שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרק 16: הלילה שבו הבראתי - א'
    "כל כך הרבה זמן אני מתכנן, מדמיין, מצייר לעצמי את הרגע שבו אודיע לאמא 'אני בריא'. והנה, באמצע הלילה, לקול המיית אופנוע, אני מתעורר בריא. 'מה נהיה לי?' שאלתי את אלוהים, והוא, מיואש ממאות התחינות והבקשות שאחלים, כבר לא נשארו לו חריצים בכותל בגללי, מסביר לי שהחליט להעביר אותי מסלול, ולעשות בשבילי נס חנוכה קטן". רונן פורת מתאר את הלילה המדהים מכולם: הלילה שבו הוא הבריא (חלק ראשון מתוך שניים)

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 34 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם מחלת לו גריג , ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג .

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *   *   *   *   *

     

    "מוזר. משהו ממש מוזר כאן", חשבתי.

     

    לילה, שלוש ועשרים. אופנוע נוהם מנסר מדי פעם את דממת הלפנות בוקר.

     

    המוזר הזה היה ששכבתי על הבטן. מוזר, כי כבר עברה שנה מאז שהבטן שלי פגשה מזרון בפעם האחרונה. הלחי שלי נצמדה חזק-חזק לכרית וכתם קטנטן של רוק התרחב על הציפית.

     

    ניסיתי להבין איך קרה שהצלחתי להתהפך על הבטן, ועוד מתוך שינה. בהיסח הדעת גירדתי לעצמי באף, כמו שאני עושה כשאני נבוך. זהו, זה כבר פקח לי סופית את העיניים. מה זה? יכול להיות שבאמת גירדתי לעצמי באף?

     

    מהפאניקה התיישבתי במיטה. בדקתי את עצמי: קפצתי וקמצתי אגרופים. פערתי פה גדול, ועוד יותר גדול. הוצאתי והכנסתי לשון, צבטתי את עצמי בלחי, לוודא שאני לא חולם, ובסוף קפצתי על המיטה.

     

    ''וואלה? אני לא חולם", פתאום הבנתי שגם הקול שלי חזר. בחיי, שכחתי איך אני נשמע. אם ככה מרגישים כשמאושרים - לא היה גבול לאושר שלי באותם רגעים.

     

    האינסטינקט היה להעיר את אמא. אבל לא, דחיתי את זה. כל כך הרבה זמן אני מתכנן, מדמיין, מצייר לעצמי את הרגע שבו אודיע לה "אמא, אני בריא". ידעתי בדיוק איך אעשה את זה: דילגתי לסלון כמו במבי, שמח וטוב לב, כמעט נוחת לסויה על הזנב. החנטרישית הקטנה פקחה עין אדישה, כשכשה בזנב במרץ, ומייד עשתה פרצוף של "יופי, הבראת. עכשיו עשה טובה ותתחפף, כי אמצע הלילה כאילו?".

     

    לא תשברי אותי כל כך מהר. הרמתי אותה בשתי הידיים, מוחץ אותה אל חיקי בחיבוק ענק, חזק, שהוציא ממנה סדרת יללות. ''רוצה טיול?", ניסיתי לשחד אותה, משתדל עדיין לא להעיר את אמא. מילת הקסם 'טיול' תמיד עובדת, וגוש השמחה הקטן והמתוק התייצב מייד ליד הדלת, כשזנבו מכשכש בכל גופו, כאומר "טיול, סבבה, כל החתולות ישנות עכשיו, גדול", או משהו דומה בכלבית מדוברת.

     

    אחרי דקות כבר היינו, סויה ואני ואמצע הלילה, עמוק בדיונות שמעבר לכביש.

     

    לא יודע מי שמח יותר - סויה או אני. אם הייתם נקלעים לשם במקרה, הייתם בטוחים שבאברבנל מחפשים אחרי, או שבדיוק חזרתי לגיל שמונה: התגלגלתי בדיונות, חוגג את החיות בכל תא בגוף, נזכר שאני יחף רק כשרגלי פוגשת אבן חדה. החול השתתף בשמחתי - שיחק איתי, מתהדק תחת משקל גופי, מתפורר בקצוות, ממלא את כל האוויר בין השערות, חודר עמוק לתוך נקבוביות העור.

     

    אמא אדמה ואני סגרנו מעגל. כאן, בדיונות, יום שני, שלוש וארבעים לפנות בוקר, נולדתי מחדש. סויה הבינה שזו החגיגה שלה: נבחה כמו כלבה, דילגה כמו איילה, קיפצה כמו עיזה, וכשכבר לא יכלה עוד להכיל את המבסוטיות הזו - שחררה לשון ענקית החוצה, מחוסר אוויר ועייפות. המחלה שלי הוציאה אותה מכושר, לא הצלחתי לגרש את האבחנה הזו מראשי.

     

    אה, גם אני לא הייתי מי יודע מה מאופק: צרחתי ונבחתי את נשמתי, בתשע וחצי שניות של שיכרון חושים אספתי שני חופנים ענקיים של חול באגרופים, הרמתי ידיים כלפי השמיים השחורים, ופרשתי אצבעות לרווחה - החול נשפך עלי, על פני, על גופי, כמו גשם טוב, כמו שמן תינוקות חמים.

     

    עצמתי עיניים והודיתי לריבונו.

     

    ובכיתי, איך בכיתי.

     

    אלוהים, חשבתי, מה נהיה לי?

     

     

    ההסבר של אלוהים

     

     

    ואז אלוהים ענה, בהתחלה עם הפלברה התנ"כית שלו, מנסה להפיל אותי מפחד:

     

    ''של נעליך מעל רגליך".

     

    - כאילו דה? אני יחף.

     

    הוא התעשת, ועבר למדוברת: "אופס, פדיחה. האמת, לא ראיתי, חשוך כאן''.

     

    - אלוהים יקר, ריבון כל העולמים, מה נהיה לי? איך אתה מסביר את זה שאני בריא?

     

    וריבונו ענה (לא בלי המהום ורעמים קלים): "אני לא ממש חייב להסביר לך, אבל אם שאלת, אז שתדע שמאז נהיית סלבריטי, השולחן שלנו ממזרח לגן עדן התמלא מאות פניות של מבקשי החלמתך. באלוהים, סתמו אותנו בעבודה. האי מייל קרס לנו, הנייר-פקס אזל, אפילו בכותל נגמרו החריצים בגלל הפתקים בשבילך. די, אי אפשר לעבוד ככה. למלאך גבריאל כבר כואבות הכנפיים, והשירות לקוחות כאן עובד מסביב לשעון, כאילו אין איידס באפריקה, אין מלחמות, נסתם החור באוזון. אתה יודע, קטנות.

     

    "א-קיצר", המשיך אלוהים (לא הייתי מאמין שריבונו נשמע כמו, תסלחו לי, כוסית משינקין), "החלטתי להוריד אותך מסדר היום שלנו. וזה למרות שבפרק 11 לכלכת, ובפרק 11 וחצי כבר ניסית לטשטש ראיות. וזה בלי לקחת בחשבון את המקהלה שלך בפורום: כל היום כותבים שם 'מתפללים לבריאותך', 'בריאות ואהבה', 'שרק תהיה בריא', 'שאלוהים יעזור'. די, הבנו. שלא להזכיר את הנודניקים הגדולים מכולם - אחיך גילי ודאז. שיגעו אותנו כאן. אז בגלל כל הבלגאן סביבך, העברנו אותך במסלול הירוק, ובגלל החג, חשבנו שיהיה סבבה להפיל דווקא עליך את הנס חנוכה, שכולם יראו, יתרשמו, ישמחו איתך, ואחרי כמה ימים ישכחו אותך ויתנו לנו לעבוד בשקט".

     

    נעלם ריבונו, השאיר אותי יחף עם סויה.

     

     

    בדרך לדאז

     

     

    חזרתי הביתה, שחררתי את סויה (מסכנה, לא טובה לה ההתרגשות הזו, בשלוק אחד גמרה קערת מים שלמה), לקחתי את המפתחות של האוטו ואת הארנק של אמא, ירדתי לחניה, התנעתי, ונסעתי.

     

    לפעמים, לא תמיד, מזל שיש גלגלצ. ברדיו בדיוק התנגן לו  alive and kicking של Simple Minds. שרתי איתו בקולי קולות, פלוס צפירות. שרתי לעצמי קליקינג במקום קיקינג, ומעט הנהגים בשעה הזו בכבישים צפרו סביבי שאסתלק להם מהנתיב, בלי לשכוח לסמן לי באצבע על רקתם את סימן ה"קוקו" הכה-ישראלי.

     

    מהדיבורית הועצם מאוד קול אפוף שינה, קצת עצבני: ''אאלללו''.

     

    - אורי, מה המצב? שאלתי.

     

    "מי זה? מה השעה?"

     

    - אחותך. מה זה מי זה? עניתי באדיבות.

     

    "נו, אין לי ראש לבדיחות. מי זה או שאני מנתק''. בשביל אשכנזי טהור הוא די מרוקאי.

     

    - לא, אל תנתק. זה רונן.

     

    טרק לי המיקרוב. 

     

    חייגתי שוב.

     

    - אורי, זה באמת אני. רק אני יודע ממה כמעט נחנקת מהתרגשות בגול של רובן עטר בניצחון על צרפת, לא?

     

    "נו?", ענה לי בשאלה.

     

    - מסוכריית טיק-טק, צעקתי.

     

    "יא מניאק, רוננננןןן", אם היתה זמינה לו סוכריית טיק-טק, מזמן היה נחנק שוב. "מממהה, איייך?", המון שאלות בשביל אחד שתמיד יש לו מילים ותשובות.

     

    - תירגע. שתוק רגע, קטעתי אותו. לא תאמין, אבל קמתי לפני שעה, בריא כאילו כלום. אני בדרך לדאז. תתקשר אליה ותגיד לה בשיא העדינות שאני בריא ואני בדרך אליה. אם אני אתקשר היא תתעלף.

     

    וידאתי שהוא מבין מה אני אומר, וניתקתי.

     

    תוך עשר דקות עמדתי נרגש מחוץ לדלת של דאז. כמה שניות של תרגילי נשימה, ואחרי עוד דקה כבר היינו מחובקים לשעה ארוכה. מיששנו זה את זו, ליטפנו את השיער, הלחיים, השפתיים. הבטנו עמוק בעיניים, מתקשים להאמין.

     

    איך התגעגעתי לזה, לגעת, להרגיש קרוב חום של גוף. לזה הכי התגעגעתי.

     

    ואיך דאז בכתה. את כל השלוש שנים היא בכתה. כמו בסרטים, הנפתי אותה בידיי, ונשאתי אותה אל חדר השינה.

     

    ישבנו על המיטה וקישקשנו המון שטויות. השלמנו חורים בהשכלה וגישרנו ים של שתיקה. דיברנו על מה כולם יגידו שהבראתי פתאום. בכלל, אני נהייתי ציפיטפוט על ספידים, דיברתי מהר, בלי הפסקה, כאילו מפחד שייגמרו לי המילים.

     

     

    הלשון רקדה למבדה

     

     

    בארבע עשרים וחמש בבוקר, קלטתי פתאום שאני יכול לאכול.

     

    ניגשתי למקרר, די בחשש. שנינו צחקנו, כי ידענו שהמקרר ריק. התפריט של דאז כולל אוכל של ארנבת ומקסימום איזו חביתת ירק שאמא שלה הכינה. אם לרוע מזלכם נקלעתם רעבים למטבח שלה, הכי הרבה שתצליחו לחפור בו זה איזה שימורי טונה וקופסת תירס בארון.

     

    וזה, כמובן, לא מעיד על התיאבון הבריא שלה. כשדאז נתקפת מנצ'יס, מומלץ להחביא כל דבר מזון ברדיוס של מאה מטר לפחות. התאהבתי בה באמת כשיצאנו פעם, והיא ירדה על שתי פיתות עם שווארמה. ולעולם לא אשכח את הניצוץ בעיניה, כשפיה פגש לראשונה את הפלאפל של ג'ינה. במקום היא חיסלה להם את הבצל.

     

    הפעם, איכשהו, התחבאה במקרר פיצה-בד''צ כשרה למהדרין. הופ - לתנור, ומשם ישר לפה. שלושה משולשים. פיאסטה מקסיקנית של טעמים. הלשון רקדה למבדה עם הגבינה, השיניים צימצמו רווחים עם הבצק, החיך עשה סקס פראי עם הזיתים. כבר התכוננתי לאכול עוד מיליון פריטים קטנים שנקראו בדרכי במזווה של דאז, והייתי גם עושה זאת בשמחה אלמלא הבחילה הנוראית, ששמה לי ברקס גדול. 

     

     

    ברייקינג-ניוז מאמא

     

     

    ועכשיו מה?

     

    הייתי מבולבל ונבוך, אבל שיכור משמחה. רציתי לעשות הכל, כאן ועכשיו, תיכף ומייד. להודיע מהר לכל העולם. לצעוק, מת לצעוק. דאז תפסה רגע של היגיון, והזכירה את אמא, שבשעה הזו עדיין ישנה לה בקומה השמינית בחולון. אה, כעת נזכרתי במה שתכננתי לאמא ליום הזה, היום שבו אבריא.

     

    קצת לפני שבע בבוקר, ותל אביב משחקת אותה מקיצה משנתה, אף שהיא מעולם לא ממש ישנה. דאז ואני בדרך לאמא, מאושרים, אוחזים ידיים, תוקעים זה בזו מבטים דביליים וממושכים, אופייניים לטלנובלה סוג ב'.

     

    עליתי ראשון, בשקט, ומיהרתי להיכנס למיטה. כמה דקות אחרי עלתה גם דאז, נכנסה לדירה והקימה שאון מכוון. אמא, כמובן, התעוררה.

     

    "דאזי, מה את עושה פה על הבוקר?" דאז הסבירה ששכחה את היומן שלה. צילצלתי בפעמון הקריאה שלי, ושתיהן התייצבו בחדר השינה שלי. סימנתי לאמא שאני צריך להשתין. היא נתנה את הבקבוק לדאז, והלכה להתארגן. כשרק יצאה - קמתי ועברתי לכורסה בסלון. אחרי עשר דקות בערך, המתנה של נצח למישהו כל כך נרגש כמוני, אמא יצאה מהחדר ונזעקה בבהלה: איפה רונן?

     

    ''כאן. זה בסדר, העברתי אותו לסלון", ענתה לה דאז.

     

    ''את עובדת עלי? ממתי יש לך כוח להרים אותו - בטח בובי עזר לך", אמא סידרה לעצמה הסבר מניח את הדעת, ופנתה לחפש את בובי. רק כשהבינה שהוא עדיין לא הגיע, התחילה לחשוד באמת: ''מה קורה פה?".

     

    ''כלום'', עניתי לה.

     

    ''אז איך עברת?" אמא עוד לא הבינה שדיברתי.

     

    "אה, דאז העבירה אותי'', עניתי.

     

    האסימון נפל לה: "אבל... אבל...".

     

    כבר לא יכולתי להמשיך עם זה. זינקתי מהכורסה, הרמתי בלי מילים את אמא בשתי ידיים - וסובבתי אותה באוויר. היא דהתה בין-רגע, הלבינה כמו הווילון המעומלן שלה, ובלי מילים, רק בסימנים, ביקשה לשבת. הורדתי אותה בעדינות לספה, ניגשתי למערכת ושמתי את השיר האהוב עליה, A MAN IS IN LOVE, של הווטרבויס.

     

    ככה נראינו כשהבוקר שאחרי הלילה שבו הבראתי חדר לסלון שלנו: דאז ואני רוקדים, אמא על הספה עם הלשון פרקטיקלי בחוץ, סויה מכשכשת, נדחפת, נובחת משמחה.

     

    לקח לאמא שעה ארוכה להתאושש מההלם ומההתרגשות הראשונית, ואחרי סדרה של חיבוקים ונישוקים כאילו-אין-מחר התקשרה לטינה, חברתה הטובה, ומייד אחר כך לחצי מאוכלוסיית העולם, כלומר רק אלה שהצליחה להשיג באותו רגע את מספר הטלפון שלהם. טוב, זו לא חוכמה וזה היה די צפוי, שכן הגברת מתמחה בדיווח ישיר, חם-מן-המגרש, על כל גיהוק, לכל אדם. אם זה קשור בי איכשהו - אז בכלל, זה שווה ברייקינג-ניוז. בקיצור, בבוקר שבו הבראתי סימנה לעצמה הנהלת בזק בשביעות רצון שפיץ חדש בגרף של הרווחים.

     

     

    תשע בבוקר

     

     

    מאז חליתי, לא תאמינו, החלום הרטוב של דאז היה ללכת ביחד איתי לחצי-חינם. אולי לכם זה יישמע קינקי, אבל אנחנו מאוד אהבנו ללכת לקניות ביחד. זה היה אחד הדברים הכיפיים שעושים בזוג. אז מייד ניגשנו להגשים חלום רטוב מספר אחת: נכנסנו לאוטו, התנעתי, ושמנו פעמינו אל החצי-חינם. כבר בדרך ידעתי שברגע זה ממש מתחילות הצרות, שכעת יידרשו משנינו תעצומות נפש רבות, אם אנו באמת רוצים לשוב ולהיות זוג, כמו פעם - דאז-ורונן חתן כלה, דאז-ורונן לנצח.

     

    ולמה? קודם כל בגלל בד''צ. לא יכולתי שלא לחשוב על הוויתורים הקטנים שאדרש לעשות למען האהבה. אחרי כל הזמן הזה בלי דברים שאהבתי, היה לי קשה לדמיין איך אחיה בלי כל הדברים שאני אוהב. איך, למשל, איאלץ להחרים מהמקרר שלנו גבינת פילדלפיה בטעם סלמון מעושן? וזה רק דוגמית, כפי שאתם יכולים להבין בעצמכם.

     

     

    אז מה יהיה?

     

     

    האם האהבה תנצח? האם אמא תצטרד? האם דאז תגיע לחצי-חינם? האם רונן יאכל גבינת פילדלפיה? ובכלל, לאן נעלם אורי המסכן?

     

    כל זאת ועוד, ב"הלילה שבו הבראתי - 2", בשבוע הבא.

     

     

     

    *   *   *   *   *

     

     

    היומן שלי, למי שתמיד ראה את הפרצוף שלי בעמוד הבית של ynet ודילג עלי, כי לא בא לו לקרוא על "חולים":

     

    זה עמוד הבית שלי , כלומר היומן המלא, התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (אפשר להוריד וגם לקרוא את המילים), וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שהפך לסלון של ממש, עם אורחים קבועים ומזדמנים, עם סיכום שבועי , ספה ענקית, פופים ומחצלות, ואווירה של פתיחות, קבלה בלי תנאים, ואהבה. הרבה מזה.


    פורסם לראשונה 23/12/2003 00:01
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מהפאניקה התיישבתי במיטה. בדקתי את עצמי: פערתי פה גדול, הוצאתי לשון. בסוף קפצתי על המיטה
    צילום: גבי מנשה
    סויה הבינה שיש סיבה למסיבה: נבחה כמו כלבה, דילגה כמו איילה, קיפצה כמו עיזה
    צילום: גבי מנשה
    "אורי", אמרתי לו, "לא תאמין אבל קמתי לפני שעה בריא כאילו כלום". טרק לי המיקרוב
    צילום: סי די בנק
    ואז דאז בכתה. את כל השלוש שנים היא בכתה. כמו בסרטים, הנפתי אותה בידיי, ונשאתי אותה לחדר השינה
    צילום: סי די בנק
    אמא סידרה לעצמה הסבר מניח את הדעת, ופנתה לחפש את בובי
    בבוקר שבו הבראתי סימנה לעצמה הנהלת בזק בשביעות רצון שפיץ חדש בגרף של הרווחים
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים