שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פרק 12: שיקשוק ונשמה

    הדיכאון שיחק איתי בימים האחרונים ברולטה רוסית. הכל נפל עלי ביחד: מותו של חולה ALS שהיכרתי, התגובה הקשה של הלפטופ שלי לפירמוט, שהשאירה אותי ללא מילים, פיזית, הפניות הדואגות-אוהבות של מכרים וחברים, אנשים חדשים בחיי וגם - כל העיסוק במאחורי הקלעים של הפרויקט הזה, כאן ב-ynet - כל אלה באו לידי ביטוי בשקשוקים ורעידות עזות ברגליים, שמנעו ממני לתפקד. שתי דמעות סוררות אמנם התגלגלו לי על הלחי, אבל התאפקתי לא להתפרק. עד שדוקטור פולנסקי בא באמצע הלילה, רשם תרופות והמליץ לבכות. ותעשו לי טובה קטנה: אל תתבאסו מהפרק הזה (כי אם תשימו לב, יש כאן גם מחווה פצפונת לסיינפלד)

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

     

    לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 33 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג.

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

     

    *   *   *   *   *

     

    ראשית - בקשה: אל תשנו דבר מההרגלים שלכם בעקבות הפרק הזה. הבקשה הזו מופנית בעיקר לקוראים הקבועים ולמשתתפים בפורום, אבל גם לציבור הגולשים באופן כללי: אני התאוששתי מהבאסה הכללית, ואתם יכולים להרגיש חופשי להטרידני. כוחי עוד במותני, כלומר בראשי.

     

    השבוע שעבר היה לי קריטי. מתחים וריגושים רבים מאוד באו לפתע לידי ביטוי במצבים פיזיים, ובהיעדר דמעות - גם ברעידות בלתי נשלטות. ככה זה כשצוברים את כל החרא (תסלחו לי על השפה, נכון?) בפנים. זה טבעו של עולם: החרא חייב לצאת, ואם לא בדרך הטבעית - אז בחוקן. תחליטו בעצמכם מה עדיף.

     

    אתחיל, ברשותכם, מהסוף.

     

    יום ה', השעה 23:00

     

    דוקטור פולנסקי היקר והטוב חוצה את מפתן ביתי. נכון, לילה ומאוחר, אבל הבית הומה, כי אבי ושרון נזעקו לתקן לי את המחשב, שבעקבות פעולת פרמוט פשוטה השיב את נפשו לבוראו, לו נקרא לצורך העניין ביל גייטס. במילים אחרות: ברגע שד"ר פולנסקי פסע לתוך הסלון הייתי אילם לגמרי, קומפיוטר-פרי.

     

    ''אני רואה שהרעידות ממשיכות'', איבחן הד''ר במבטא רוסי קל-עד-בינוני. ובאמת, לא היה צורך בעין מזוינת לקלוט את הרעידות העקשניות של גופי, בעודי יושב-שוכב-מוטל על כס מלכותי שבסלון.

     

    וזה ההסבר: הרעידות האלה ניכרות בעיקר ברגליים, ומשקשקות את כל גופי. הן מלוות בחום ובהזעה, וכל סשן כזה נמשך שעה, שעה וחצי. במקרה הטוב זה נראה כמו מכת חשמל בעוצמה נמוכה, ובמקרים אחרים אני מזכיר את השיקשוקים של אלביס על ספידים. בלי צחוק: זה פשוט מטמטם אותי. אי אפשר לתפקד, והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחכות שזה יעבור.

     

    וכמו שברור לי שפלאטו-שרון קצת מגזים עם המבטא שלו, ברור לי גם שהמקור לרעידות האלה הוא נפשי לגמרי. ובשבילי, קונטרול-פריק שכמוני, ההכרה הזו משגעת עוד יותר, שזה בא ממני, שזה תלוי בי, ולמרות זאת אני לא יכול לשלוט בזה. אני יודע, אני צריך להירגע, אבל זה בכלל לא עניין פשוט, כי בכדי להירגע צריך לנשום נשימות עמוקות, פעולה שקשה לי פיזית. מצד שני, אם תבקשו ממני לחקות בוקסר מתנשם ביום חמסין - חופשי.

     

    ניסיתי להירגע, אבל לא הצליח לי. אמא שוב הציעה טיפול בסיינפלד, אבל הפעם זה לא שימח אותי. רק רציתי לכלוא אותה בחדר אחד עם גברי לוי, שלמה שרף ועמיר פרץ, עד כדי כך כעסתי. אמא לא ויתרה וניסתה עוד דרכים להרגיע אותי: ''לא מתאים לך, רונן'', למשל. או: "תחשוב על כל האנשים הטובים האלה בפורום, כמה הם אוהבים אותך שם''. לא הלך. זה רק עיצבן אותי יותר. בפנים הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהרעידות ייפסקו.

     

    ד''ר פולנסקי בדק אם אין מצוקה נשימתית, נרגע ורשם תרופות. בלי לדעת עד כמה הוא צודק, הוא הסביר לי שחשוב שאבכה. ''גם בפלדה יש לפעמים סדקים'', הוא נימק, כפרה עליו. אהבתי את ההסבר הזה, והבטתי בו בהערכה, מתמקד בוורידים הבולטים שלו, הפנטזיה של כל חובש (אוי, איך בא לי לפעמים להחדיר לו עירוי).

     

    כשהדוקטור היקר הלך כבר פחתו הרעידות ב-75 אחוז בערך. רבע שעה אחר כך הן נעלמו כלא היו.

     

    יום ה', השעה 21:45

     

    המפציץ החמקן שרון, מצליח להפריך את דימוי החמקמק שהצמדתי לו בסופר-גלו, ונכנס אלי הביתה. דאז הזעיקה אותו בדחיפות, כי המחשב התחרפן. שרון מתיישב לצדי, אני מראה לו את הבעיות, ובכל אותם רגעים אני מרגיש שהנה בא ומשקשק את דרכו אל רגליי גל רעידות מסוג 'אקספרס-רונן'. "אלוהים", אני גונח לעצמי בלי קול, "רק לא עכשיו". לא עזר. ניסיתי להירגע תוך דיבור עם שרון. זה רק העצים את העניין. לפני השיקשוק הראשון עוד הספקתי לבקש משרון לקחת את גייטס גו'ניור למטבח, ולהנשים אותו שם, כי הבנתי שתיכף מגיע גל התפרקות טוטאלי, משהו ששקול בערך לטלפון סלולרי בידיים של פעוט היפראקטיבי. העדפתי שיתרחק, שלא יראה אותי בחולשתי. לא בא לי שיראו. 

     

    שרון המסכן ניסה לשחק אותה מתמקד בקרביים של גייטס הקטן, ובכלל לא מבחין בחברו שעל הכורסה מעביר לחמישי ומשקשק אותה כמו משוגע. אבל לא היה לו קל להתעלם, כי מהר מאוד הוא זימן את אבי, שבתוך רבע שעה על השעון כבר התייצב במפתן הדלת, מתוח כמו ציפור גן עדן.

     

    רק אבי חסר לי, חשבתי. שגם הוא יראה את המופע הביזארי שלי? לא תודה. בדיעבד, מזל שהוא בא. ראשית, כמו בכל מקום שהוא מגיע אליו - מייד ירד המתח, והאווירה הפכה חופשית יותר. הסיבה השנייה היא שהמבוכה והבושה עברו לי. מי יודע? אולי כעת אני ארגיש יותר נינוח לצדו עם המחלה שלי? ואולי, אם יתנהג יפה, ארשה לו לקנח לי את האף?

     

    אחרי 45 דקות של מופע השיקשוק נוסח אלביס בווגאס, מחליטים כל הנוכחים להזמין את ד"ר פולנסקי.

     

    אותו ערב, סביבות השעה 19:00

     

    אני מתרגש מביקור של אנשים חדשים. לא יודע למה. בדרך כלל אני קול ואדיש, ולא מתרגש בקלות. אבל, כמו שציינתי בפרק 3, הכל מקצין עם המחלה. וייתכן שזה נובע מהצורך שלי להיות במיטבי לכבוד האורח. להיות שנון, להצחיק, להרשים. להיות חכם ולא מאכזב. אולי זה מה שמלחיץ אותי.

     

    כך היה כשמכרה חדשה ויקרה (נקרא לה א'), באה לבקר אותי אותו ערב. ניסיתי לשמור פאסון, לא לרעוד, לא להתרגש. ההצלחה היתה חלקית, אף כי הרעידות היו קטנטנות. השיחה קלחה, ותפקדתי היטב בדיאלוג, למרות שהגייטס הקטן שלי התעקש לשבות מדי 20 דקות.

     

    א' פרשה בסביבות 21:30. נותרתי לבד עוד כרבע שעה לפני ששרון הגיע.

     

    יום ה' בצהריים, חמש שעות קודם לכן

     

    הדיכאון שיחק איתי בימים האחרונים רולטה רוסית. אני אסביר:

     

    כבר כמה שבועות שהראש שלי קיבל חיים משלו. כמו זרנוק מים משתולל, שמשפריץ לכל עבר כי אף אחד לא אוחז בו. הראש שלי פתאום מסרב להישמע לי ומתעקש ליפול למטה דווקא כשאני צריך אותו למעלה. זה כואב ומציק, אבל יותר מכל זה מפחיד, כי הראש שלי הוא גם הפה שלי, ובאמצעותו אני מקליד הכל, גם את השורות האלה. ואם הראש שלי לא יישמע לי, אז הגייטס הקטן שלי, הלפטופ המפורמט והמסור שלי, לא יהיה חשוב יותר ממעצור דלת או טוסטר. האמת, יש לא מעט דימיון בין הראש שלי לבין הגייטס הקטן, ולשניהם יש רצונות עצמאיים משלהם. ולי הם כמו נשים - אי אפשר איתם, ואי אפשר בלעדיהם.

     

    ויש גם קושי אובייקטיבי למצוא תנוחה נוחה, עוד ביטוי להדרדרות. חוסר נוחות במקרה שלי זה לא פחות מבאסה אטומית.

     

    וגם - אולי לקחתי על עצמי הרבה מעבר ליכולתי. כל הפרויקט הזה כאן ב-ynet, ללא קשר לסיפוק ולהנאה הרבים, דורש ממני כוחות על-אנושיים. וגם אולי רימיתי את עצמי ואתכם כשטענתי שכל ה'פסטירונן' הזה, עם כתבות בעיתון ובטלוויזיה וסיקור תקשורתי, עבר לי מעל הראש. שיחקתי אותה שמשון הגיבור, אבל נראה שטעיתי. הניסיון לתמרן בין כל המאחורי הקלעים של הפרויקט הזה, הפורום, הכתיבה, החברים, דאז, אמא, המחלה ובעיקר הציפיות שלי מעצמי - כל אלה היו כנראה גדולים עלי.

     

    פניות דואגות-אוהבות חוזרות ונשנות מצד חברים ואוהבים לא הוסיפו לשקט הנפשי שלי.

     

    והנה אני, שוכב עם כל הנ''ל במיטה, מהרהר על הכל, ובעיקר על למה החרא הזה מגיע לי - כשדאז נכנסת לחדר. ראיתי אותה והבנתי שיותר קשה מזה לא יכול להיות (אוי כמה זה לא נכון, יכול להיות קשה הרבה יותר). דאז ניסתה לעודד, והעלתה את סויה למיטה - אבל כל זה הצליח לסחוט ממני רק חיוך קטן, וזהו.

     

    הצלחתי להתאפק. לכבוש את רוב הדמעות, לא להתפרק. התאפקתי גם כי לא רציתי גרון ניחר / דמעות שורפות / אף גדוש. בכל זאת שתי דמעות סוררות הבריזו, והתגלגלו מטה,  על הלחי. מגיע לשתי הסוררות האלה צל''ש רמטכ''ל על בריחה נועזת משבי האויב, תחת תנאי שמירה שלא היו מביישים את הכספת לנוסחה הסודית של קוקה קולה.

     

    אולי כעת תוכלו להבין עד כמה צדק הדוקטור היקר. אולי אם רק הייתי מסלק את השמירה משק הדמעות, מרשה לעצמי סתם לבכות, אולי אז היתה נחסכת מכולנו סצנת השיקשוק מהנשמה.

     

    יום ב' בערב, שלושה ימים קודם לכן

     

    התעוררתי משנת הצהריים שלי ובדקתי מייל.

     

    אחת ההודעות נשאה את הכותרת 'בצער רב'. זה הספיק לי, הבנתי מייד. בכל זאת, לפני שעשיתי דאבל-קליק על ההודעה, התפללתי בלבי שזה לא זה.

     

    זה כן היה זה. ההודעה בישרה לי על מותו של חולה ALS יקר שהכרתי. מעולם לא נפגשנו, אך החלפנו מיילים רבים. א' היה אדם יקר מאוד, שבחר להילחם במחלה בדרכו האישית. יהי זכרו ברוך. הצלחתי להפיק כמה קולות של בכי, אבל לא ממש לבכות.

     

    מותו של כל חולה ALS, ובמיוחד של מישהו שהיכרתי, מחטיף לי זפטה אדירה בפרצוף, במינימום עוצמה של מייק טייסון ביום טוב. אלה הרגעים שבהם אני מרגיש שהתור לפגישה שלי עם מלאך המוות הולך ומתקצר, והנה, אוטוטו הוא מקבל אותי לשיחה בארבע עיניים.

     

    הרגשתי חרא עם זה. האמת? פחדתי פחד מוות.

     

    זהו, זה למה השבוע שעבר היה מבאס במיוחד.

     

    ובשביל לצאת מהבאסה, כמה המלצות

     

    המלצה ראשונה: הסרט שמונה לילות מטורפים. כל כך מתאים לסיטואציה הזו, שזה פשע לא להמליץ. הכל תחת קורת גג אחת: איש רע (כמו שפגשנו בפורום), בכי משחרר, ניצחון הטוב על הרע, יהדות וחג חנוכה. אל תוותרו על הבונוסים ב-DVD. שני שירים ששר אדם סנדלר עצמו על יהודים מפורסמים, ועל כלב הבולדוג שלו. קטעי חובה. הזכיר לי את טאקו, הבוקסר שלי.

     

    המלצה שנייה: הדיסק המשובח RATTLE AND HUM, ובעברית ''שיקשוק ונהמה'', של U2. משם לקחתי את הרעיון לשם הפרק. שקשקו בעצמכם עם שלושה שירי חובה מתוכו:

     

    רק בריאות ואהבה.

     

    *   *   *   *   *

     

    היומן שלי, למי שנקלע לכאן לראשונה, לא כל כך מבין מה זה הבלגאן הזה פה, ולמי יש סבלנות לקרוא את כל הטקסט הזה:

     

    זה עמוד הבית שלי , כולל התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (עכשיו אפשר גם להוריד אותו), וכל הפרקים.

     

    זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שבשבילי ובשביל עוד כמה אנשים הפך מסגרת חברתית קבועה וממכרת, בגלל החום, וההומור והאנושיות של כל המשתתפים.


    פורסם לראשונה 23/11/2003 14:22
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לילה שלם עמלו שרון ואבי על תיקון המחשב, הגייטס הקטן שלי, שהגיב רע מאוד לפירמוט פשוט ורגיל
    צילום: דלית שחם
    צילום: משה שי
    אמא הציעה סיינפלד לנחמה. שקלתי ברצינות לכלוא אותה בחדר אחד עם גברי לוי
    צילום: משה שי
    צילום: ערוץ 1
    הגייטס הקטן שלי, כמו נשים: אי אפשר איתו, אי אפשר בלעדיו
    צילום: ערוץ 1
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים