סיכום פסטיבל ישראל: הצלחה מעוררת כבוד

כשתיעלם הערב (ה') תרועת פסטיבל ישראל תוכל הנהלתו להישען על הכסא, להיאנח אנחת רווחה משחררת ולהגיד לעצמה - עשינו טוב.

הפסטיבל ידע בשלוש השנים האחרונות טלטלות רבות, עם קיצוצי תקציב כואבים, דחיית הזמנות מצד אמנים וביטולים ברגע האחרון מסיבות ביטחוניות-פוליטיות - וקהל שנמצא תמידית במאבק על כל שקל. בדיוק בשל כך תוצאותיו של פסטיבל ישראל 2004 חייבות להימדד כחלק מדרך שעדיין לא תמה, אך בשלב זה מורה על קבלה נכונה של החלטות.

למרות הביקורות שנשמעו בשנה שעברה - אז החליטו המנכ"ל יוסי טל-גן ומנהלתו האמנותית אופירה הניג ללכת מראש על מכלול מצומצם בעל צביון ישראלי ובכך למזער את הנזקים הכספיים הפוטנציאליים מביטולים - בדיעבד, ומוכיח זאת הפסטיבל הנוכחי, מדובר בהחלטה ניהולית אמיצה ומדויקת. ההתנהלות הכספית והאמנותית הנבונה בשנה שעברה, אפשרה את התוכנייה העשירה השנה. 

הפסטיבל השנה היה עשיר, מגוון ולפרקים אפילו שמח. 57 מופעים מ-16 מדינות הועלו השנה על במות הפסטיבל, שמרכזו היה ונשאר ירושלים, אך ספיחיו נעו בין ת"א, קיסריה ולראשונה גם בחולון. כמות המופעים ובעיקר העובדה שאף אמן שאישר את בואו לפסטיבל לא ביטל את הגעתו, הם כשלעצמם הישג לא מבוטל.

אם בשנה שעברה הושם דגש על מופעי תיאטרון ובין-תחומיות, השנה הציע הפסטיבל פחות הפקות תיאטרון ובלט בעיקר התיאטרון הפולני רוזמאיטסוצ'י שהציג את "החגיגה" בבימויו של הבמאי הצעיר H7. למרות שמדובר בפנינה אמיתית, כשלה ההצגה במכירות ויש לקוות שבעתיד  יתאפשר לקהלים נוספים לצפות בקבוצה מצוינת זו.

קלאסי במיטבו

דגש מיוחד הושם השנה על המוזיקה הקלאסית בניהולו של הקומפוזיטור גיל שוחט, שנכנס לתפקיד מאוחר יחסית ולמרות זאת הצליח לבנות תוכנית מרהיבה. התוכנית נפתחה בערב יצירות של ריכארד שטראוס בהשתתפות זמרת הסופרן אלסנדרה מארק והתזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, שזכה לביקורות משבחות ולחיבוק גדול מהקהל. רביעיית אלבן ברג, שנחשבת לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים בעולם, העניקה את אחד מרגעי השיא בפסטיבל וזכתה בביקורות משבחות על שתי התוכניות שהציגה.

גם מקהלת ריינישה קנטוריי שחזרה לישראל עם תזמורת הקליינה-קונצרט מגרמניה, הפעם עם "מתיאוס פסיון" יצירתו הגדולה של באך, רשמו הצלחה וביצוע הפסיון הוגדר בין השאר "מסוגנן ומופלא" ו"מרתק ומהמם". ביקורות טובות קיבל גם הקונצרט של שמיניית הצ'לי קונחונטו איבריקו מספרד עם הסולנית שרון רוסטורף-זמיר ולשבחים זכו גם שלישיית פונטניי מגרמניה, הפסנתרן הרוסי הנודע ניקולאי פטרוב ואנסמבל הבארוק הקאמרי "פלורילגיום" מאנגליה.

שוחט השכיל ליצור שילובים בעלי מעוף והחזיר לבמה יצירות שלא נשמעו מזה זמן במחזותינו. דוגמא לכך ניתן היה למצוא באיחודן של התזמורת הסימפונית ירושלים והתזמורת הקאמרית הישראלית לביצוע נדיר של הסימפוניה התשיעית של מאהלר. על שתי התזמורות, שעמדו עד לאחרונה בפני פירוק ניצח מאסטרו אליהו ענבל הנחשב לאחד מפרשני מאהלר החשובים בעולם. פרוייקט נוסף שראוי להערכה הוא מרתון 10 הסונטות של סקריאבין שחיבר עשרה פסנתרנים ישראלים בולטים.

לצד הרמה האמנותית הגבוהה הצליחו הקונצרטים לייצר גם ביקוש בקופות הכרטיסים והציגו נתוני מכירה נאים עם תפוסה מלאה בקונצרטים של רביעיית אלבן ברג ומכירה של מרבית הכרטיסים ל"מתיאוס פסיון" לשלישיית פונטניי ולרסיטל של הפסנתרן ניולאי פטרוב.

נדירה ומאוזנת

תוכנית המחול השנה לא היתה מביישת עונה שלמה במשכני האמנויות החשובים בעולם. מדובר במבנה תוכנית חכם שיצר מרקם עשיר של טעמים ואיזון נדיר בין חוויות אסתטיות מרהיבות, אמירה ושפות שונות.

את אירועי המחול פתחה להקתו של הכוריאוגרף הסיני שן ווי עם ערב בלתי נשכח שהותיר חוויה יוצאת דופן. על הבמה הקסומה של שן ווי נוצר כור היתוך מהפנט בין המזרח, בו נולד, לבין המערב בו הוא חי ופועל.

שן ווי. קיפול

מקנדה הגיע, עם ערב קאמרי שהורכב משתי עבודות סולו, הרקדן והכוריאוגרף יליד ונצואלה חוזה נאבאס. למרות מבנה מופע שגוי וקהל שמיעט להגיע, אולי בשל ההילה הפחות נוצצת שיש בארץ לערבי סולו, יש בהחלט מקום להפקות קטנות כאלה בתוכניית המחול.

את ההצלחה הגדולה של השנה בתחום רשמה ללא כל ספק להקת הפלמנקו של הגיטריסט האגדי פאקו פניה. גם הקהל הישראלי אוהב הפלמנקו שנחשף בעבר לשפת המחול האנדלוסית, עצר את נשימתו במהלך המופע שהיה חגיגה לעיניים ולנפש. "מבט אחר" של הכוריאוגרפית האוסטרית סאסקיה הולבלינג, העניק לרוכשי הכרטיסים כניסה לעולם יוצא דופן שספק אם היו נחשפים לו אילולא נבחר להשתתף בפסטיבל. גם בשני הערבים שהעלתה להקתה של הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר, הוצע לקהל חובבי המחול הישראלי פרשנות אחרת לתנועה.

פאקו פניה

שיפוט מוטעה ומטעה נעשה בהבאת המופע "חומת מים" בבנייני האומה ובאמפיתיאטרון בקיסריה. על פניו ברור היה שמדובר במופע בעל אופי בידורי שמיועד להביא את המאסות שאכן נהרו בהמוניהם, שילמו את מיטב כספם ונחלו אכזבה צרופה מאירוע רדוד, שטחי ומשעמם. ניסיון זה צריך ללמד שכאשר מדובר במופעים שעלות הבאתם גבוהה ומחירי הכרטיסים בהתאם, יש להקפיד לא רק על העטיפה אלא גם על התוכן.

היכה שורשים

40 אלף הכרטיסים שנמכרו למופעי הפסטיבל מתוך 55 האלף שהועמדו למכירה מביעים את אמון הציבור במפעל האדיר הזה, שרק בשנה שעברה נדמה היה כי גם עליו מאיימת סכנת סגירה. בימים אלה מסיימת אופירה הניג את תפקידה כמנהלתו האמנותית של הפסטיבל וברקע נשמעים קולות המרמזים על עזיבה פוטנציאלית של מנכ"ל הפסטיבל, יוסי טל-גן.

כך או כך נדמה כי רוחות חדשות מנשבות בירושלים ושבתקופה הקשה שידע הפסטיבל בשלוש השנים האחרונות הוא היכה שורשים עקשניים שמהם אפשר יהיה לצמוח. פסטיבל ישראל אינו נבנה ביום אחד ובמדינה שנוצרה טלאי על טלאי וממשיכה להתנהל לעתים מתוך קפריזות של רגע, יש משהו מרגיע בקיומם הקבוע של מוקדי תרבות מסוג זה. שינויי ההנהלה עלולים לגרום לטלטלה במוסד, מה שדורש אורך רוח ותמיכה רחבה על מנת שכולנו נוכל להתעשר גם בעתיד מאירוע חשוב זה.