הטור הזה, שהחל בימי הקורונה ובא לתאר חוויות רפואיות מצידו של הרופא, נותר באוויר בעוד הנגיף התפוגג לו, כשאר נגיפי מערכת הנשימה. לאור הקביעות היחסית שלו, חשבתי להכין בנק אירועים למועדים מיוחדים: אירועי סליחה לטור יום כיפור, אירועי התחדשות לשנה חדשה וסיפורי ניסים לחנוכה. לקראת השבתת מערכת הבריאות המתוכננת מחר (ב'), נראה שאיאלץ לאסוף חומר גם למקבץ טורים על אלימות. סיפורים חדשים, עם אותה פסקת סיום.
עוד טורים של עמוסי:
בני זוג מירוחם, כבני עשרים, מחכים עם בנם במרפאות החוץ של בית חולים סורוקה. לאחר המתנה של 45 דקות הם ניגשים למזכירה ודורשים להיבדק מיד. הם מקללים את המזכירה ואת אימה. כשהרופא יוצא מחדרו ומבקש להזמין משטרה האישה מקללת את הרופא, יורקת עליו ונושכת אותו בזמן שבעלה חונק אותו. בהמשך יטען הבעל, שהוא בסך הכול ניסה להגן על אשתו ההרה.
חבר כנסת מגיע עם רכבו להפגנה בדרום הר חברון. שוטרים מנסים לעצור אותו. הוא יוצא מהרכב ומתעמת עם אחד השוטרים. ראש בראש, שוטר מול אזרח, ממש כמו בסרטי המאפיה. חבר הכנסת אומר "הוא תקף אותי", השוטר אומר "הוא תקף אותי". הציבור נדרש להכריע אם היה או לא היה מגע בין חבר הכנסת לשוטר. כאילו שזה משנה.
אנחנו חברה כוחנית ואלימה. החל מנבחרי ציבור ועד ילדי בית הספר. לשמחתי אני שייך לקבוצת כוח שיכולה למחות, לשבות וליצור הד תקשורתי קלוש וחסר חשיבות, אבל לפחות הוא מאפשר לנו, סופגי האלימות, לפרוק מתחים
יומיים לאחר תקיפת רופא הילדים בסורוקה, מטופלת כבת 20 מגיעה לבדיקה במרפאת בריאות הנפש ברמלה. במהלך ויכוח עם הרופא היא חובטת בפניו עם אגרופן ממתכת וגורמת לחתך שייסגר אחר כך בחדר המיון, בתפרי ניילון. התוקפת נעצרת לאחר מספר שעות על ידי המשטרה.
06:30 בחוף הים בהרצליה. עשרות גולשים מצטופפים בפיק, הנקודה הטובה ביותר לתפיסת הגל. מגיע גל נהדר ושלושה מנסים לגלוש עליו. אחר מוותר ונשארים שניים על הגל. את הדקה הבאה אחלק לשניים. עשר שניות של קריאות "הופ, הופ, הופ", בניסיון של אחד הגולשים להוריד את השני מהגל, ובהמשך "יא אוכל בת... אל תבוא לחוף הזה יותר", ושאר פנינים. הד הקללות עובר בחוף ומשתק את שאר הגולשים שבאו להתחבר לטבע.
חבר כנסת שעדיין לא יודע שהוא עומד להתמנות לשר מתבקש משומר בחניון לא לחנות במקום מסוים. חבר הכנסת מפרש את דברי השומר כאיום, ויצא לקראתו עם יד מונפת לפנים ובהמשך עם אקדח שלוף בצעקות "אתה לא תאיים עליי". האם העובדה שחבר הכנסת חובש כיפה לבנה גדולה והשומר ערבי - משנה משהו בסיפור האלים הזה?
הד תקשורתי קלוש וחסר חשיבות
אין שום דבר מפתיע או ייחודי באלימות נגד צוותים רפואיים. אנחנו חברה כוחנית ואלימה. החל מנבחרי ציבור ועד ילדי בית הספר. לשמחתי אני שייך לקבוצת כוח שיכולה למחות, לשבות וליצור הד תקשורתי קלוש וחסר חשיבות, אבל לפחות הוא מאפשר לנו, סופגי האלימות, לפרוק מתחים.
תחשבו על אנשים ללא לובי מקצועי כמו שלי. תחשבו על האלימות שסופגים הקופאית בסופר, השומר בקניון או דיילת הקרקע בשדה התעופה. משהו בהתנהלות הלאומית שלנו אלים ותוקפני כבר 55 שנה, ודורש תיקון. עד אז נמשיך עם הזעזוע המדומה, הכתבות הריקות והממוחזרות וההשבתות הנלעגות של מערכת הבריאות.
