרמה מרשים ביותר. בתוך זמן קצר הפכתי לפוסטר, לחולצה, לפליירים. צוות המורות, מתנדבים מהעיר ותלמידים התייצבו בכל כיכר, קניון וצומת. בתוך שבועיים, ובעזרה נוספת של עמותת 'חברים לרפואה', היו בידינו 260 אלף שקל שהספיקו לחצי שנה של הטיפול הדרוש (המשך הטיפול מומן על ידי מכבי — ס"כ).
"הטיפול בקיטרודה נעשה בעירוי בכל שלושה שבועות. סבלתי מעייפות קיצונית, ורוב הזמן ישנתי. בזמן הערות חוויתי קושי עצום לבצע פעולות פשוטות, כמו לקום מהמיטה או לארגן את הבית. עם זאת, בהדרגה הצלחתי להשיב לעצמי את האמונה ואת הגישה האופטימית. ממצאי בדיקת PET CT שעשיתי כעבור שלושה חודשים של טיפול תמכו בהרגשה החיובית שלי: בגופי התגלו רק שלושה נגעים בכבד שלא חל שינוי בגודלם (ממצא המצביע על כך שהמחלה לא התקדמה — ס"כ).
"לאחר שלושה חודשים נוספים עברתי שוב בדיקת PET CT. הפעם קיבלתי את התוצאה למייל. את השורה הבאה, שתיחרט בזיכרוני לעולם, קראתי שוב ושוב: "לא נמצאה עדות למחלה פעילה". תוך התרגשות עצומה וכשאני ממלמלת פסוקי תהילים (קלו, א): 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', אני מבינה שהעולם שוב התהפך - אבל הפעם על הצד הטוב".
* * *

אפילוג (או הפי־לוג): "שלוש שנים הכנתי את עצמי לסוף, ופתאום אומרים לי, מעכשיו את חיה"

"האופוריה שחוויתי במעמד המייל ההוא לא אורכת זמן רב. הטיפולים האגרסיביים, החרדות, אובדן האמון בגוף וחוסר הוודאות נותנים את אותותיהם גם על הנפש. מאז הבשורה הטובה עברו עלי ימים קשים של דיכאון עמוק. במשך שלוש שנים הכנתי את עצמי לסוף, ופתאום אומרים לי, 'מעכשיו את חיה'. לאילו חיים אני יוצאת בדיוק? אני כבר לא אני. אני חצי בן אדם.
"תפיסת העולם שלי השתנתה, והסביבה התקשתה להבין זאת. הרגשות שלי לא תאמו את הציפייה שלהם - הרי קיבלתי את חיי במתנה, אז איך זה שאני לא יוצאת במחולות? הליווי הפסיכו־אונקולוגי סיפק לי כלים להיפרד מהעולם, אבל האפשרות השנייה, חזרה למעגל החיים, לא הייתה קיימת כלל. מצאתי את עצמי בלי שום תוכנית מגירה.
"שלוש שנים הכנתי את עצמי לסוף, ופתאום אומרים לי, 'מעכשיו את חיה'. לאילו חיים אני יוצאת בדיוק? הליווי הפסיכו־אונקולוגי סיפק לי כלים להיפרד מהעולם, אבל האפשרות השנייה, חזרה למעגל החיים, לא הייתה קיימת. מצאתי את עצמי בלי שום תוכנית מגירה"
"כדי להסתגל למצבי החדש ולהכיר את האישה שיצאה מהמחלה הלכתי לשיחות עם איש מקצוע (שנעשו ללא תשלום, כחלק מהשירות הרפואי - ס"כ). לא ויתרתי על שום שלב בתהליך הפרידה מהמחלה. בדיעבד זה מה שסייע לי להגדיר את עצמי מחדש, להכין אותי לחיים שאחרי, להתחבר למהות, לאהוב את גופי ואת נפשי על כל הצלקות שבהם, להכיר בחולשות הנפשיות והגופניות לצד החוזקות.
"היום, שלוש שנים מיום ההחלמה מהמחלה בפעם השלישית, אני לא נוטלת תרופות, לא סובלת מכאבים ומרגישה בריאה. אני חיה אחרת (ומחפשת אהבה!). אני שמה את עצמי במרכז העולם שלי. אני יודעת אילו אנשים אני רוצה בחיים שלי ואילו לא. למדתי להיות אסרטיבית ועדיין לנהוג בנועם. למדתי אימון אישי לצמיחה אישית והנחיית קבוצות טיפוליות, ואני עוסקת בכך היום.
"גם התזונה שלי השתנתה. התפריט מכיל יותר ירקות ופחות סוכר ומטוגנים, גם בשל הניתוחים שעברתי וגם משום שהסירו לי את ראש הלבלב, האחראי בין השאר על איזון הסוכר, כך שאני מועדת לפתח סוכרת. אני יוצאת להליכות של חמישה קילומטר בכל פעם, שלוש פעמים בשבוע, ובנוסף מטיילת עם הכלבה מדי יום. וחשוב לא פחות - בזמן המחלה ידעתי להכיר בעובדה שלסרטן יש תפקיד בחיי. הוא הפך אותי לגרסה טובה יותר שלי. בזכותו התעוררתי, ויתרתי על המסכות, והשמעתי את קולי. הוא גם עזר לי לגלות את כוחה העצום והמופלא של האופטימיות, שסייעה לי לאורך כל הדרך לגייס את כל כולי להתמודדות טובה יותר עם המחלה".

לדבר עם הסרטן
כחלק מתהליך הריפוי כתבה זהבי את סיפור ההחלמה שלה, שיוצא כעת בספר בשם "דיאלוגים עם הסרטן" בהוצאת אופיר ביכורים. בספרה היא משתפת את הקוראים בהשתלשלות המחלה, במחשבות שעלו בה, בדיאלוגים שלה עם אלוהים ובשילוב שירים שכתבה. בנוסף היא מסייעת בקידום המודעות לבדיקות מניעה לסרטן המעי הגס, ותומכת רגשית בהתנדבות באנשים המתמודדים עם סרטן המעי הגס דרך עמותת "צו מניעה והתמודדות עם סרטן המעי הגס".
הרכישה בגרסה המודפסת והדיגיטלית דרך אתר "עברית", אתר אופיר ביכורים או במייל: etizahav@gmail.com

איך להתמודד עם מחלה אקוטית כהורה יחידני

התמודדות עם מחלה אקוטית היא חוויה קשה מנשוא לכל אחד ואחת, אך כשמדובר בהורה יחידני היא מורכבת ומאתגרת פי כמה. הורה יחידני נאלץ לקבל לבדו החלטות מרובות ומורכבות בכל הנוגע לעתיד ילדיו. מבחינת הילד ההורה היחידני הוא העוגן הכי משמעותי עבורו, הוא גם האבא וגם האמא, ולכן הוא חי בתחושה שבבת אחת הוא עלול לאבד את שני הוריו.
עם זאת, לדברי זהבי, הורה החולה במחלה קשה, שלוקח אחראיות על המחלה שלו ומקיף את עצמו באנשים הנכונים, עשוי למצוא יותר רגעים של שקט נפשי, יותר כוח להתמודדות עם המחלה ויותר שליטה על מצב העניינים.

  • איפור: רום מרמלשטיין
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.