אל תתנו להם סלולריים

"מה קורה לנו?", נזעקת ענת לב-אדלר, "אנחנו מגדלים פה דור של ילדים שצמודים לנייד, מאבדים את העצמאות והעצמיות, ומתקשרים ליילל לאמא או לאבא בכל פעם שמישהו מעליב אותם בהפסקה". מתי תבינו, היא מקשה, ש"אנחנו לא אמורים לפתור להם בעיות און-ליין?" ועוד לא דיברנו על נזקי הקרינה

ענת לב-אדלר פורסם: 19.01.06, 13:23

- "תני לי את נועה, אני רוצה לדבר עכשיו עם נועה".

- "נועה, למה את מציקה לשירה? למה את יורדת לה לחיים? את רוצה שאני אדבר עם אמא שלך? את רוצה שאני אבוא למורה ונעשה לך סדר? עכשיו תחזירי לי את שירה. זה הטלפון שלה, תחזירי לה אותו. תני לי לדבר איתה".

- "שירה, את שומעת חמודה, אמרתי לה, היא לא תקרא לך יותר 'שירה בירה'. אני גם אתקשר בערב למורה ואבקש ממנה לא להושיב אתכן באותה קבוצה. עכשיו תפסיקי לבכות, ותחזרי לכיתה. תשלחי לי אס.אם.אס להגיד שהכל בסדר".

לשיחה הזאת או לאחיותיה התאומות ודאי יצא לכם לצותת במקום העבודה, בתור בקופת חולים או ששמעתם את תוכנה מכל מי שלא עמדו בפני הטרנד והעניקו לילדיהם חיית מחמד, שלא לומר כלב שמירה, בדמות סלולרי.

אצלנו בבית הספר תלוי שלט גדול בכניסה: "ריצה במסדרון היא אסון". נכון מאוד. הייתי מוסיפה באותיות קידוש לבנה: "ריצה לקו הגמר של בית הספר היסודי עם סלולרי צמוד לאוזן היא אסון לאומי".

איך ההורים שלנו היו מגיבים?

לא די בכך שהכל בחיים שלנו הפך להיות "זבנג וגמרנו", אנחנו גם מגדלים פה דור של ילדים שצמודים לנייד, מאבדים את העצמאות והעצמיות, ומתקשרים ליילל לאמא או לאבא בכל פעם שמישהו מעליב אותם בהפסקה. ולא, אל תאשימו את הילדים. הם מבחינתם משחקים בדיוק במגרש שבו הצבנו אותם. כי אם הילד מבין שלגיטימי ללחוץ על החיוג המקוצר לאבאמא ולהעביר את הדרמה בשידור חי, למה שהוא לא ינצל את נפלאות הטכנולוגיה ויפתח מניירות של מאיר איינשטיין?

מה קורה לנו? איך אנחנו לא מבינים שחייבים לעצור את הש-ע-ר, סליחה, את הפרץ הזה? אני רוצה לראות את ההורים שלנו מגיבים באמפתיה כלפינו, אם היינו יורדים למזכירות באמצע השיעור, מתחננים שיתנו לנו רגע להתקשר מהטלפון חוגה של המזכירה, ומפריעים לאחד מהם באמצע יום העבודה, כדי להתבכיין אודות ילד שהציק לנו בהפסקה, או לברר האם זה בסדר שהמורה נתנה יותר מדי שיעורים. אוי, איזו שטיפה היינו חוטפים. הרי כל מה שההורה מעברו השני של הקו היה עושה, זה לברר שאנחנו בריאים ושלא מדובר בבעיה אקוטית, ובשתי שניות היה פוקד עלינו לחזור לכיתה, להקשיב למה שהמורה אומרת ולא להעז להתקשר אליו יותר לעבודה. למה? ככה.

ומה הילדים שלנו מקבלים? שיחות נפש ארוכות אל תוך ההפסקה, הודעות טקסט נרגשות ומבוהלות ובעיקר הם מקבלים בילד-אין, ישר לווריד, את התחושה שהם לא יכולים לסמוך על עצמם, שהם לא יכולים לסמוך על המורים או על הנהלת בית הספר, ושרק ההורים יכולים להציל אותם.

בד בבד, גם מועצמת בתודעתם הלגיטימציה האיומה של ה"כאן והעכשיו", האשליה שהכל צריך לבוא על מקומו ברגע, שכל הצרות צריכות להיפתר בשנייה. ברגע שאנחנו סלחניים כלפי שיחות סרק מבית הספר, אנחנו משדרים לילדינו ש"זה בסדר חמודי, זה בסדר להתלונן בשנייה שמשהו מציק לך טיפונת, זה בסדר לא להיות מסוגל להתמודד עם החברים שלך בכיתה, בשביל זה אמא פה. זה בסדר לא לדעת לדחות סיפוקים, לעבד רגשות, להתמודד עם העלבות וחרמים. הרי החיים הם סרט אחד ארוך של וולט דיסני ואמא ואבא תמיד יהיו שם בשבילך כדי להסיט אבנים קטנות מהדרך".

תלונות על המפקד

אז זהו, שלא. כדאי לנו להתעורר ולהבין שהתפקיד שניתן לנו בחיי ילדינו הוא אחר לגמרי. אנחנו לא אמורים לפתור להם בעיות און-ליין, הקונפליקטים הנקודתיים שיש לילדים שלנו בבית הספר הם לא עסק שלנו. אנחנו לא צריכים להיכנס לפינות הללו. אנחנו צריכים לשאוף לכך שהם יסתדרו ויפתרו את הדברים לבד. בעצמם.

עלינו לזכור שכל יום שילדינו הולכים לבית הספר הוא סוג של אימון. אימון לחיים. השימוש התכוף שלהם בסלולרי אוטומטית מוריד אותם מהמגרש ומושיב אותם על הספסל. במחי אס.אם.אס הם הופכים להיות בטטות רגשיות מהסוג המגושם ביותר, כאלה שלא נדרשים לחדד את החושים, לפתח את יכולת התגובה, או את צ'יפ המשא-ומתן. המקסימום שהם מצליחים זה ללחוץ על סנד כדי לגלגל את הבעיה לפתחנו.

ומה שמתחיל בבית הספר היסודי עם קיטורים מהחצר על מריבה עם חבר, או נזיפה (לגיטימית, בטח לגיטימית, מה בנו לא נזפו ליד הלוח?) מצד המורה, ממשיך בצילצולים באמצע הלילה על קשר סבתא שלא צלח בזמן הקמת האוהל במחנה של הצופים, ואחר כך מגיעות התלונות און-ליין, מהשטח, על המפקד בטירונות שלא נותן להתקלח שלושה ימים.

קודם כל אתם

אנחנו הופכים להיות הקביים של הילדים שלנו, במקום לדאוג שהם יצליחו לרוץ על הרגליים שלהם, הרי חזק והכי רחוק שאפשר. הרי אנחנו כאן כדי להכין אותם לחיים. ואם החיים הם מלחמה, אז הילדות היא הטירונות, והטירונות היא שלהם. גם המפקדים והמורות והחברים וההפסדים הם שלהם. ובסוף, אם נעשה הכל כמו שצריך, גם הנצחונות וההישגים יהיו שלהם.

הורים שיפנימו מהר יותר את נזקי האופציה הסלולרית בילקוט ובהפסקה ובאמצע השיעור, יעשו חסד גדול מאוד עם הילדים שלהם. כי בעצם, הסלולרי הצמוד הוא לא פתרון. הוא סוג של מפגע, מפגע שהופך דור שלם של ילדים לתלותיים, לחסרי ביטחון ולנעדרי אינטליגנציה רגשית וחברתית.

ואסור לנו לשכוח שהעיקר בחינוך הוא לא הדיבורים אלא הדוגמה האישית. אז אם אתם רוצים שהילדים שלכם לא יפתחו תלות בסלולרי, נסו קודם כל לגמול את עצמכם. הם הרי לא מבינים מתי אתם מתקשרים מהנייד כי זה באמת חשוב ומתי מדובר סתם בתחביב הלאומי. כשהם מבחינים שאנחנו צמודים לבלו טות' כל היום, הם חושבים שזאת הנורמה ומיד רוצים להיות חלק ממנה. יודעים מה? אי אפשר להאשים אותם, ילדים לעולם יהיו המראה שמשקפת הכי טוב את המציאות של עולם המבוגרים.