שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 10: דאז, מאז ולתמיד

    גורל, קארמה, מזל, מקרה, אצבע אלוהים - איך שתרצו. פרק קליל, לשם שינוי, ובו אספר לכם איך הכרתי את דאז, שמאז ועד היום היא התרופה שלי, ואני המחלה שלה. הפרחים, כמו תמיד, לצה"ל

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 33 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג.

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *  *  *  *  *

     

    ''קיבינימאט'', סיננתי לעצמי בלחש, בעודי מביט בצו המילואים שנחת בתיבת הדואר שלי הבוקר.

     

    קיץ 1994 היה קיץ ישראלי סטנדרטי, כזה שצורב את מושב האופנוע שלך ומשווה אותו לרמה של בורקס מעדנות לוהט, חם מהתנור. אם בטעות, ברגע של טימטום, שכחת את הפרט השולי הזה והתיישבת (נגיד, במכנסיים קצרים) על המושב, הישבן המסכן שלך יזכיר לך את זה לפחות עד הקיץ הבא.

     

    אם מי מכם, שנוהג על ארבעה גלגלים, לא הבין: מכירים את הסנסציה הנעימה שאופפת אתכם כשאתם נכנסים לאוטו שהשתזף בשמש ארבע שעות ויותר? זוכרים את החשש שמלווה אתכם כשאתם מניחים בזהירות-בזהירות ידיים על ההגה, ובכל זאת בוערות לכם האצבעות? יופי. עכשיו נסו לדמיין את אותו ההגה מטגן לכם את הישבן המסכן לרמה של VERY WELL DONE. אוקיי, עכשיו הבנתם.

     

    התיאור החמים הזה הוא רק המבוא לאימון התאג''ד שהייתי אמור לעבור בתל נוף באותו קיץ. האמת? לא ביג דיל. ראשון עד חמישי במועדון של המרפאה, הרבה מזגן ולא פחות חשוב - סקירה תקופתית נדרשת של מצב החובשות בצה''ל. נכון ל-94' מצבן היה טוב, תודה. אז באמת, לא התלוננתי, כפי שתבינו בהמשך.

     

    ניג'וס, ניחמתי את עצמי, אבל לא נורא. הרצאות לעוסות ומשעממות מפי ילדה-חיילת בת 18, מילואימניקים משעממים לא פחות, פריסה של תאג''ד אב''כ, פצועים מדומים מסכנים, שצריכים לקבל עירויים ממילואימניקים שהחדירו עירוי בפעם האחרונה כשצביקה פיק שר בפעם הראשונה על מרי לו. מבאס לקבל עירוי מחובש כזה, ובעיקר כואב. ותמיד זה נעשה על רקע דברי כיבושין ונחמות של החובש בדימוס הזה, עניין מצחיק בפני עצמו: "הי, חיילצ'יק, מה'תה דואג מותק? אני הכנסתי עירויים עוד כשהיית בשא''ש''. נכון, וכמה חבל שהדבר היחיד שהכנסת מאז הוא את המוח שלך עמוק לפורמלין.

     

    תכיר, זאת דאז

     

    ביום א' המיועד העמסתי את ישבני (בזהירות-בזהירות) על מושב האופנוע, והפלגתי הבסיסה.

     

    הצו הורה להתייצב ב-7 בבוקר. נכנסתי למרפאה ב-10, והייתי הראשון. אפילו המדריכה עוד לא הגיעה, שכן יעילות וצה''ל זה לא בהכרח עניינים שנפגשים. ב-11 פרשתי למועדון, חמוש בווקמן ובספר, וכאוהד שינה עם מוניטין הספקתי גם לחרופ שעה. בסדיר, כאחראי המועדון, נהגתי לעיתים קרובות לעשות מעשה ש"ג אמיתי, ואיישתי אותו במסירות נפש, בדרך כלל על הספה, בדרך כלל ב-180 מעלות.

     

    ב-12 העירה אותי כאפה בראש.

     

    ''קום נקניק'', זה היה רמי.

     

    רמי שירת איתי בסדיר. 180 ס''מ מוצקים שנגמרים בתלתלים שחורים. כבוגר פנימיית נוער ואשקלוני מדופלם, רמי שמר עלי, חנון-ביזון, לכל אורך השירות הצבאי. פעם אחר פעם עזר לי להתמצא בנבכי המאפיה התל-נופית. כי אני, מה לעשות, לא הבנתי בזה כלום.

     

    קמתי בשמחה (מת עליו), ניערתי את המדים, החזרתי כאפה, וביחד מדדנו את הדרך לחדר החובשים, לצמצם מידע על קורותינו. בעוד אני מספר לרמי בגאווה שהתקבלתי ללימודי עיצוב במרכז לחינוך טכנולוגי בחולון, הוא הבחין בחובשת חיננית שחצתה את המסדרון. לצורך העניין נקרא לה דאז.

     

    ''הי, דאז, בואי רגע'', קרא רמי. לרמי, חשוב לציין, יש יכולת-פלא להכיר בחורה במילה אחת. כישרון. את דאז הוא כבר הכיר מהמילואים הקודמים.

     

    נשבע לכם, החדר הואר כשהיא נכנסה, למרות שזו היתה שעת צהריים. הוקסמתי. החלוק הלבן, מכנסי החאקי הצבאיות ונעלי הגולדה לא הצליחו להסתיר את יופיה, החיוך הצחור והתום.

     

    ''תכירי", פקד רמי, "זה רונן''.

     

    החלפנו ''היי'' ולחצנו ידיים. כן, נפלתי ממנה, אבל לא תכננתי להתחיל איתה, ובטח שהיא לא. היינו שני ילדים תמימים.

     

    "דאז רוקדת בלט'', רמי שיתף אותי בקבציו, ופנה אליה בנחת: "למה לא תתני איזה פה-דה-שה?''. היא סירבה, ברור, אבל לא הצליחה להחזיק פאסון מול טורבינת השכנוע האשקלונית, ומהר מאוד נשברה, ודפקה את הפה-דה-שה של חיי. אם בשניות הקודמות עוד הוקסמתי - בנקודה הזו כבר הייתי מאוהב. בקיץ 94' לא היה לכם עניין סקסי יותר מחובשת חיננית, שדופקת פה-דה-שה בחדר החובשים, דקה לפני אימון תאג"ד.

     

    בדרך לאמדוצקי

     

    בכל שבוע האימון חיפשנו זה את קירבתה של זו. היום היא כבר מודה שנדלקה עלי כשראתה אותי יושב במרפסת המרפאה וקורא ספר תוך האזנה למוזיקה בווקמן. סופיסטיקייטד-עאלק.

     

    באחת מהפסקות הצהריים הצעתי לדאז ללוות אותי למספרה הצבאית (מה יש, חשבתי, נחסוך כמה שקלים). היא הסכימה. בדרך קנתה שוקו בשקית והצליחה להתיז עלי חצי. בתגובה יצאתי למרדף אחריה.

     

    בדרך חזרה מהמספרה הצעתי לה לבוא איתי להופעה של אסף אמדורסקי.

     

    - ''מי זה האמדוצקי?", התעניינה.

     

    מוזיקה, אובוויוסלי, לא היתה הצד החזק שלה. היום, אחרי תשע שנות כיבוש, היא מכירה אפילו את DEUS (וגם גררתי אותה להופעה).

     

    הסברתי בסבלנות מי זה אמדוצקי. היא משכה כתף והצהירה ''אני יוצאת עם מישהו''.

     

    "טוב", כמעט נעלבתי, "לא הצעתי לך חתונה". בדיעבד, ימים אחרי, סחבק הבין שהכניע טייס קרב. אחד חננה-רונן, עוד-לא-סטודנט מחולון, נגד מגה-יניר, טייס קרב מצפון ת''א. לא כוחות, אה? אז יש הפתעות בחיים: גם בני יהודה מקום ראשון בליגה.

     

    מהמילואים יצאתי עם חור בווריד ומספר טלפון.

     

    יציאה נבואית

     

    ביציאת הבכורה שלנו ראינו, כמה נבואי, את ''ארבע חתונות ולוויה אחת''. אני זוכר כל פרט: לבשתי ג'ינס לבן, חולצה משובצת (עאלק-סיאטל) ומגפי בוקרים (גם עאלק). דאז לבשה חצאית-אוברול לבנה.

     

    אספתי אותה מביתה. כל משפחתה, כולל חברתה הטובה ביותר, התכנסה בסלון והמתינה בסבלנות, לחזות בקוטל הטייסים החצוף. כשנפתחה הדלת ננעצו בי בבת אחת חמישה זוגות עיניים. חקרניות, אלא מה. הובכתי.

     

    אחרי הסרט ישבנו בקפה ביהודה המכבי. לה היתה בחילה קלה, שחלפה רק כשהגענו לביתה. כשהמחוגים השיגו בעשרים דקות את אחת בלילה, היא הציעה שאעלה לקפה. לא סרבתי - אני לא כזה קונסטנזה. בחורה יפה מציעה קפה? אני לא עושה בעיות וישר אומר כן. עלינו לדירתה ושוחחנו עד שש בבוקר. חמש דקות אחרי שש הרעב גמר אותי. ירדנו למכולת לקנות שוקו ולחמניה, ונפוליאון-בצל-מטוגן.

     

    חזרנו, אכלנו, והתנשקנו. נשיקה ראשונה, אתם בטח זוכרים, יותר מתוקה מטונה סוכר בכוס תה ויסוצקי.

     

    כשנפרדנו ודלת הבית שלה נסגרה מאחורי ניתרתי לגובה בתרועת נצחון א-לה בקהאם, קפיצה כזו עם אגרוף באוויר כלפי מעלה, וצרחתי ''יש''. חצי בניין התעורר מההד.

     

    פרחים ודלת מסתובבת

     

    למחרת השתולל אצלי הגן הרומנטי. בלבי השוטה גמלה ההחלטה לשלוח לה פרחים עם מסר: "אתמול נרדמתי עם חיוך''. בלי לחשוב, סיפרתי על התוכניות שלי לאורי. בחמש הדקות הבאות השמועה פשטה בכל העיר כמו נמשים חדשים על פני ג'ינג'י: ''רונן החנון שלח למישהי פתק שהוא נרדם עם חיוך''. טוב, מצד אחד זה רק חולון, לא ניו יורק. מצד שני, עד היום יורדים עלי בלי רחמים בחצי עיר.

     

    אבל לעיר יש עוד צד, וגם שם חיכו לרדת עלי: כשהזר הגיע, דאז היתה במשמרת בבסיס. השליח הפקיד את הפרחים בידי אמה, שקיבלה אותם בנון-שלאנט, הודתה בחום, פתחה בסקרנות את המעטפה, קראה בעניין את הפתק, ובמקום התקשרה לדאז וחקרה: "מישהו כאן טוען שהוא נרדם אתמול עם חיוך. רוצה לדבר על זה?". תוך חמש דקות הפכתי לבדיחה בחצי השני של העיר.

     

    קטן עלי. מה לא עושים כדי לכבוש לבה של בחורה (פלוס אמא, אבא, אחות ואח)?

     

    היא התרופה שלי

     

    ככה זה, אלה הדלתות המסתובבות של דאז ושלי. חשבתם מה היה קורה אם הייתי מגיש ולת''ם? אם הייתי שובר רגל ומבריז? או אם דאז היתה בדיוק ברגילה? זה הגורל. כבר מזמן הבנתי והיכרתי בעובדה שאני לא אשם בהרס חייה של דאז. וגם - שזו המחלה שלה בדיוק כשם שהיא המחלה שלי.

     

    אז אתם וגם דאזי - קחו את משהו השתנה של פאלפ לדרך, מתוך אחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

     

     

    *  *  *  *  *

     

     

    היומן שלי, למי מכם שפתח את העמוד הראשון של ynet וגולל אותי הלאה, נגמר לו החיבור המהיר, או סתם השאיר את האינטרנט על הגג של האוטו:

     

    זה עמוד הבית שלי , כולל התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז, וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

    פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

    פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

    פרק שלישי: מת לצעוק

    פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

    פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

    פרק שישי: נפלתי חזק

    פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

    פרק שמיני: צוחה או בוחק?

    פרק תשיעי: אמא יעל, עד הסבל הבא

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שהמשתתפים בו - הקבועים והמזדמנים - הצליחו ליצור שם קהילה של טוב אינסופי, ומפתיעים אותי בכל יום מחדש.


    פורסם לראשונה 10/11/2003 15:51
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מילואים זו הזדמנות יפה להיזכר בשירות הצבאי. הנה אני באימון תאג"ד בסדיר, בשנת 1989
    והנה אני (עומד, עם חצי גב אליכם) בהפוגה בקורס חובשים
    והנה אנו, צעירים ויפים, בשירות הצבאי: מימין הברדקיסט מאשקלון רמי, באדום אילן התברואן, ואני מבסוט
    ומכיוון שדאז מתעקשת להישאר חסויה ועלומה - אז תדמיינו שזו הצללית שלה (ונשבע: בחיים היא הרבה יותר יפה)
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים