גננות יקרות, תעזבו לנו בשקט את שישי בבוקר
הדבקות עם הילדים זה חשוב, גם נטיעות, הכנות ליום המשפחה ולפורים ואפילו התקנת מדפים בגן - אבל למה בשישי בבוקר? הלא זה האפטר היחיד שאנחנו מקבלים בשבוע. ענת לב-אדלר מבקשת רחמים, סופרת חגים ובמקביל, ממשיכה להדביק נצנצים
כשאני כבר מגיעה לגן בשעה סבירה, מאפסנת את הגלגלים בחנייה ויש לי שנייה וחצי להסדיר את הנשימה בלי ליירט את הילדה ולרוץ החוצה לבדוק שלא גוררים לי (שמתם לב שתמיד יש פקחים ברבע לשמונה וברבע לארבע בפתח הגן? נשמות, נשמות טהורות), אני תמיד מקפידה לקרוא את הפתקים החינניים שנועצות הגננות על לוחות השעם. להתערות, אתם יודעים, בחיי הקהילה.
ברגעים חטופים אלה, אני מוצאת שמאחורי גבי מתנהלים במוסד המטופח חיים שלמים שאיני מודעת לקיומם. הורים חרוצים מתקינים מדפים עתירי לכה על קירות שאך סיימו לצבוע, אחרים מארחים במהלך החופשות את חיות המחמד של הגן, ויש אפילו שחקנית מוכשרת שתרמה בוקר של "מודעות בדרמה" לבני החמש, וזכתה למכתב הוקרה מקיר לקיר.
"אז ראית את הפתק לגבי שישי בבוקר!" תפסה אותי הגננת על חם, ושילחה לעברי את חיוך הבשורה.
לוקח לי מאית השנייה להבין ששוב שתו לי את האפטר היחיד שלי בשבוע.
"איזה פתק?" אני מנסה להרוויח זמן, ובראש כבר טסות רכבות של מחשבות לכל הכיוונים: הלך התור אצל הקוסמטיקאית, אין סיכוי לבוקר שקט של בישולים, אפשר לשכוח משיטוט רגוע בין מדפי הירקות והפירות ובחינת התוצרת החדשה של האביב.
"בהחלט", אני שומעת את עצמי עונה. "ודאי שזה חשוב לערוך טורניר משחקי חשיבה בין הורים לילדים לכבוד יום המשפחה". אבל למה לכל הרוחות זה צריך להיתקע דווקא ביום שישי, שבוע אחד בדיוק אחרי שנעצנו פירות יבשים על שיפודי עץ ושרנו "חג לאילנות?" צורחת בי הילדה הפנימית המתוזזת עד אימה.
"ומי שלא ירצה משחקי חשיבה", קלטה הגננת הרגישה את מבטי החימה בעיניי, "יוכל להתיישב בפינת היצירה ולעבוד עם הילד על הדבקות".
צריך להביא עוגה?
פעילות יצירתית משותפת חשובה מאוד להדבקת התא המשפחתי, את זה אני יודעת בעצמי, אבל למה, למה דווקא בשישי בבוקר? עדיין לא התאוששתי מנטיעת גינת הירק השיתופית בחצר האחורית של בית הספר אליה הוזמנו בפקודת המחנכת של הבכור בצהרי ט"ו בשבט, וכבר אני נדרשת להצמיד נצנצים וחרוזים אל תמונת החתונה שלי, שבעמל רב מצאתי בין כל הקופסאות שנחו בבוידעם, וכל זה על חשבון זמן השפיות שלי עם עצמי.
"צריך להביא עוגה?" אני שומעת את עצמי שואלת, ומחייכת חיוך כנוע אל המצפון המעוך שלי. שוב תודה, אני לוחשת לו, על זה שאתה עובד אצלי שעות נוספות.
"כן, מאוד נשמח אם כמה הורים יביאו כיבוד, למרות שזה לא היה בתוכנית. אפרופו כיבוד, כבר רשמתם את עצמכם ברשימה של השבוע הבא?"
"מממההה יש בשבוע הבא?" אני מגמגמת מול הגננת הזוהרת.
"מפגש הכנה לקראת מסיבת פורים הגדולה. השנה אנחנו מכינים לבד את קולקציית התחפושות, וכל הורה שיכול לתרום מכישוריו מוזמן לעזור לנו לתכנן, לגזור, לתפור ולשזור".
"אההה, אני לא טובה במלאכת יד..." אני מזיזה את השפתיים היבשות והכבדות ונאלמת בתוך המולת הילדים.
"אין דבר, אז את תכתבי את הפרוטוקול, את כותבת נורא יפה", ניחמה אותי הגננת, והודיעה שהיא חייבת להתחיל את המפגש.
חודש בחודשו
יצאתי מהגן כשבמוחי מנקרת רק שאלה אחת: מסיבת פורים הגדולה היא עם הורים או בלי? ומי שמגיע למפגש ההכנה המקדים, יש לו פטור ממפגש ההכנה המסכם? והאם גם השנה ידרשו מאיתנו להתחפש לדמויות ממגילת "ארץ נהדרת"? טוב, לפחות יש לי תחפושת מוכנה: קוריצה, אבל מרוטה.
זיעה קרה שטפה אותי. הצלחתי להירגע רק אחרי שנזכרתי שהצמד פברואר-מרץ עמוס יחסית לחודשים אחרים בשנה – חג האילנות, חג המשפחה, חג המסכות. הנה, פסח הוא בכלל חג בלי הורים, ממש חג החירות, וכל מה שצריך לעשות כדי לקיים אותו כהלכתו בין כותלי הגן זה לדאוג מבעוד מועד לכמה עלעלי חסה טריים, ביצה קשה מומלחת ופיסת מצה. קטן עלינו.
וגם יוני, עד כמה שאני מצליחה לזכור, הוא חודש נטול מפגשים יזומים, אלא אם כן מחשיבים את מסיבת הסיום, שההכנות לקראתה מתחילות כבר בפסח, וכוללות חוליית היגוי, חוליית הקמה, חוליית ביצוע ותת חוליות שיקשרו בין כל שאר החוליות.
נקודת האור בחיינו תהיה כנראה החופש הגדול. כי אז, הורים יקרים עובדים ומותשים, נהיה מוגנים מפני שוד פתאומי של ימי שישי, הגשר היחיד שלנו אל השפיות, זה שבזכותו אנחנו מצליחים שבוע אחר שבוע לא ליפול למים הסוערים. אגב, האם הורים שעובדים ביום שישי צריכים להביא לגננת פתק מהמעסיק?
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
