נפרדנו כך
הדרך לתחנה היתה רצופת שתיקה, שהופרעה רק על ידי יבבות האימה שאני מוציא מפי עקב הפחד לחיי, תוצאה של הנהיגה בצד ההפוך של הדרכים הצרות באנגליה הכפרית. 20 דקות עד הרכבת הבאה. החניתי את האוטו בזמן שיאיר קנה כרטיס, והלכתי לבכות איתו על הרציף
עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.
הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה:
פרק 1: אצל ילה באמסטרדם
פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה
פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת
פרק 4: יום ולילה לבד בברלין
פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק
------------------------------------------------------------------------------
היום
בפעם הראשונה מאז שיצאנו לטיול לא התהפכתי לצד השני כשיאיר העיר אותי. בלי להגיד מילה לבשתי את הג'ינס המלוכלכים וירדתי לצחצח שיניים. "כוס אמק", מלמלתי לעצמי מול המראה, מסתכל בחוסר וודאות בפנים העייפות שלי. הרתחתי מים לקפה, אבל יאיר כבר הכניס את הכלבים והתחיל להכין להם אוכל. "אתה לא שותה?", שאלתי. "לא, אני אשתה אחר כך", הוא ענה. "טוב, עזוב, אני אעשה את זה", ניסיתי להועיל. לפני שהספקתי לשרוף את הלשון עם שלוק גדול מדי של קפה חם מדי, הוא כבר היה בחוץ. בשתיקה רועמת הצטרפתי אליו.
בתוך פחות משעה סיימנו את מה שביום הקודם לקח לנו שעתיים. התרנגולות הואכלו, הקקי של הכלבים נאסף והשדה של הסוסים נוקה. בשמונה וחצי כבר היינו שוב במטבח. יאיר העיר את ג'ין והיא עזרה לו להזמין כרטיס טיסה. לטיסה של ארבע וחצי צריך להגיע לשדה באחת וחצי, רכבת לוקחת בערך שעה וחצי, ונסיעה לרכבת לוקחת רבע שעה. ג'ין שירטטה
מפה מאד לא מדויקת של הדרך לרכבת. עליתי למעלה להיות איתו בזמן שהוא דחף גם את הכביסה הרטובה לתיק. "אתה צריך את הרשיון לרכב, הביטוח והחוברת של ה-wwof", הוא אמר לי בטון ענייני.
כל הדרך לתחנה היתה רצופת שתיקה, שהופרעה רק על ידי יבבות האימה שאני מוציא מפי עקב הפחד לחיי כתוצאה מהנהיגה בצד ההפוך של הדרכים הצרות באנגליה הכפרית. הגענו לתחנת הרכבת של "מנינג-טרי" אחרי שטעינו בדרך פעמיים, עשינו רוורס בחד-סיטרי ושאלנו דוור איך להגיע. 20 דקות עד הרכבת הבאה. החניתי את האוטו בזמן שיאיר קנה כרטיס, והלכתי לבכות אתו על הרציף."אנחנו צריכים לחשוב מה עושים", יאיר שבר שתיקה ארוכה בזמן שחיכינו. "אני מתכוון לחזור", הוא הוסיף. "טוב, נתכתב באימייל ונראה מה המצב", אמרתי.
"אני עושה את הדרך של סבא וסבתא: מגרמניה לאנגליה ולאיטליה, כי המטוס שלי עושה עצירה במילאנו", הוא שבר עוד שתיקה ארוכה. חייכתי חיוך מתנצל ומילמלתי "כן...". מה כבר אפשר להגיד במצב כזה?
עברו עוד חמש דקות ארוכות עד שהרכבת נכנסה לתחנה. "אני מצטער על ה...", היה תורו של יאיר למלמל. לא ידעתי איך להגיד "אין על מה להצטער", אז עזרתי לו עם התיק. כשהוא עמד על הקרון, הרגשתי שלחיצת יד לא תספיק אז אמרתי לו שיביא לי חיבוק, וגם זה לא היה ממש לעניין. לא ידענו מה להגיד, אז הפטרתי "נסיעה טובה" או משהו כזה. הוא המהם משהו בחזרה ועזבתי את התחנה לפני הרכבת.
נכנסתי לאוטו, עושה את דרכי דרך שלוש חבילות מיני-קבנוס, שאמא של יאיר קנתה לו עוד בארץ ושתאריך התפוגה שלהן עבר מזמן. בהיתי דרך החלון ואמרתי, בלב או בקול רם, אני כבר לא זוכר, "שייסה, שייסה, שייסה", שזה חרא בגרמנית, המילה היחידה שהצלחתי ללמוד אחרי חודש בגרמניה.
מבולבל ואבוד ביזבזתי את ארבע השעות הבאות בספריה המקומית של הדלי. הדלי הוא כפר קטן במזרח אנגליה, שהספריה שלו, כמו כל ספריה אחרת בממלכה – כך נאמר לי , מציעה שירותי אינטרנט בחינם. אחוז בהלה, שלגמרי לא היתה במקומה, שלחתי אימייל לכל חבר ומכר בפנקס הכתובות שלי, כאילו שלמישהו מהם יהיה פתרון למצב הביש. במיוחד שלחתי אימיילים שכותרתם "מהרי!!!" לחברתי אלה, שנמצאת אי שם בארצות הברית. לפני שנסעה, אלה אמרה שהיא רוצה להצטרף אלי באירופה. מה שהיה תוכנית מאד כללית, מסוג הרעיונות שזורקים לחלל האוויר ושוכחים מהם, הפך להיות תקוותי הגדולה – יאיר הלך ואלה תבוא.
אחרי שעה של התכתבות חד צדדית עקרה וניסיונות מסנג'ר כושלים, שאלתי את הספרן הנחמד היכן הטלפון הציבורי הקרוב ביותר. טילפנתי הביתה בפעם השלישית בטיול, סיפרתי להם הכל וביקשתי שיטלפנו להורים של אלה, כדי שיצרו עמה קשר. איך עבד הקשר הטרנס אטלנטי אני לא יודע, אבל בעשרה לחמש קיבלתי אימייל חגיגי מאלה, שמזמין אותי לבוא למקסיקו.
הדבר האחרון שהייתי צריך היום, במצבי הלא מאוזן נפשית, היה הזמנה לבוא למקסיקו. רגע לפני שקניתי כרטיס טיסה באינטרנט שלחתי לאלה מכתב יפה שמסביר למה אני לא יכול לבוא למקסיקו ונסעתי לחווה להירגע.
אתמול
יאיר העיר אותי בשבע וחצי. יאיר הוא מתקלח-בוקר, בניגוד אליי, מתקלח-ערב, אם בכלל. בגלל זה הוא תמיד מתעורר מוקדם יותר ומעיר אותי אחרי שכבר התארגן. ברבע לשמונה ירדתי למטה, בג'ינס המלוכלכים מהעבודה של אתמול. אחרי
זה יומנו השני בחווה של ג'ין ואלן טאן. "חוות השועלים" קוראים לבית מהמאה ה-12, ולחצר שלו בה שוכנים חמישה כלבים, תשע תרנגולות ביצים ושמונה תרנגולות בשר (לפני חג המולד היו עשר), סוסה ופוני, ועכשיו גם יאיר ואני. אנחנו כאן על בסיס "עבודה תמורת מגורים ואוכל", דרך ארגון שנקרא "ווף" (wwof). להגיד "עבדתי בחווה אורגנית באנגליה" נשמע יותר מגניב ממה שזה באמת, אבל האמת שזאת באמת עבודה: שש שעות ביום, בקור ובגשם של מזרח אנגליה.
את הבוקר מתחילים בהאכלת הכלבים. בזמן שיאיר עשה את זה אני יצאתי לאסוף את החרא שלהם מהחצר ולבדוק את האוכל של התרנגולות. יאיר אומר לי לחכות עם האוכל של התרנגולים ואני מחזיר לו בתנועת "השעון המתקתק", שתי אצבעות של יד ימין מכות בפרק יד שמאל, אמון על דיסיפלינת "תקתוק העבודה" שלמדתי בצבא.
אחרי התרנגולים אני שם ערימת קש על המריצה ויאיר מביא את הכף והמעדר. שעה של איסוף חרא של סוסים ועדירת גבשושיות שהשאירה חפרפרת, ואנחנו חומקים חזרה למטבח החם. הסיבה הרשמית לכניסה לבית היא שימוש בחדר הנוחיות, אבל שנינו יודעים שאנחנו רק מנסים למשוך זמן, כי לפנינו הר הקומפוסט שבקצה הגינה. כשאני אומר קומפוסט אני בעצם מתכוון להר גדול של חרא, ותפקידנו היום הוא להפוך אותו.
ארבע שעות של משחקים בקקי באות לקיצן כשג'ין קוראת לנו לארוחת צהריים. "זה ממש אמנות, לעשות קומפוסט", ג'ין אומרת למראה החרא המפוזר בכל פינה, כולל על שני הבחורים הצעירים. "כן", אני עונה וממשיך בלב "ואת ממש פיקאסו". אני
בערב יאיר יורד לסלון כדי למצוא אותי במצב תפוח אדמה-ספתי מתקדם. כחיית הטלוויזיה בלתי נלאית, חיי בחודש וחצי האחרונים היו קשים במיוחד ועכשיו אני מנצל כל רגע עקר לבהייה בטלוויזיה האנגלית. לא, אין פה טלוויזיה יותר טובה, אבל אני פשוט מכור לצבעים המרצדים האלה.
באמצע "אוסטין פאוורס" מצלצל הפלאפון של יאיר. השיחה מתארכת ואני רואה את יאיר מרצין ועולה לחדר. אחרי בערך שעה וחצי של שיחה אני מוצא אותו שוכב במיטה.
"מה?", אני שואל.
"סבא", הוא עונה.
מחר
אין לי מושג לאן אני הולך מחר. ממשיך בחווה? ממשיך לסקוטלנד? חוזר ללונדון? נוסע לפריז? נוסע למקסיקו? אין לי מושג. שייסה, שייסה, שייסה.
