געגועים לימים שבהם "ככה" היתה תשובה

ההורים שלנו לא הרגישו שהם נולדו כדי להגשים את כל משאלותינו. הם ממש לא התעניינו האם אנחנו מרוצים מאיך שהם מתפקדים כהורים. מבחינתם די היה אם היינו רחוצים, אכולים, בריאים והכנו שיעורים בזמן בלי להתחצף למורה.

ההורים שלנו ידעו למתוח גבולות בלי להרגיש אשמים. הם לא התפתלו כדי להצליח לספק לנו תשובות מנומקות. מבחינתם "ככה" היתה תשובה מצוינת, והם השתמשו בה בכל הזדמנות. היו נורמות (בין שתיים לארבע אף אחד לא חלם לרדת למטה, שלא לדבר על להתקשר בטלפון חוגה לחבר. היום אף אחד לא חולם לרדת למטה ועם החברים מדברים בצ'טים וב-SMS, אבל זה כבר נושא לטור אחר), היו חוקים והיה מי שיעמוד על כך שהם יקויימו, ובעיקר היה כבוד.

אנחנו מתייעצים במקום להכריע

אולי אני נשמעת אנכרוניסטית, אולי יהיו מי שיגידו שדבריי מהווים פגיעה בזכויות הילד, אבל אני ממש מתגעגעת לחלוקה הברורה הזו, שהיתה קיימת בתוך המשפחה, על פיה האנשים הגבוהים בבית הם שאומרים לאנשים הנמוכים מה לעשות, בלי הרבה ויכוחים, שאלות והסברים.

היום, במקום להגיד לילדים שלנו מה לעשות, אנחנו מתייעצים איתם האם זה בסדר. ולא רק ברמה המודעת. מספיק שהטון שלנו ספקני, מעט רועד, כדי שהילדים, שהם חכמים מאוד, יידעו לזהות את ההיסוס ולהיתלות בו.

האמת היא שהם היו מאוד רוצים שנהיה אחרים. הילדים שלנו לא חפצים בנו על תקן חברים טובים. הם רוצים שנהיה ההורים שלהם, ובעיקר הם רוצים שנהיה שם עבורם. שנהיה זמינים ופנויים רגשית. שנהיה נוכחים בחיים שלהם. על באמת. לא סתם נוכחים-נפקדים שמתקשרים בצהריים ונותנים פקודות בטלפון.

הם היו רוצים שנעבוד פחות ונבלה איתם יותר, ואת זה הם מסבירים לנו בכל השפות, כולל שפת האלימות, שפת ההתעלמות ושפת הגוף. הם רוצים שנגדיר עבורם את האסור והמותר, שנמתח עבורם את הקו. הם רוצים שנהיה הרמזור האדום שצועק להם עצור, שנהיה המגדלור בלב ים על פיו הם ינווטו את ספינת חייהם. הם רוצים שנלמד אותם לדוג במקום ללעוס עבורם את הסושי.

חיים במקומם

ומה אנחנו עושים? הרבה פעמים אנחנו רצים לצידם על המסלול, כדי לסלק מדרכם אבנים קטנות שעשויות לגרום להם למעוד. העיקר שלא יהיה להם קשה מדי, העיקר שיגיעו ראשונים לקו הגמר.

להיות ראשון. זה הפך להיות הערך המוביל. לא להיות מאותגר, לא להיות מאושר, להיות ראשון. ראשון בדרך לדירה, ראשון בין כוכבים נולדים, רוקדים, שרים. ראשון בתחרות עבודת השורשים הכי מעמיקה, ראשון בתצוגת החנוכיה הכי מדליקה.

המירוץ הזה, המטורף, שהוא בכלל לא של הילדים, הוא שלנו לגמרי, מוביל אותנו לאחת הטעויות הכי גדולות שהורים יכולים לעשות, והיא: להתחיל לחיות את החיים של הילדים שלהם, במקום לפקח עליהם מלמעלה. הילד צריך להכין עבודת שורשים? אנחנו הולכים במקומו לספרייה, גולשים באתר האינטרנט של בית התפוצות, מורידים את החומר הרלבנטי, עורכים אותו ומשכתבים בעדינות לשפת הנעורים, העיקר שהציון שנקבל יהיה הכי טוב בכיתה.

יש תחרות הכנת חנוכיות בבית הספר? שלנו תהיה הכי מושקעת, הכי מרוססת בצבע כסף, ולא חשוב שהמנהלת ביקשה בפעם המי יודע כמה שהיצירות יהיו של הילדים בלבד. אנחנו הרי לא פראיירים, אנחנו יודעים שההורים האחרים יבצעו בעצמם את עבודות ההדבקה, אז למה שרק החנוכיה של הילד שלנו תהיה מבויישת וקטנה?

מתאווים לגבולות ופסגות

והילדים? הם מגלים שלא חייבים להתאמץ. שבסופו של דבר, כל התפוחים נופלים בשלים לחיקם בלי שיהיה להם קצה קצהו של מושג מי זה לעזאזל ניוטון.

מתי נעצור? מתי נקלוט שכדי שהילדים שלנו יצליחו לנהל בעצמם את חייהם בגיל מבוגר, עליהם להתיידד עם אכזבות ועם מהמורות כבר בגיל צעיר? מתי נבין שהעובדה שאנחנו לא מטילים אחריות על הילדים שלנו אינה מקילה עליהם אלא גורמת להם נזק ומסרסת אותם?

ילדים, אולי יותר מכל עם אחר, רוצים להוכיח מסוגלות, ודאי כאשר חובת ההוכחה היא כלפי הוריהם הגאים. ילדים מתאווים לכך שיציבו להם אתגרים ופסגות לשאוף אליהן, הם רק רוצים להוכיח, ובעיקר למבוגר האחראי בסביבה, כמה רחוק, גבוה וחזק הם מסוגלים להגיע.

אנחנו, בגלל הפחדים שלנו, בגלל שההורות אינה טבעית עבורנו אולי כפי שהיא היתה עבור הורינו, בגלל הצורך לגונן, בגלל חוסר היכולת להכיל שום דבר מלבד המקום הראשון, לא נותנים לזה לקרות. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שכיום ילדים לא מקבלים רק שיעורים פרטיים במתמטיקה או בלשון, אלא בעיקר שיעורים פרטיים ב"איך ללמוד", או ב"איך להתבלט בכיתה", העיקר שהילד יעמוד בתחרות הסביבתית. כי אם הוא ייכשל, זה לא יהיה רק כישלון שלו. זה יהיה קודם כל כישלון שלנו, אנחנו הרי חיים את החיים של הילדים שלנו, זוכרים?

מסרסים אותם ומחבלים בעתידם

ומה בעצם אפשר לצפות מילדים ששיעורי הבית שלהם הפכו להיות הבעיה של הוריהם? בלי לשים לב אנחנו בעצם מסרסים את הילדים שלנו, ולמעשה מחבלים בעתיד שלהם. איך הם יצליחו להתמיד במקום עבודה? לפתח את הדור הבא של התרופות נגד כולסטרול או לנעוץ שיניים באיזה סטארט-אפ מאתגר? הרי לימדנו אותם שהעיקר זה הניצחון, בעוונותינו דילגנו על הדרך, וכשאין דרך, לא תמיד מצליחים להגיע מנקודה A לנקודה B.

להורים ולסבים שלנו היתה מדינה להקים, ביצות לייבש, משפחה לפרנס. אנחנו, מה לעשות, צריכים רק להגיע ראשונים בגמר של כוכב נולד ולגמור להכין את שיעורי הבית שהילד לא הספיק לפתור. טוב, ברור שהכל בהגזמה, אבל לפעמים הקריקטורה מנסחת את המציאות יותר טוב מכל דבר אחר.

• ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

לעוד טורים של ענת לב-אדלר: