יצאנו לפגוש שלושה מדענים צעירים שוויתרו על מסלול תעשיית ההייטק הנוצצת ובחרו להתמסר להצלת האנושות במעבדות האוניברסיטה. כיום הם עומדים מאחורי פיתוחים פורצי דרך שעשויים לשנות את חיינו.
עוד מחקר ופיתוחים רפואיים:
ד"ר שי זילברצווייג־טל, 31, אוניברסיטת תל אביב
מי את: "נשואה ואמא לשניים, וממש כיום מתחילה את הפוסט־דוקטורט שלי במכון Broad של MIT והארוורד בבוסטון. את המחקר שלי עשיתי במעבדה של פרופ' אהוד גזית מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב".
מה הביא אותך למדע: "מגיל קטן הייתי חננה כזאת בנוער שוחר מדע ולא הפסקתי לשאול מלא שאלות. בכל פעם שהייתי נפצעת סבא שלי היה מטפל בי בטקס כזה של חבישה והייתי בטוחה שהוא רופא. במהלך השנים הבנתי שהוא היפוכונדר, אבל באמצעותו גיליתי שאני מאוד אוהבת את הצד הטיפולי. בצבא לקחתי את זה צעד קדימה והייתי פרמדיקית. במהלך השירות סבי חלה באלצהיימר וכשהשתחררתי ראיתי דווקא את העניין בצד המחקרי ולא הטיפולי".
על המחקר: ד"ר זילברצוויג־טל פרסמה את המחקר שלה לאחרונה בכתב העת היוקרתי ACS Nano וזכתה גם לאזכור ב־Nanotechnology Nature. "במעבדה של פרופ' גזית אנחנו חוקרים מחלות מטבוליות גנטיות, כמו פנילקטונוריה. במעבדה גילו שבדומה למחלות ניווניות במוח, כמו אלצהיימר ופרקינסון, שבהן יש הצטברות ושקיעה של חלבונים כמו בטא עמילואידים, גם במחלות מטבוליות גנטיות נוצרים מבנים דומים שאינם מבוססי חלבונים.
"הספוגים יכולים להחזיק לפחות תשעה חודשים במקרר בלי שהפעילות שלהם תיפגע. הייצור שלהם זול והוא מיוצר באמצעות חיידקים שתכנתנו מראש, כך שאפשר להפיק כמות גדולה של ספוגים. אנחנו מקווים שבעתיד יוכלו לייצר המון סוגים של ספוגים שיספגו חומרים רבים ושונים"
"אצל חולים בפנילקטונוריה (PKU), למשל, אין יכולת לפרק את המטבוליט פנילאלנין והוא מצטבר ושוקע ויכול לגרום לקשת רחבה של הפרעות כשהחמורה ביניהן היא פיגור קשה. כיום לילדים ולמבוגרים שחולים במחלה אין תרופה, ורוב הטיפול מבוסס על דיאטה קשוחה. במעבדה פיתחנו פטנט באמצעות ביולוגיה סינתטית שבו הנדסנו ספוגים קטנים שסופחים אליהם את המטבוליטים ומונעים את ההצטברות שלהם. הכדורים עשויים ממעטפת של וירוס ומכילים בתוכם RNA. ה־RNA אחראי על הספיחה של המטבוליט, והמעטפת של הווירוס שומרת על ה־RNA כך שיוכל להמשיך להיות פעיל.
"במחקר שלי השתמשנו בשמרים שלא יכולים לפרק מטבוליט אחר שקשור למחלות מטבוליות גנטיות, אדנין, ונתנו להם לשהות בנוזל עם אדנין ועם הספוגים שלנו. ראינו שפחות אדנין הצטבר בשמרים והם גדלו טוב יותר בהשוואה לשמרים שגודלו ללא הכדורים שלנו. בנוסף הבחנו כי בהשוואה לחומרים בעלי פעולה דומה לספוגים שלנו, הספוגים שלנו הראו תוצאות טובות יותר".
פריצת הדרך: "ייצרנו רכיב פשוט יחסית, ורסטילי ועמיד. הספוגים יכולים להחזיק לפחות תשעה חודשים במקרר בלי שהפעילות שלהם תיפגע. הייצור שלהם זול והוא מיוצר באמצעות חיידקים שתכנתנו מראש, כך שאפשר להפיק כמות גדולה של ספוגים. אנחנו מקווים שבעתיד יוכלו לייצר המון סוגים של ספוגים שיספגו חומרים רבים ושונים. בייצור השתמשנו בחלקיקים שכבר אושרו לשימוש קליני והם מתנקים דרך הכליות. זה מטורף כי בעתיד אנחנו מקווים שהספוגים האלה יחליפו דיאליזה למשל. יגיע בן אדם לקליניקה, יטופל בספוגים ויוכל ללכת לביתו בלי להיות מחובר למכשיר ובהוצאת הדם מהגוף. ולא רק טיפול קליני – היכולת לייצר את הספוגים בכמויות גדולות מאפשרת להפוך אותם גם לפילטר נייד ולהכניס אותם למשל לסינון מי שפכים ועוד".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?
"יצאתי לפוסט־דוקטורט במטרה לחזור לאקדמיה הישראלית. חשוב לי בעתיד לפתח שיטות שיוכלו לצאת לתעשייה ולשוק ולסייע לאנשים, אך גם להעביר את הידע והניצוץ שלי בביולוגיה לדור העתיד".
כתבות נוספות בסדרה: מערכת פורצת דרך לשחרור תרופות בגוף, וצ'יפ המסייע לקבוע איזה טיפול כימותרפי יתאים למטופל ספציפי.
הכותב הינו בוגר תואר (Sc.B) בביולוגיה מאונ' ת"א וסטודנט לתואר שני בפקולטה לרפואה באונ' ת"א
