פעלתי לפי ההוראות, ניסיתי להתחשבן עם עצמי

לא קל להתחשבן איתי, יש לי פנקס סודי שאני רושם בו הכל: ריחות, רגשות, צבעים, טעמים, מוזיקה, שקט, יש שם הרבה שקט רשום, למרות שדווקא דפי השקט הם הכי מקומטים, אני תמיד מעיין בהם שוב ושוב, בימי הרעש האלה שפוקדים אותי. סיכום כמעט שנה של כתיבה, כל טור עם ריח של עונת שנה אחרת

ישראל קליוסטרופורסם: 11.09.07 , 08:06

איך כותבים על גשם, בשעה שיש בצורת מסביב?

יושב בלהט השמש הקופחת, מסביבי הילדים שרצים אל הים ובחזרה, המלצר מחייך אלי, "אין יותר אבטיחים אכילים, הם מוחזרים אחד אחד אל המטבח, אז אנחנו לא מוכרים אותם".

רנדי ניומן ישב פעם על שפת הנהר וחלם על הים, או להפך, לא זוכר מה הוא אמר, זוכר שהוא אומר ונוגע בדיוק במקומות שאני בא משם, והולך לפעמים.

ראיתי את הסימנים, גם כי אני רגיש אליהם, גם כי אני בחיכיון, ממש עד כלות, חייב את הסתיו עכשיו! נמאס מהזיעה הזאת שאנחנו מייצרים, זאת שמרטיבה את הסדינים בלילות החמים, זאת שהרוח הנדירה בימים אלו מלטפת במיוחד. ולמרות שהיא איתי עכשיו, או אולי היא בכלל הלכה כבר, ונשארתי לבד, למרות זאת אני עורג, אליה אל רוח הסתיו האמיתית, שלפי היהדות באה בסמיכות לשנה החדשה.

דווקא בימים הנוראים של חום יוקד וחלומות רטובים על גשם שיבוא, דווקא אז סידרו שתתחיל שנה.

פעלתי לפי הוראות האל הכתובות בספרים וניסיתי להתחשבן עם עצמי. לא קל להתחשבן איתי, יש לי פנקס סודי שאני רושם בו הכל: ריחות, רגשות, צבעים, טעמים, מוזיקה, שקט, יש שם הרבה שקט רשום, למרות שדווקא דפי השקט הם הכי מקומטים, אני תמיד מעיין בהם שוב ושוב, בימי הרעש האלה שפוקדים אותי.

ראיתי סימנים מקדימים, ראיתי רימונים בשלים, שתיתי אותם בתשוקה. אוהב את טעם החלודה החמצמץ שהם מייצרים בפה. שמעתי ממקור ראשון שיש חצבים, ניצבים בזיקפה חזקה אל מול השמיים, מתעלמים לחלוטין מהאבק שהשמש מייצרת.

עליתי להרים לראות תפוחים שהבשילו, קטפתי וטעמתי מכולם, מכל הטעמים והסוגים, כמו יינן, טעמתי וזרקתי, ככה נהוג במטעים בגולן. אחר הצהריים, כשחזרנו לגינה, שם בהרים, תקפה אותנו רוח הסתיו, בלי הודעה מראש. מי שיושב גבוה רואה אפילו את הסתיו ראשון.

ואז חזרתי אל הכתובים שלי, פשוט הסתכלתי ברשימת הטורים שלי בערוץ, כמעט שנה עגולה של כתיבה, כל טור עם ריח של עונת שנה אחרת.

גיליתי שסתיו לבד זה רומנטי אפילו יותר מסתיו ביחד

יצא במקרה שהאהבה הגדולה הלכה בתחילת השנה החדשה, נפרדנו כך. דווקא כשהתקופה הכי יפה של השנה הגיעה. למזלי גיליתי שסתיו לבד זה רומנטי אפילו יותר מסתיו ביחד.

החורף גרם לי למצוא אהבה חדשה, חליפית, שחלפה לה עם בוא האביב. ניצלנו את הלילות הקרירים לטיולים מדבריים. ואני איש של הצפון בכלל.

הקיץ הביא איתו אהבה קצרה, אפילו התנהגנו כמו שמתנהגים בקיץ, התמסרנו למאווררים ולמזגנים, התעלסנו "לאט" אבל הרבה, טיילנו ברגל, ראינו את הים, אכלנו פירות שנזלו לנו על הסנטר... ופתאום אומרים שזה מתחיל שוב, הסתיו.

קראתי פעם על קיר של בית ספר דתי בירושלים סיפור מיוחד על אב ששולח את ארבעת בניו בעונות שונות של השנה לראות את עץ האגס. כל אחד חוזר ומתאר אותו בדרך שונה לגמרי, את אותו עץ.

אמא שלי היתה מזהירה אותי בערב ראש השנה שאפעל בזהירות, "כל מה שאתה עושה בערב החג ישפיע עליך כל השנה". יש שנים שאני נזכר, יש זמנים שאני נזהר.

השנה שעברה התחילה בכאב, בכאב הנורא מכל, בכאב הפרידה, זה שתוקף אותך מתי שמתחשק לו, עוטף אותך בקומך ובשכבך, מסיט את המחשבות שלך, מוציא אותך ממיקוד, מטשטש את ההווה שלך, כמו מסך ערפילים. בלוח השנה רשום שכשנפרדנו החשיך כבר מוקדם, היה קריר בערב, אבל מעיון מחודש בלוח השנה נפרדנו סביב ארוחת החג, שהדבש היה חסר בה, כאילו אין דבש פתאום בעולם.

למרות שטיפלתי בו, בכאב, הוא אחז בי בחוזקה, ולא הרפה לאורך כל השנה. רוב הזמן חמקתי ממנו, הסחתי את דעתי, אבל במרווחים האלה בזמן, בשקט הזה מסביב, שם הוא נכנס ותפס, חזק.

אחר כך קמתי על רגליי, שלחתי סימנים כמו מגדלור, סימני נואשות לים, אולי היא תעבור שם, מישהי שגם סירתה נטרפה, רטובה כולה מגלי הכאב, אאסוף אותה לזרועותיי יחד נתחבק ונבכה עד אור השחר. וכשהיום יעלה נמשיך לחתור יחד לכיוון ה"בית", אל היבשה אל הארץ המובטחת - ישר הביתה.

חתרנו במרץ, הים דווקא היה שקט, אפילו שרקנו מבלי לפחד מהתגובה שלו. הרשיתי לעצמי להפליג עם המחשבות, להרהר במה שהיה, אפילו תוך כדי חתירה. בסוף היא פשוט קפצה מהסירה, לא לפני שחייכה, חיבקה אותי ואיחלה לי המשך מסע נעים.

בכל זאת מה למדתי השנה?

הכל מחדש, בכל פעם שזה קורה אני מתחיל מהתחלה: מתחיל מסקרנות מהולה בחיוך, מתחושת אופוריה וריחוף, מגילוי, מהתפשטות, מלבנות אמון, לרצות להתערבב, לחצות גבולות, לשמוע סוד, לדבר בלחש, ללחוש, לנשוך, בעדינות. להקשיב, בנוחות, לפעמים בדריכות. לרצות, פשוט לרצות לגעת, להתערבב, להריח, להחזיק, לטעום, ללטף, לגלגל להעיף, להתמסר, לקבל או במילה אחת - לתת.

ומה שמדהים בכך זאת העובדה שבעצם שאני שוכח הכל, כאילו שאני לא יודע. כמו שאומר דניאל סלומון בהקשר קצת אחר - "היא תשרוף את כל מה שהיית..."

הצלחתי למצוא את הרגע

ולצאת אל המרפסת לראות את השמיים האלה שיביאו את הסתיו. ישבתי בוהה מולם, כולי "געגועים לגעגועים", מתגעגע לחמין של שבת שהיתה מכינה קבוע, בכל שבת לאורך כל החורף, חמין הכי עדין שיש, עם כל גרגיר גריס בנפרד. מתגעגע לריח שערה, לנגיעתה, מתגעגע לחיוך שהיה מתגלה בחושך, שעה שהיתה צובטת ומקנטרת משתוללת כמו ילדת בר.

מתגעגע לשתיקות הארוכות, להמתנה הזאת במיטה, שתבוא כבר, זקופה ויפה, בשניות תהפוך ללפיד בוער. מתגעגע להתרגשויות, לנשיפות, לצחוק המתגלגל, למשחקי הרחוב, כשהיינו הולכים ומשתטים. רוצה את השקט הזה המוחלט שנוצר עם כל אמירה נוגעת, רוצה לבשל לה, רוצה שתתענג על כל ביס, רוצה שתקום לפני ותלטף אותי בשביל להעיר.