כשהילד אומר 'משעמם לי', זה סימן שנכשלתי
"אפשר ורצוי למצוא עשרים דקות בכל יום או יומיים, כדי לשחק ביחד וליצור קוויקים של חוויות משותפות, להעניק לילדים הזדמנות להראות לנו כמה הם מוצלחים, כמה הם הכי חכמים בעולם", מפרשת ענת לב-אדלר את תפקידנו כהורים. הילדים שלכם רעבים לתשומת לב, היא אומרת, אז אל תשלחו אותם לשחק לבד
אני רוצה, ברשותכם, להפריח בלון ניסוי. מה דעתכם, למשך שנה אחת, להפסיק לקנות או להעניק לילדים שלכם צעצועים, ולהרחיב, לעומת זאת, את מדף המשחקים?
צעצוע הוא משחק יחידני. הילד והצעצוע יוצרים להם עולם משל עצמם בו אין לנו חלק. נכון, פעמים רבות העיסוקים היחידניים הללו הם גלגל הצלה עבור הורים עסוקים שרק נכנסו הביתה בחמש או בשש בערב, וצריכים פסק זמן במהלכו הילד משחק עם עצמו או שקוע במסך מרצד כלשהו, על מנת לארגן ארוחת ערב, להכניס את הכביסה למכונה ולהחזיר את הבית לסדר.
אבל במסע המטלות התובעני ביומיום הדחוס שלנו, בין הלחוץ והדחוף אנחנו שוכחים את החשוב. מה שחשוב הוא מה שקובע. וחשוב מאוד, כהורים, לספק לילדים שלנו, באופן קבוע, סביבה חברתית תומכת ומאתגרת. סביבה שבה אנחנו שותפים מלאים. נוכל ליצור את הסביבה הזו עבורם רק אם נקפיד לחלוק איתם את ההישגים, הנסיונות והכשלונות, גם כאשר זה לא נוח לנו, גם כשזה לא מתאים ללוחות הזמנים המודרניים שנלכדנו בתוכם.
נכון, אנחנו יכולים לדבר איתם בין חיתוך הסלט לטיגון הביצה, בין שיחת טלפון חשובה לאימייל דחוף, לשאול איך היה בבית הספר ומה צריך להביא מחר, ולהתנחם בכך שסוף השבוע קרוב ושנוכל להקדיש יותר לבילויים משותפים, אבל עלינו תמיד לזכור שהחדירה האמיתית לנבכי הנפש שלהם, החיבור הפנימי העמוק מתבצע ביתר קלות בזירת המשחקים.
פנסים של אושר
על השטיח, השולחן או הספה, כאשר אנו יוצרים, יחד איתם, עולם מקביל שהוא רק שלנו, נופלות כל המחיצות ובעיני הילדים נדלקים פנסים של אושר שיכולים להאיר את כל השכונה. ולא בכדי. תחשבו רגע, מתי אנחנו נהנים יותר מארוחה טובה? כאשר אנחנו יכולים לחלוק באופן מיידי את החוויה. מתי נעים לנו יותר לטייל, לבלות ולכייף? כאשר אנחנו חולקים מיידי את הטעמים והנופים עם האנשים האהובים עלינו. ראיתם פעם מישהו שמתענג עד אין קץ על ארוחת גורמה כשהוא בגפו?
מידת האושר של האדם המבצע פעילות יחידנית היא נמוכה, ולא חשוב אם הוא מכור למשחקי מחשב או לקריאת ספרים. אלה פעילויות שאדם עושה רק עם עצמו וקשה, בעזרתן, לכבוש את פסגת האושר. מדד האושר נוסק רק כאשר אנחנו חולקים את החוויות שצברנו.
אני לא קוראת כאן להורים לעזוב את עבודותיהם, להפסיק את מסלול חייהם ולהתמסר למשחקי מונופול ושבץ נא אינסופיים. נדירים ההורים שיש להם סבלנות להפוך את החיים לזירת משחקים תוך שהם מג'נגלים בין הבית, העבודה והמטלות היומיומיות. אלה הן בהחלט פנטזיות של סופי שבוע. אבל אפשר ורצוי למצוא עשרים דקות בכל יום או יומיים, כדי לשחק ביחד בקטנה, וליצור קוויקים של חוויות משותפות, ולא צריך יותר מזה כדי להפוך את הביטוי הניאוני "יום המשפחה" שעומד להתרגש עלינו, למציאות חיים אמיתית וטהורה. יודעים מה, לדרך חיים.
מין סטוץ משפחתי
נסו לזהות את אותן שעות מתות שיש בכל בית, בכל ערב. השעות בהן השיעורים כבר מוכנים, כל החברים והאורחים פוזרו לבתיהם, ויש עדיין קצת זמן לפני ארוחת הערב או מצעד האמבטיות הריחני.
במקום לשלוח את הילדים בזמן הזה לשבור שיאים מול המחשב או לבדוק שוב האם הילקוט מסודר, הציעו להם סיבוב מהיר של דומינו, דמקה או מלחמה בקלפים. מין סטוץ משפחתי כזה שיכניס אדרנלין לכל הנוכחים, והוא בטח הרבה יותר נעים מהתמודדות עם ילד שקובע "אמא משעמם לי".
כשהילדים שלי אומרים לי שמשעמם להם, אני יודעת שנכשלתי נקודתית באחת המטרות החשובות שלי כהורה: לארגן עבור הילדים שלי את הפנאי שלהם באותו זמן נתון. אנחנו מתכננים את ארוחות הבוקר והכריכים של הפסקת עשר, את בגדי הספורט ומערכת השעות, את מפגשי החברים וארוחות החג והקניות בסופר והמפגשים עם הסבים והסבתות, אבל לא תמיד אנחנו מתכננים את הפנאי של הילדים שלנו.
ואז כשהם אומרים "משעמם לי", אנחנו נלחצים מעצם האמירה המטרידה, ומתוך הלחץ וחוסר התכנון מוכרים להם את אותן מנטרות לעוסות של "למה לא תקרא ספר", "למה לא תעשה משהו מועיל", והילדים שלנו, מה לעשות, הרבה יותר חכמים, הם כבר לא קונים את הפתרונות המלאכותיים הללו.
לא רוצים לקרוא לבד
הילדים, יותר מכל, מכורים לאותנטיות. הם יודעים לזהות מקילומטרים מתי עובדים עליהם, ומסרבים לקנות בולשיט. לכן, עלינו לפצח את עניין הפנאי המשפחתי לא במישור של כיבוי שריפות, אלא בעזרת תכנון, יצירה ודמיון. עלינו, ההורים, למרות הלחץ והשגרה התובענית, לנסות להמציא פעילויות מקוריות משותפות שיעניקו לילדים שלנו את ההזדמנות האמיתית להראות לנו כמה הם טובים, כמה הם מוצלחים, כמה הם הכי חכמים בעולם.
הילדים שלנו לא רוצים לקרוא ספר לבד, לא רוצים לשחק בברביות עם עצמם, לא רוצים לשבת מול המחשב ולירות בחיילים, הם רוצים את תשומת הלב של המובילים בבית, פעילויות שבהווייתן יש קשר ישיר ותומך עם הסביבה המיידית – הורים, אחים, מטפלת.
כאשר ילד רעב, אנחנו מיד מספקים לו מזון, אבל מה אנחנו עושים כאשר הילד רעב לקשר משפחתי? לחוויות משותפות מיידיות עם אמא או עם אבא? האם אנחנו עוזבים מיד את כל עיסוקינו החשובים ומשתרעים על השטיח לסיבוב דוקים? לא. ברוב המקרים אנחנו פשוט אומרים להם להסתדר לבד.
יתרגל לכוון את עצמו לבד
בואו נחשוב רגע, הילד אמר שהוא רעב למשחק איתנו, רעב לקשר, רעב לגירויים ולחברת ההורים, לביחד, ואנחנו שידרנו לו שעכשיו אין לנו אוכל עבורו. התרגלנו, בגלל האופי של הפנאי שלנו, שהפך בשנים האחרונות ליחידני, לסמוך על הילדים שיעסיקו את עצמם, ש"יאכילו" את עצמם.
אבל עלינו להבין שבסופו של תהליך זה יהיה בעוכרינו, כי ילד שהתרגל לכוון את עצמו לבד, מאוד קשה אחר כך לחזור ולכוון אותו על פי רצונותינו. לעצב ילד בגיל הרך זה הרבה יותר קל, משמעותי, יעיל וזול. אחרי זה יהיה קשה להחזיר את הגלגל לאחור.
אז בואו נחליט שלכבוד יום המשפחה, אנחנו מייצרים "זמן משפחה". רבע שעה, עשרים דקות בכל יום. קצת מודעות, קצת מחשבה וזה יעבוד. לא צריך יותר כדי לייצר את כל ההבדל.
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
