שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם יש פתרון לבעיית קרקעות הבדואים בנגב?
    כיצד קובעים למי שייכים 800 אלף הדונם שעליהם שוכנים 46 היישובים הלא מוכרים בנגב? האם כדאי להכיר בהם, למזג עם היישובים היהודיים או לפנותם? בכיר במינהל: "אי אפשר לספק תשתית לכל מאהל". הבדואים: "להילחם בנו יעלה יותר"

    "בעיית הבדואים" - עשרות אלפי האנשים המתגוררים ביישובים מאולתרים ברחבי הנגב - חזרה לכותרות. הדרמה התקשורתית האחרונה מתרחשת בכפר אל-עראקיב, שפונה ונבנה מחדש שוב ושוב והפך לסמל למלחמה בין הבדואים והממסד.

     

    במקביל, באזורים אחרים, ממשיכים הנסיונות למצוא פתרון: המדינה הכירה באחדים מהיישובים, כמו זה של שבט תראבין, והחלה לספק להם תשתיות; יישובים יהודיים ובדואיים כמו דימונה ושבט אבו-סול, מוצאים פתרונות לסכסוכים ביניהם ומשפחות בדואיות מתקבלות ליישובים יהודיים ומבקשות דו-קיום. 

     

    מי ינצח במלחמה על הנגב - האלימות וההתלהמות, או ההיגיון? האם יש לבעייה פתרון? האם צריך לפנות את הבדואים מהיישובים הלא-מוכרים, ולאן? ואולי עדיף להכיר בהם ולהשאירם במקומם? וכמה יעלה כל פתרון כזה?

     

    נוודים או תושבי קבע?  

    בלב "בעיית הבדואים" עומדת השאלה: למי שייכים השטחים העצומים שבהם הם גרים? הנגב הוא כ-65% מישראל, 13 מיליון דונם. הבדואים חיים בו מזה אלפי שנים, כמו בסיני ובמדבר ערב. בעבר, מסכימים כולם, הם נדדו עם עדריהם ולא התגוררו במקום קבוע. אבל חלק מההיסטוריונים טוענים שהבדואים התיישבו בכפרים כבר במאה ה-19.

     

    "הבדואים היו נוודים-למחצה - חלק מהשנה הם גרו בבתים קבועים ועבדו בחקלאות עונתית, ובחודשים אחרים הם יצאו עם העדרים לנדוד", אומרת חיה נוח, חברת מועצת היישוב עומר ופעילה למען זכויות הבדואים שגם כתבה עליהם ספרים. "מדינת ישראל סילקה אותם מבתיהם ולימדה את הילדים בבית הספר שאין להם בית".

     

    במינהל מקרקעי ישראל מתארים את ההיסטוריה אחרת. "לפי מחקר של הפרופסור רות קרק מהאוניברסיטה העברית, שהתבסס על מפות עותמניות, היו בתחילת המאה ה-20 רק שלושה יישובים בדואיים בנגב", אומר ל-ynet היועץ המשפטי של המינהל, אמיר ביידא. 

     

    צה"ל ריכז את הבדואים בנגב בשנות ה-50, באזור ה"סייד" - כ-800 אלף דונם בין דימונה, באר שבע וערד. כ-7 מיליון דונם מהנגב הפכו לשטחי אימונים; כ-800 אלף יהודים גרים בחצי מיליון דונם, וכ-5 מיליון דונם נשארו ריקים. 

     

    בשנות ה-70 הקימה המדינה לבדואים 7 יישובים: רהט, כסייפה, תל שבע, חורה, ערערה, לקייה ושגב-שלום. בני המעמד הנמוך בחברה הבדואית עברו, האליטה סירבה כיום מתגוררים שם כ-90 אלף בדואים בצפיפות ובעוני. 90 אלף נוספים נשארו פזורים בשטח, בלי חיבור לחשמל, מים, כבישים, מרפאות וגני ילדים. המדינה רואה בהם פולשים.

     

    הם טוענים שחזרו לקרקעות שבבעלותם. המדינה הציעה אותם סרבנים פיצוי של כ-20% מערך האדמות בהן התגוררו - כולם סירבו בטענה שהציעו להם פחות מהפיצוי שקיבלו מפוני ימית באותה תקופה - וגם מתוך עיקרון.

     

    בעלות בקרקע אמורה להיות מתועדת במסמכים. אבל גם המסמכים במחלוקת. הבדואים מחזיקים תכתובות פנימיות שמעידות שמכרו וקנו קרקעות אלה מאלה, ומסמכים טורקיים ובריטיים המעידים ששילמו מסים - וטוענים שזוהי עדות שהשלטון הכיר במגוריהם בקרקע.

     

    "המשפחה שלי גרה כאן, בביר אל מישאש (ליד נבטים - ת.ג) 300 שנה", אומר ל-ynet יו"ר מועצת הכפרים הלא-מוכרים, איברהים אל-וקילי. "יש לנו מסמכים טורקיים ובריטיים. איך אפשר להגיד שזה לא שלנו?".

     

    אלא שלמדינה יש תשובה לכך. בתי המשפט הישראלים דחו עד כה את כל תביעות הבעלות שהגישו בדואים. 

     

    "בית המשפט הישראלי פועל לפי החוק העותמני, שקובע שמסמכים פנימיים וצווי מס לא מאשרים בעלות בקרקע", מסביר ביידא. "מי שהחזיק נדל"ן קיבל מהטורקים 'קושאן', שזה כמו נסח טאבו. אם העותרים הבדואים היו מציגים בבית המשפט קושאנים, ייתכן שהיו יכולים, לכאורה, להוכיח בעלות, אבל איש מהם לא הציג קושאן". 

     

    אל-וקילי טוען שמשפחתו מתגוררת שם מאות שנים. זה לא נכון?

     

    "אני לא יודע. אבל אנחנו חיים במדינת חוק, והוא לא הוכיח באופן חוקי שהקרקע שלו".

     

    יש בנגב יישובים יהודיים על קרקע שנקנתה מבדואים בשנות ה-30. גם הם לא חוקיים?

     

    "זה נושא שלא נידון בבית המשפט ואין צורך לדון בו. הם חיים ביישוב קבוע ומוסדר. מעבר לשאלת הבעלות, צריך למצוא פתרון שיאפשר גם לבדואים לחיות כך".

     

    "יש מקום לכולם"

    הבדואים לא שכנעו את המדינה שהם בעלי הקרקע, אך הם טוענים, בצדק, שגם למתיישבים היהודים אין בעלות כזאת. "המתיישבים בחוות הבודדים פולשים לשטח שלנו, בלי אישורים ובלי כלום, והמדינה מכירה בהם ונותנת להם מים, חשמל וכבישים", אומר אל-וקילי, "גם אם הייתי פולש, למה לא מגיע לי מה שמגיע להם?"

     

    "הנגב שלנו אבל אנחנו לא רוצים את כולו. אנחנו לא רוצים להזיז את הצבא והיישובים היהודיים. אנחנו רוצים רק להישאר איפה שאנחנו ולחיות כאן כמו בני אדם. שלא יהפכו אותי בכוח לעבריין. כשאני רוצה להתקין נקודת מים לבית לשתייה, אני צריך להגיש בקשה, ויש ועדה שדנה בזה חצי שנה. ומה אני אמור לשתות בינתיים?".

     

    למה שלא תעבור לרהט ותחיה שם כמו בן אדם?

     

    "למה שאתה לא תעבור לירוחם?".

     

    הממשלה רוצה שיהודים יגורו בנגב, וצעירים יהודים בנגב רוצים בתים צמודי קרקע. אם אתם תקבלו את כל השטחים שבהם אתם גרים, יישאר מקום ליישובים יהודיים?

     

    "יש מקום לכולם. אנחנו רוצים את היהודים בנגב. מצדי, שכל תל-אביב תעבור, שיבואו גם ליישובים הבדואיים וגם ליישובים שלהם, אהלן וסהלן".

     

    בדואים? ביישוב שלי?!

    מרבית הפזורה הבדואית נמצאת בצפון הנגב, בין היישובים היהודיים, וחלקה נמצאת ממש בתוכם: שבט אבו-סול שוכן בשטח המוניציפלי של דימונה, שבט פורעה - בפאתי ערד ותראבין גובל בעומר. בין שתי האוכלוסיות יש פער אדיר, והנסיון מראה: בכל מקום בעולם שיש פערים כאלה, האוכלוסייה החלשה והענייה "מענישה" את האוכלוסיה החזקה בפשיעה אלימה.

     

    לכאורה, ניתן היה להפוך את היישובים הבדואיים היו לשכונות ביישובים היהודיים. הבדואים היו זוכים לתעסוקה ולשירותים, והיהודים - בפיקוח של משטרה עירונית משותפת. פעילי שמאל, כמו חיה נוח מעומר, מנסים לקדם את הרעיון, אבל מרבית האוכלוסייה היהודית נחרדת ממנו. שתי משפחות בדואיות של קצינים בצה"ל התקבלו לאחרונה ליישוב גבעות בר - והיישוב כמרקחה. 

     

    "אין סיכוי למיזוג אתם", אומר יו"ר מועצת עומר פיני בדש. "אמרתי לחיה נוח: תגורי שנה בתראבין ואז נדבר. יש בעומר כמה משפחות בדואיות, אנשים רציניים ששירתו בצבא ולמדו, וזה בסדר. הרוב לא ישתלבו כאן. אי אפשר לערבב אנשים ברמה הסוציו-אקונומית הכי גבוהה עם הרמה הכי נמוכה. השפה, המנטליות, הכל שונה. לא היינו רוצים כאן גם יהודים כאלה".

     

    בירושלים וחיפה גרים יהודים עשירים וערבים וחרדים עניים ואנטי-ציוניים. למה אצלכם לא?

     

    "הבדואים הם לא הערבים בחיפה ותרשיחא. תראה מה קורה בבאר-שבע. צריך לפנות אותם ולהקים להם יישובים משלהם".

     

    הם לא רוצים להתפנות. טוענים שהקרקע שלהם.

     

    "כלום לא שלהם. הם הפסידו בכל התביעות, אפילו לשופטים בבג"ץ כבר נמאס מהם".

     

    גם אם אין להם הוכחת בעלות, לא עדיף להשאיר אותם במקומם ולתת להם תשתיות?

     

    "הבעיה שלהם זה לא אנחנו אלא הסכסוכים הפנימיים שלהם. קח דוגמא: המדינה הכירה ביישוב אבו-כף. ישבתי בוועדה שלהם שתכננה את היישוב. כל חצי שעה מישהו חטף מכות, ושבע שנים לא תכננו כלום. בינתיים, כל אחד בנה וילה איפה שרצה, וכשבאו להניח תשתיות, לא היה מקום לזוז. בעוד חמש שנים זה ייראה כמו דיר-אל-בלאח".

     

    אז מה צריך לעשות?

     

    "מה שעשו בגוש קטיף. לתכנן בשבילם, להודיע לכל אחד לאן הוא עובר, להשקיע 5 מיליארד, 20 מיליארד, לתת להם חמש שנים להתפנות, ולפנות. מי שעובר על החוק צריך לטפל בו". 

     

    אם יעשו כך, יגדל כאן בעתיד דור של בדואים מרוצים ושומרי חוק?

     

    "בשביל שיהיה להם עתיד, צריך לקחת את כל הכסף של קצבאות הילדים, ולתת להם חינוך טוב. יש כאן אנשים עם 40 ילדים. הילד הולך יחף וגונב, והאבא מקבל עליו כסף, נוסע בלנדקרוזר ולובש תכשיטים מזהב ואפילו לא יודע איך קוראים לו. השיטה מנציחה את המצוקה וצריך לשנות אותה". 

     

    "אי אפשר למתוח צינור לכל אוהל"

    הגישה של בדש היתה בעבר הגישה המקובלת במינהל מקרקעי ישראל. יישובים פונו שוב ושוב, ומטוסי ריסוס השמידו במכוון את הגידולים בשדותיהם. כיום, נראה שהפקידות הגיעה למסקנה שהשימוש בכוח דוחף לפשיעה ולקיצוניות.

     

    "אנחנו מפנים רק פולשים שיש להם מקום לגור", אומר הממונה על האכיפה במינהל שלמה ציזר. "פינינו, ונפנה שוב, את האנשים שפלשו לאל-עוקבי, כי יש להם בתים ברהט, בלוד ובכפר קאסם, והם פלשו רק בשביל להוכיח בעלות בקרקע. אנחנו לא מפנים עשרות אלפים אחרים, שגם הם עבריינים, כי אין להם לאן ללכת. כשהמדינה תחליט על עתידם, אנחנו נבצע בהתאם לחוק". 

     

    כדי למצוא פתרון, כינסה הממשלה ועדת מומחים, בראשות השופט העליון אליעזר גולדברג. הוועדה המליצה להכיר בכ-20 מ-46 היישובים. ועדה נוספת אמורה להחליט איך ליישם את ההחלטות בפועל. עד כה הכירה המדינה בתשעה יישובים - ביר-הדאג', אבו-קרינאת', אל-סייד, תארבין-אלסאנע, דריג'את, מרעית, אל אטראש, שורר ואבו-כף. 

     

    חשוב לציין: ועדת גולדברג דחתה את דרישת הבדואים, להכיר בכל היישובים ולמדינה אין כוונה לעשות זאת. הוועדה המליצה לצופף את היישובים בגבולות קבועים, שייקבעו יחד אתם.

     

    "אי אפשר לסלול כביש ולהתקין צנרת, חשמל, ביוב ומרפאה לכל מחנה אוהלים בכל חור", אומר גורם במשרד הפנים, "זה יעלה מאות מיליארדים, ויחייב להשקיע בכל שנה מיליארדים נוספים בתחזוקה. זה מה שעשו עם הקיבוצים והמושבים, וזה היה נכון פוליטית והיסטורית אבל אסון תכנוני שעולה ביוקר עד היום. לא יחזרו על זה בשביל הבדואים".

     

    "המדינה לא יכולה להעניק תשתיות לכל היישובים", אומר גם אמיר ביידא מהמינהל. "זה היה עולה סכומים אסטרונומיים וגורם לנזק סביבתי אדיר. וזה גם מסר שלילי: אסור לתת פרס לעבריינים". 

     

    המדינה 'מלבינה' הרבה עבירות: עסקים שנפתחים לפני שקיבלו רישיון, מאחזים בשטחים וחוות בודדים של יהודים . מה ההבדל?

     

    "לא כל מה שנעשה תמיד תקין ונכון. גם ועדת גולדברג ממליצה להלבין חלק מיישובי הבדואים, אבל לא את כולם".

     

    עיריית דימונה הסכימה שהבדואים משבט אבו-סול ימשיכו לגור בשטח, שלטענתם הוא שלהם ולטענת המדינה הוא חלק מדימונה. מה דעתך על פיתרון כזה?

     

    "בג"ץ קבע שהשטח שייך למדינה. העירייה אינה הבעלים ואין לה סמכות להחליט, אבל הרעיון עצמו הוא מצויין ואני מקווה שייושם. טוב להקשיב לתושבים בשטח".

     

    "עשינו טעויות בעבר", מודה ביידא, "לקיה, לדוגמא, תוכננה 'מלמעלה' בלי להתייעץ עם הבדואים. לא לקחו בחשבון את החלוקה שלהם לשבטים וחמולות, וכיום לקייה מלאה מגרשים שלא בונים בהם בגלל סכסוכים פנימיים. שבט תראבין היה מעורב בתכנון שלו. הם בחרו מקום וחילקו את השטח. נראה לי שהם מרוצים, ושזה מודל מצויין שצריך ליישם במקומות נוספים".

     

    האם הבדואים מסכימים אתו? "תראבין זאת באמת התחלה טובה", אומר אל-וקילי. "וגם דריג'את, למשל. אבל רוב הכפרים, שכאילו הכירו בהם, נראים בדיוק לפני ההכרה. שלוש משפחות (שבטים, ת.ג) זה פתרון?"

     

    בממשלה אומרים שאין למדינה מספיק תקציב לחבר תשתיות לכולכם.

     

    "תאמין לי שהשיטה שלהם, להילחם בנו, תעלה יותר. הם יפנו אותנו ואנחנו נחזור, שוב ושוב, ויהיה יותר ויותר בלגן. לא נעזוב. איך אתם אומרים? אין לי ארץ אחרת". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "האם יש פתרון לבעיית קרקעות הבדואים בנגב?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תרבין: כך ייראה פיתרון הבעיה?
    צילום: הרצל יוסף
    פינוי אל-עראקיב: "אי אפשר לפרוש תשתית לכל הנגב"
    צילום: הרצל יוסף
    פינוי אל-עראקיב: "מסר של שמירה על החוק"
    צילום: רויטרס
    צילום: הרצל יוסף
    מאהל בדואי בפזורה: יש מסמכים טורקיים?
    צילום: הרצל יוסף
    יישוב לא מוכר: "בשביל ברז מים מחכים חצי שנה לאישור"
    צילום: הרצל יוסף
    לעבור לרהט? "למה שאתה לא תגור בירוחם?"
    צילום: קאסם אלשאפעי
    צילום: מאיר אזולאי
    יו מועצת עומר, פיני בדש: שכונה בדואית? לא תודה
    צילום: מאיר אזולאי
    מומלצים