מבצע "יוצאים מהבית" דווקא התחיל ברגל ימין

אז איך זה להיות אמא לשלושה? אין לי מושג. אני בקושי יודעת איך זה להיות אמא לשניים. כששואלים אותי שאלות הנוגעות לגידול ילדים אני אומרת שאני מבינה רק עד גיל שלוש ושבוע. לא דקה אחת יותר מזה. תשאלו את מלי גרין עם השמונה ילדים איך זה לגדל שלושה, ארבעה וכן הלאה. בינתיים, ממרומי פז"ם של שלושה שבועות בדיוק, אני יכולה להגיד שאמנות גידול שלושה ילדים היא תעלומה אחת גדולה. קחו את הכביסה, למשל.

לפני שלוש שנים ושבוע היא הלכה לאיבוד. כחולה, גדולה, יפה. הבאנו אותה הביתה עטופה באריזת מתנה מהודרת. אבל כבר שלוש שנים אף אחד לא יודע איפה היא. יש שמועות שראו אותה פעם באלנבי פינת רוטשילד, מנסה לתפוס טרמפים. שמועות אחרות אומרות שערקה למצפה בגליל. אנחנו כבר לא מאמינים לשמועות. איבדנו כל תקווה. כבר שלוש שנים ושבוע שאין לנו מושג לאן נעלמה קרקעית סל הכביסה שלנו.

אחרי שאריה הקטנה נולדה, המצב רק החמיר. הכביסה הולכת ונערמת בחדר האמבטיה, עד שהילדים צריכים לשחות עם שנורקל דרך הררי תחתונים וגופיות על מנת לזכות במקלחת הגונה.

כשהעוזרת צועקת שהיא לא מוצאת את הקאובוי, ונדמה לה שהוא נראה לאחרונה בין הגרביים השחורים של אבא לאוברול הפרחוני של התינוקת, אנחנו מבינים את הרמז. או-אז מכריז אבאשל על "מבצע כבס-ייבש", ויוצא לעוד יום עמוס בעבודה.

אמאשל בדיוק ישנה כשהוא הכריז על המבצע – אז הכביסה נשכחת במכונה לשתי יממות נוספות. אז עושים עוד סיבוב – כי הריח של הבגדים לא משהו. ברגעי השיא (או השפל) הצלחנו להגיע לשלושה סיבובים כאלה עד שהבגדים המלוכלכים הצליחו להגיע למייבש, מרחק סנטימטר וחצי מעל המכונה.

אחרי מבצע כבס-ייבש, כשהיא נקייה ואף יבשה, הכביסה נערמת על הספה. דקה לפני ארבע אחה"צ, השעה שבה צבא האינדיאנים חוזר מן הגן, אני מעבירה את ערימות הכביסה לחדר השינה כדי שלא יתלכלכו. "נקפל כבר בערב, מול הטלוויזיה", אני מרמה את עצמי.

בלילה אבאשל מחזיר את הר מירון לספה. "תקפלי כבר בבוקר, אחרי שאני והילדים נצא מהבית", הוא מרמה את עצמו. ובדקה לארבע, טוב אתם כבר יודעים...  

תעלומת השעה האבודה

שעה אחת בדיוק. 60 דקות. 3,600 שניות. זה מה שחסר לנו על מנת לשקם את חיי החברה ואת מפלס השפיות בביתנו. זה בדיוק מה שמפריד בינינו לבין החיים שמחוץ לבית. כי מה שלא נעשה וכמה שלא נתאמץ, תמיד נגיע באיחור של שעה לפחות.

קחו לדוגמה את השבת האחרונה בביתנו. הוזמנו לחגיגת יומולדת של מ', חברה של האינדיאני מהגן. "תגיעו ב- 10:30 בבוקר, ואל תאחרו כי יש הפעלה לילדים", אמרה המארחת, ואנחנו שאלנו בלחש אם אפשר לבוא כבר בשמונה בבוקר. ממילא זה אמצע היום בשבילנו.

ברגעיו האחרונים של שעון החורף התעוררו יושבי הבית והשכנים בשעה 05:45, כרגיל. לילדים אין "תוכנית הפעלה" מיוחדת לשבתות. למודי ניסיון מהימים שהיו לנו רק שני ילדים (לפני שלושה שבועות, ליתר דיוק), התחלנו להתארגן ליציאה בסביבות תשע בבוקר.

כדי להבין עד כמה המבצע מורכב אציג בפניכם את הרכב המשתתפים: אמאשל, המכונה לעיתים אישה. היא לעולם לא תצא מהבית לפני שפכטל רציני הכולל מייק אפ, סומק, אודם, מסקרה, פודרה ושאר מיני ירקות. אז מה אם זה כולה מסיבת יומולדת של ילדה בת שלוש, שהחזון האופנתי שלה מסתכם בלבישת חולצה עם ציור של באלי ושלוק ונצנצים מרוחים על הגבה השמאלית?

בזמן שהוא מחליף חולצה ומכנסיים, נתאר את יתר המשתתפים: אחד אינדיאני, בן שלוש ושבוע, שמכין ציור יפה לזאת שיש לה יומולדת, ותוך כדי כך צובע את הקירות בצבעי פסטל מרעננים.

בינתיים אחיו הקאובוי בודק מה עושה שקע עם תקע, והאם הרמקול בסלון מחובר לעוד משהו פרט ליד שמנענעת אותו בחוזקה. אחרי שהרמקול נופל על הרגל שלו ומתחילה שירת הסירנה, נזכר האינדיאני שהמוצץ שבפיו לא כל כך טעים לו, והמוצץ עם הציור של הכלב יותר טעים. אז הוא לוקח אותו בעצמו, והופך בתוך כך את כל קופסת המוצצים והפטמות של הבקבוקים.

בו בזמן אבאשל נשלח למקצה שיפורים בארון הבגדים שלו ונדרש לרשום על הלוח עשרים פעם "חולצה אדומה לא הולכת עם מכנסיים ירוקים".

פורקים תיקים. אבא שוב מחליף בגדים. האינדיאני והקאובוי חוזרים לריב, לא חשוב על מה, ואמא מרותקת לספה עם אריה הקטנה. זה ייקח עוד שני סיבובים עד שניזכר במגרש החנייה שהמתנה של מ' נשארה ליד הדלת, ששכחנו לקחת מגבונים, ואולי אין בכלל טעם להגיע ליומולדת כשהשעה כבר 12:00 בצהריים ויש מצב שהאורחים מתקפלים הביתה. בפעם הבאה נתארגן שעה קודם.

לטורים הקודמים בסדרה:

• "לא זכור לי שיולדים מהרגל"