חשבון עם נפש
למה מתן חכימי מבקש שבחשבון הזה נקשיב קודם כל לנפש
מתן חכימי מנחה את "תחושת בטן", הפודקאסט העצמאי הכי מושמע בישראל, מנחה סדנאות וריטריטים וחוקר את הקשר בין הבחירות, האמנות וההרגלים שלנו לבריאות שלנו.
חשבון נפש יכול להישמע כמו משהו שלילי, שאני מחמיר עם עצמי או מעביר על עצמי ביקורת. אבל הייתי אומר שזו הזדמנות להתבונן פנימה, לראות מה אני מרגיש בעולם הזה, מה אני חווה, מהן התחושות שלי ומהן האמונות שלי. האם נעים לי? האם אני הולך עם מה שאני רוצה ומאמין בו? האם אני מגשים את עצמי? אפשר בקלות להעביר את החיים בלי להתבונן - לא רק על הנפש, אלא גם על צורת החשיבה, על האמונות שלנו, על השגרה.
המציאות שאנחנו חיים בה מאוד לא קלה. יש בה המון אתגרים חברתיים, כלכליים, נפשיים, ואז בן אדם מוצא את עצמו בשלל אירועים וחוויות ומהר מאוד צריך למצוא מקצוע ולהתקדם - וכך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתעלמים ממה שהנפש רוצה. הלחץ להתחתן, להיכנס למעגל חברתי, ללמוד. יש הרבה בחירות שרירותיות שבהן בעצם התעלמנו מהנפש. ואז, אם התעלמנו ממנה, עלולים לעלות קושי או מצוקה שצריך לפתור או למצוא להם מענה במקומות של אוכל, אלכוהול, סמים, בריחה לנייד וכדומה. אנחנו לא חיים במציאות שאומרים לנו, "בואו תראו איפה תהיו הכי יצירתיים, שמחים ותגשימו את עצמכם", אלא "בואו תראו איך תוכלו להרוויח הכי הרבה ולעמוד בקצב של החברה". בנוסף יש ציפיות של ההורים, ואז בן אדם לא מדייק לעצמו את החיים.
"כל סיפור החיים שלי הוא דוגמה לכך. הייתי חולה המון שנים במחלה שנחשבת כרונית, ובמשך כל השנים האלה לא עשיתי חשבון נפש, לא ידעתי שאפשר אחרת. ידעתי שאין מה לעשות עם זה, כי זה מה שאמרו לי הרופאים, זו הגישה המערבית. ואז, כשגיליתי שאפשר אחרת, התחלתי לעשות חשבון נפש באמת"
כשאנחנו חיים חיים שבהם הנפש לא מרוצה או כשאנחנו נכנסים למקום של קורבנות, האנרגיה שלנו יורדת. וכשאנחנו במקום של קורבנות, זה אומר שיש משהו או מישהו להאשים. כשאנחנו מאשימים דבר חיצוני, כמו למשל הבוס, העבודה או הזוגיות, האנרגיה שלנו יורדת, וכשהאנרגיה יורדת - אנחנו מעלים אותה עם סוכר, אלכוהול, סמים. כל הדברים האלה בסופו של דבר מסתנכרנים לפי הנפש.
כמה שיותר טוב לנפש שלי, בא לי יותר להשקיע בעצמי. כמה שאני משקיע בעצמי יותר, הערך העצמי שלי עולה, הביטחון העצמי שלי עולה, ואז גם האהבה העצמית שלי עולה. ואם המצב הפוך - אני לא מסופק, לא טוב לי, אני פועל הפוך מהערכים והרצונות שלי - האנרגיה לא במקום שיש לי יכולת להשקיע בעצמי בכלל.
כל סיפור החיים שלי הוא דוגמה לכך. הייתי חולה המון שנים במחלה שנחשבת כרונית, ובמשך כל השנים האלה לא עשיתי חשבון נפש, לא ידעתי שאפשר אחרת. ידעתי שאין מה לעשות עם זה, כי זה מה שאמרו לי הרופאים, זו הגישה המערבית. ואז, כשגיליתי שאפשר אחרת, התחלתי לעשות חשבון נפש באמת. הייתי במסע של שנה. בהתחלה חשבתי שתזונה זה מה שישנה, אז התחלתי לשנות את התזונה ולעשות ספורט ולדאוג לעצמי כי הבנתי שאני אחראי על הבריאות שלי. עם העשייה הבנתי שהכל קשור - שחשבון הנפש הזה היה: האם טוב לי? האם אני עובד בעבודה שאני אוהב? ואז הבנתי שאני לא אוהב את העבודה שלי, שהאנשים שיש לי בחיים לא מרימים אותי (הסביבה משפיעה מאוד). גיליתי שאני מעדיף לרצות אחרים מאשר לעשות את מה שחשוב לי, שמאוד חשוב לי לבטא את עצמי. זה היה חשבון נפש גדול מאוד, ובדיעבד הבנתי שהוא זה שתרם להחלמה שלי וליצירת מציאות שהיא מי שאני היום.
אני עושה חשבון נפש כל הזמן. אני מעביר סדנאות, ריטריטים, יש לי פודקאסט, ולאחרונה שאלתי את עצמי: למה אני עושה את זה, האם זה מדויק לי, האם זה נעים לי? אני חושב שצריך לעשות בדק בית כמה שאפשר. אני הייתי שואל את עצמי שאלות כמו:
- למה אני עושה את מה שאני עושה?
- האם טוב לי?
- מהם הערכים שאני פועל לפיהם?
- מהן המטרות שלי?
- מהן הכוונות שלי?
- מי האדם שאני רוצה להיות?
- איך זה ייראה אם אשיג את הדברים האלה ואיך זה ייראה אם לא?
- האם יש לי אמונות מגבילות?
***
קל מאוד לחיות חיים שמהם אנחנו מסיחים את הדעת שלנו. אולי אנחנו לא רוצים לעשות חשבון נפש כי אולי נבין שאנחנו לא איפה שאנחנו רוצים להיות, אז יש המון גורמים שמונעים מאיתנו לעשות את חשבון הנפש הזה ולהפוך אותו למציאות. אבל החיים מאוד פשוטים בסופו של דבר. אנחנו פשוט הופכים אותם למאוד מסובכים.
אתם תמותו על זה
למה ד”ר חיים שפירא חושב שכדאי לעשות צ'ק ליסט לחרטות הרבה לפני שאנחנו הולכים למות
ד"ר חיים שפירא - סופר, פילוסוף ומתמטיקאי, מרצה בינלאומי וחוקר רב־תחומי ומומחה בעל שם עולמי בתחום תורת המשחקים. ספרו האחרון, "רשימות על אמנות החיים", יצא לאור השנה.
אני עושה חשבון נפש בכל יום, לאו דווקא לפני יום כיפור, אבל לא בצורה שאני יושב עם עצמי ושואל: איפה טעיתי ומה עשיתי? אני פשוט מנסה להפוך את היום לטוב יותר, כל יום. בספר שלי ”קהלת הפילוסוף המקראי” כתבתי שכל בן אדם צריך מתישהו לשאול את עצמו איך להפוך את הימים שעוד נכונו לנו לנכונים יותר. ולמה? כי אין לנו כל כך הרבה ימים. רוב האנשים לא חושבים על זה, אבל תינוק שנולד גם אם הוא יחיה עד גיל מאה (שזה יפה), בסך הכל בחייו יש 36,500 ימים. זה הכל! מספר די מדהים. כששאלתי פעם את הסטודנטים שלי כמה ימים נראה להם שיש בחייו של אדם שחי עד גיל מאה (וביקשתי לענות מהר בלי לחשב), היה סטודנט שאמר "מיליארד ימים" והיו גם כמה שזרקו "בערך מיליון".
אבל מתברר שהחיים קצרים ברמה שאנחנו לא מאמינים. יש שלב שכן מבינים את זה, כשאנחנו פתאום רואים ושומעים אותו בא מרחוק - את המוות. זה לא איזה משהו פסימי. אני לא רוצה לדכא אף אחד, אבל גם בספרי החדש, "רשימות על אמנות החיים", כתבתי שהמשפט "החוכמה מגיעה עם השנים" הוא לא נכון. אני חושב שיש אנשים שצברו המון־המון שנים, והחוכמה מתמהמהת. מה שכן מגיע עם השנים אלה חרטות.
ברוני וור, אחות אוסטרלית שעבדה המון שנים עם אנשים שנוטים למות, שמה לב שיש חמש חרטות שחוזרות אצל כולם, ואין חשבון נפש נוקב יותר מאשר אדם שאוטוטו הולך לעולמו. אלה חמש החרטות הגדולות של הנוטים למות שהיא גילתה (בסדר עולה):
5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח יותר
בן אדם שדאג כל חייו לא לעשות שטויות, אולי זו השטות הגדולה מכולן. אנשים רוצים להיות כל הזמן בסדר ורציניים ולא לעשות שום דבר שאסור. למה? לא בא לכם פעם אחת לקום בבוקר, להחליט שאתם לא הולכים לעבודה ולנסוע לטייל איפשהו? כל הזדמנות של שמחה - קחו אותה בשתי ידיים.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי
אני למשל ממש לא טוב בדבר הזה, וכבר יש לי חרטות איומות בנושא. אני גרוע בלשמור על קשרים עם ידידים, וזה גורם לי צער עצום. חברים זה דבר מאוד־מאוד חשוב. הרבה מדריכי אושר מציעים לפתח רשת ענפה של חברים, אבל זו עצה טיפשית כי זה בלתי אפשרי. איפה אני אמצא חברים בגילי? הסופר אלן בוטון אמר שאם בן אדם מצא חבר אמת אחרי גיל 50, זו סיבה לכתבת שער בעיתון, והוא צודק. חברים מוצאים בגיל צעיר, והרעיון הוא לשמור איתם על קשר.
3. הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את הרגשות שלי
ראיתי פעם תוכנית בכאן 11 על אורי אבנרי, שבה הוא אמר שהוא מאוד אהב את אשתו אבל הוא אף פעם לא אמר לה "אני אוהב אותך". כשהיא הלכה לעולמה הוא כל כך רצה להגיד לה את זה, אבל זה היה קצת מאוחר. המון אנשים אומרים שקשה להם לומר לאהובים שלהם "אני אוהב אותך". אבל כן כדאי להגיד! יש שאומרים לי, "אבל היא יודעת את זה...". אין דבר כזה. לבטא רגשות זה דבר חשוב מאוד, ומי שלא יעשה זאת הולך להצטער על כך.
2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך
החרטה הזאת הופיעה אצל כל הגברים. כולם. זה אומר שכל הגברים שקוראים את הכתבה הזאת כנראה גם יתחרטו על כך. והסיבה שחרטה זו לא במקום הראשון היא מכיוון שהיא לא הופיעה כל כך אצל נשים. גברים צעירים אומרים לעצמם שחשוב להשקיע בקריירה, להצליח, לעבוד קשה, להוכיח לכולם... ועם הזמן הם מבינים שזה פשוט שטויות. יש גברים שבטח אומרים שהם לא הולכים להתחרט על כך, אבל האם עולה על דעתו של מישהו שלפני מותו יגיד "חבל שלא הייתי במשרד יותר שעות?" או "לא נראה לי שעבדתי מספיק?".
חשוב לומר שיש מי שחייב לעבוד הרבה לפרנסתו (ומי כמוני מכיר את זה. היו לי תקופות שאם לא הייתי עובד, הייתי גר ברחוב), אז אני חס וחלילה לא פונה לאנשים קשי יום שעובדים קשה ואומר להם לעבוד פחות. אבל יש המון אנשים שיכולים לעבוד הרבה פחות ולעשות דברים חשובים הרבה יותר, ובכל זאת לא עושים זאת.
1. הלוואי שהיה לי האומץ לחיות את חיי מתוך נאמנות לעצמי ולא למה שאנשים אחרים ציפו ממני
זו חרטה נוראית, כי אתה מבין פתאום שחיית חיים של מישהו אחר. אמנם יש אנשים שאין להם ברירה והם חייבים לעבוד בעבודה מסוימת בגלל אילוצי החיים. אבל יש אנשים שעושים דברים שהם לא אוהבים בגלל כסף או בגלל ציפיות של המשפחה. למשל, הרבה בוחרים בהייטק בגלל המשכורת אבל לא אוהבים את העבודה שלהם. אם אתם לא אוהבים את העשייה שלכם, אל תעשו את זה. אם בא לכם למשל להיות מורים לספרות, לכו תעשו את זה. נכון, מרוויחים הרבה פחות, אבל לפחות תעשו משהו שנכון לכם. אל תחיו חיים של אדם אחר שאינו אתם, כי הפער הוא עצום.
***
המון אנשים גם מצטערים שלא הגשימו את החלומות שלהם, והאמת היא שאת רובם לא היינו יכולים להגשים. זה נחמד לשמוע הרצאה שאומרת שאתה יכול להיות מי שתרצה. אבל אתה לא. אחד מתחביביי למשל הוא לנגן בפסנתר, אבל גם אם אנגן שנים בלי הפסקה, לא אוכל כנראה לנגן כמו ארתור רובינשטיין. החלומות שיש להרבה אנשים בראש הם נחמדים, אבל חלומות צריכים להיות קשורים ליכולות. כאן בא לעזרתנו אריסטו, שאומר שהצלחה עצומה בחיים היא לעשות את מה שאתם עושים במידה שהכי קרובה לגרסה הטובה ביותר שאתם יכולים להוציא מעצמכם.
בדרך לעתיד עוצרים בעבר
מה יהודית כץ גילתה על חוויות סף מוות שכדאי ליישם בחיים
יהודית כץ, סופרת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, מחברת רב־המכר ״חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך״ ויוצרת הפודקאסט ״חושבים טוב״.
לפני כמה שנים ערכתי מחקר במעבדה לנוירופסיכיאטריה בבית החולים הדסה עין כרם עם אנשים שעברו חוויית סף מוות. הם סיפרו שראו את החיים שלהם חולפים על פניהם בתמונות, או כמו בסרט, ותיארו את החוויה כטרנספורמטיבית. עצם זה שהם ראו את החיים חולפים על פניהם הוביל לרגשות עזים מאוד, אולי בגלל כאב שהם גרמו לאנשים אחרים במהלך החיים, וגם לרגשות חיוביים מאוד על כל הטוב והעונג שהיו. ובאמת, ראו שהם חוזרים לחיים עם חיבור הרבה יותר גדול לאנשים. פתאום היו בהם פחות חומרנות והרבה יותר דגש על יחסים, בריאות והערכה של מה שיש. זו חוויה רוחנית.
יצא לי לחשוב על זה - למה אנחנו עושים זאת רק לפני שאנחנו מתים ולא כשאנחנו חיים? למה אנחנו מחכים לרגעים האלה ולא עוצרים בזמן שאנחנו חיים כדי לראות איך אני חיה? איך אני משפיעה על אנשים אחרים? איך אני מנהלת את החיים שלי ואת הסביבה שלי והאם הייתי רוצה לעשות משהו עם זה?
אחת הסיבות שבגללה אנשים לא עושים חשבון נפש או עוצרים להתבונן בחיים היא משום שהם מפחדים לפגוש את החיים שהם עצמם יצרו. שהם יסתכלו עליהם ויחשבו, "זה לא מה שרציתי, נכשלתי". אנשים לפעמים מבזבזים שנים רק כי הם לא מוכנים להשקיע דקות או שעות בלהתבונן בחיים שהם עצמם יצרו. אגב, אותם אנשים במחקר הסתכלו על החיים שלהם בהרבה חמלה. המילה הזאת חזרה שוב ושוב, וכמה מרואיינים תיארו את החמלה כמשהו בחוויה שלהם שעזר להם לחזור לחיים.
כשאנחנו הולכים לבחון את החיים, כדאי לעשות את זה עם חמלה. המטרה של הדבר היא לא לעלות לדוכן בית המשפט ולהתחיל להלקות את עצמנו, אלא לבוא באמת ממקום של לבחון מה קורה ולקבל החלטות איך להמשיך קדימה בטוב. לא בענישה. צריך לזכור שמה שנפגוש זה בסדר. המטרה היא להסתכל אחורה כדי להתבונן קדימה.
איך עושים את זה:
שלב ראשון
נסו להתחיל עם משהו כללי, כמו למשל להסתכל ביומן על דברים שקרו ולראות מה היה - להזכיר לעצמנו את השנה האחרונה, את האירועים השונים (לא תמיד אנחנו זוכרים). אפשר גם לכתוב על חוויות מיוחדות שעולות ולראות איך זה מרגיש לנו. האם יצרנו הרגל חדש? השלמנו קורס? אולי הפסקנו מערכת יחסים או אולי התחלנו אחת?
שלב שני
נסו לבחון את הדברים, ואפשר ממש לחלק לקטגוריות כמו הישגים, יחסים, עבודה, פנאי וכדומה. אתם יכולים לשאול את עצמכם שאלות כמו: למה אני מקדישה זמן כרגע - בריאות, יחסים, תחביבים, קריירה, כסף? וכמה אני מרוצה מכל אחת מהקטגוריות האלה? אם זו בריאות, למשל, אז איך הגוף שלי מרגיש? כמה אנרגיה יש לי? איך מצב הרוח הבסיסי שלי? ממש ליצור טבלה ולסמן מ־1־10 איך אתם חשים בכל אחד מהתחומים האלה. נסו לקבל תמונה מאילו אזורים אתם מרוצים, ומאילו פחות.
אנחנו רוצים לבוא בהלך רוח סקרן לכל תחום, כשמתוך התשובות נסיק מסקנות.
שלב שלישי
בחרו משהו אחד, שניים או שלושה שעליהם באמת חשוב לכם לעבוד (כי אנחנו לא רוצים להתחיל שנה חדשה עם מיליון מטרות - ככה שום דבר לא יקרה). הכינו תוכנית של איך אתם הולכים לממש את הדבר הזה שהבנתם שאתם רוצים בעזרת צעדים ריאליים. חשבו אילו מיומנויות זה ידרוש מכם, מה יקרה אם תנסו וזה לא יצליח (איך אתם מתכוונים להתמודד עם זה), מי יכול לעזור לכם - חבר/ה? האם יש משהו שאתם רוצים לעזוב/ לשנות? האם יש הרגל חדש שאתם רוצים לאמץ כדי לתמוך במטרה הזאת? זה חייב להיות משהו מוגדר ומצומצם כדי שתוכלו לגרום לכך לקרות. שאלות אפשריות לתהליך:
1. מה הייתי עושה אם כסף לא היה שיקול? לא תמיד ההשלכות של התשובה יכולות להיות פרקטיות, כלומר לא בטוח שנוכל לעזוב מחר הכל ולטייל בעולם, אבל אפשר ללמוד מכך שלטייל בעולם ממש חשוב לכם, ולחשוב איך זה יכול להיכנס לחיים שלכם כרגע.
2. אם הייתי יודע/ת שיש לי עוד X שנים לחיות - איך הייתי מבלה את השנה הקרובה? זה שוב מזקק את מה שחשוב ומזכיר לכם אם אתם שמים את הדגש על הדבר הזה או לא.
3. אם הייתי יכול/ה לשנות משהו אחד בעולם, מה זה היה? זו שאלה שמרמזת על אזורי משמעות, לאיזה רעיון אני מחובר/ת שהוא מחוצה לי. אמנם צריך להסתכל על השאלה הזאת בצניעות, אבל אולי אני יכול/ה לעשות משהו בעניין.
4. איזה דבר הייתי רוצה להשיל מעצמי? ומה היה קורה אם הייתי מוותר/ת על זה - איך העולם שלי היה משתנה?
5. מי האנשים שאני לומד/ת מהם הכי הרבה? ומה אני לומד/ת מהם?
6. באיזה הישג אני ממש גאה בעצמי? כזה שהיה משמעותי, שהפתעתי בו את עצמי, ומה היה שם שאיפשר לזה לקרות?
***
אני ממליצה לעשות זאת בכתב או בשיחה עם אדם אחר, ולזכור שצריך להקדיש לכך זמן. זה לא משהו שקורה בחמש דקות - וגם לא בשעה. אפשר לקחת פרק זמן של חצי שעה עד שעה כמה פעמים בשבוע במשך תקופה - ובחגים זה זמן ממש נחמד לעשות את זה. המטרה של ההסתכלות לאחור היא כדי להסיק מסקנות לעתיד וכדי להתקדם ולקחת את החיים לכיוון שאנחנו רוצים לחיות אותם.
תשליך את זה הלאה
איך יובל אברמוביץ' עושה חשבון נפש חילוני, ולמה הוא חושב שכל אחד צריך לעשות את זה בדרך שלו
יובל אברמוביץ' סופר ומרצה בינלאומי, מחבר סדרת ספרי "הרשימה", "שנת המתנות" ו"עד הדמעה האחרונה - 62 שיעורים מאמא".
באופן אישי אני עושה חשבון נפש על בסיס יומיומי בכל לילה לפני השינה. אני לא מחכה ליום כיפור או לראש השנה או לחגים ומועדים. אומרים שחשבון נפש זה בינינו ובין אלוהים, אצלי חשבון נפש זה ביני ובין עצמי על הכרית. אני מאמין שכל אדם, אלא אם כן הוא נטול מודעות עצמית, ברגע הזה של המפגש עם הכרית בסוף היום, אלה הרגעים שבהם הוא באמת עושה חשבון נפש - איך הייתי עם המשפחה שלי, עם השכנים שלי, בכביש, בעבודה, בזוגיות? אז בשוטף זה מבחינתי חשבון נפש, והוא על בסיס יומיומי. אולי אני מגזים בעצם, יכול להיות שאני במודעות יתר והלקאה עצמית.
ביום כיפור אני עובר על קופסת חיי. יש לי שתי קופסאות של ניירות מכל חיי עם ברכות, תעודות ומכתבי אהבה (כשעוד היו כותבים). כל כיפור (ואני מאלה שצמים) אני אוהב לעבור על הקופסה הזאת שמספרת את כל חיי ולחשוב על החיים ועל האנשים שהיו חלק מחיי ואינם עוד, בין אם הם נעזבו או העזיבו.
במוצאי יום כיפור אני מכין רשימה. כשיוצא יום כיפור אני עושה את הדבר שאני הכי מזוהה איתו ועושה רשימה לשנה החדשה. זה סוג של חישוב מסלול מחדש. זה מייצר דיוק וחיבור לעצמי. לחיות סתם בלי לעצור ולחשוב ולהרהר על הדברים זה לחיות באוטומט. זה גם מביא לתוצאות פחות מוצלחות.
חשבון נפש זה עניין אינדיבידואלי. אני יודע שיש אנשים שהולכים לבית כנסת והרגעים שבין התפילות הם רגעים של התכנסות. הרי מה זו השבת? אתה עם עצמך, בלי הטלפון, בלי מסך. המלחמה באוקראינה, יוקר המחיה, משבר האקלים. אנחנו חיים בעידן כאוטי, לא קל, ואני חושב שיש משהו מדהים בלעצור מעת לעת. שכל אחד יעשה את זה איך שהוא רוצה - אחד יוציא מחברת ויכתוב יעדים ומטרות, ואחד ישתה כוס יין במרפסת ויביט אל השקיעה. זה לא משנה. אני גם אומר את זה באחת מההרצאות שלי, שאני פוגש כל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם, מאות אלפי אנשים, וזה מדהים לפגוש קהלים שעוברים חיים שלמים בלי לעצור ולהרהר (או לערער) על החיים.
התקדמות מגיעה מתוך חקירה. רואים את זה בחברות גדולות כמו בנקים וחברות הייטק שכל הזמן מתחקרים שם דברים. חלק מהעניין הארגוני זה תחקירים, הפקת לקחים, מסקנות, קשר עם הקהל או ישיבות. אני חושב שהדבר הזה מביא לדיוקים, ולכן זו החשיבות של חשבון הנפש בעיניי.
אני לומד את זה בעצמי מהעשייה שלי. אני עובד כרגע על כמה שיתופי פעולה עם כל מיני גופים גדולים מאוד במשק, ובאחד מהם משהו לא ממש זז כמו שצריך. ניסיתי לחשוב עם עצמי בלילה למה זה לא עובד? למה זה קשה? ופתאום קלטתי שבשיתופי פעולה אנחנו צריכים להתחבר לאנרגיות של אנשים. יש את זאת הממורמרת או את זה הכועס, והאנרגיה שלך יכולה להיות מהירה או שמחה - יש פה מפגשי אנרגיות. ואז אמרתי לעצמי, לא בטוח שבא לי שיתופי פעולה. מאוד טובה לי האינדיבידואליות הזאת. ב־12 השנים האחרונות אני עובד עם עובדים משלי, יש לי חברה משלי, אני מפיק את ההרצאות שלי, אני לא תלוי בגורמים אחרים. אז הרהרתי במקרה הזה, ניסיתי לראות כמה אני שותף לפגיעות בשיתוף הפעולה, והגעתי למסקנה שזה לא אני ושפשוט אני לא בנוי לשיתופי פעולה.
אני מאוד מאמין בלדבר עם אנשים. ברגע שאתה יושב וחושב, מדבר על זה עם אנשים, זה גם משהו מאוד חשוב. אנחנו חיים בעידן שהתקשורת הבינאישית מוצלחת פחות - ווטסאפים, מיילים, אימוג'ים. הכל מאוד קצר. צריך לשבת לדבר.
***
חלק מחשבון הנפש זה גם לשמוע עוד דעות. חשבון נפש מול עצמך זה מעולה, אבל יש משהו בלהוציא החוצה ולקבל פידבק, ואז יש לך עוד נקודת מבט, בין אם זה פסיכולוג, קואוצ'ר, NLP, או חברים טובים שנותנים לך עוד זווית. יש לי חברה טובה מאוד ואנחנו מקפידים להיפגש בכל יום, גם אם זה לרבע שעה. אנחנו משתפים מה עבר עלינו, מתייעצים, לא ברמת הדיווח, אלא באמת חשבון נפש - שכולל נקודת מבט נוספת.
