הסודות ההזויים של אמהות מיניקות

ייאמר לזכותי שמעולם לא הצטיינתי בחשבון. בבחינת הבגרות, כשהופיעה הבעיה על מכונית א' שיוצאת מתל אביב במהירות 90 קמ"ש ומכונית ב' שיוצאת מירושלים במהירות 130 קמ"ש – טענתי לתומי שהן לעולם לא ייפגשו, כי הראשונה תיתקע בפקקים של איילון והשנייה תתהפך בסיבוב מוצא.

זה מסביר למה אני לא מצליחה לעולם לתזמן פגישות לשעות השינה של אריה הקטנה ותמיד, אבל תמיד, אני מצליחה להגיע בדיוק בשעה שהיא צריכה לינוק.

מה לעשות שקבעו לי ישיבה דחופה באמצע חופשת לידה, ומכל הימים בשנה דווקא באותו היום הקאובוי נשאר בבית עם דלקת אוזניים? מבטלים. אבל במקרה דנן לא היה מצב לביטול. "תבואי אפילו עם שניהם, רק תבואי!" פסקה הבוסית.

המחשבה על הקאובוי דוהר על גבו של ראש המחלקה בקריאות "דיו!" קצובות עשתה לי חלושעס בכל הגוף. בקושי הצלחתי לגייס את הבייביסיטר ונשארתי עם היונקת המצויה. עכשיו הבעיה - מכונית א' יוצאת מתל אביב לכיוון רעננה ב-14:30. תינוקת ב' ישנה משעה 12:00. פגישת-עבודה ג' אמורה להתחיל בשעה 15:00 בדיוק. מתי תתעורר תינוקת ב' לאכול? נכון, בדיוק בשעה שבה מתחילה הפגישה.

תמיד בזמן הלא נכון

בהנקה אי אפשר לתזמן שום דבר מראש, כי הזמן שעובר בין אכילה לאכילה אינו קבוע. אבל עם התינוקת הפרטית שלי אין שום בעיה - הכל דופק כמו שעון. היא מתעוררת לאכול בזמנים קבועים: כשאני צריכה לשירותים או בדרך למקלחת, מתניעה את הרכב, מאחרת לפגישה, או מזילה ריר על צלחת פתיתים ושניצל.

במקרה האחרון, הפתרון פשוט - אני אוכלת את הקוריצה השחוטה ובו בזמן מיניקה את אריה הקטנה, וכך עובדת לה שרשרת המזון של הטבע. יש לכך גם חסרונות, כמובן. לתינוקות של אמהות מיניקות יש נטייה לגדל פתיתים בין השערות, להסתובב עם כתמים של רוטב עגבניות על הלחיים ורצועות פסטרמה בקפלים של החולצה. לשתיית קפה, אגב, מצאתי פתרון, ואני תמיד דורשת כוס עם מכסה למניעת תאונות מצערות באמת.

הינקתי על סולם

על פי כל חוקי מרפי ובניו בע"מ, התינוקת שישנה שנת ישרים משעה 12:00 תתעורר לאכול בדיוק כשהישיבה תתחיל, דקה אחרי שכולם שיבחו את שנתה העמוקה והרגועה ואיזה לחיים תפוחות יש לה.

סקירה מהירה של האזור העלתה שאני בחדר אחד עם שלושה גברים ותינוקת (יש סרט כזה, לא?). אבל פה זו לא הוליווד, ואני בסרט הזה כבר הייתי: שבוע אחרי שהאינדיאני נולד כבר הינקתי אותו על סולם בן 3 שלבים בתא הלבשה של הרשת שלא מוכנה להנקה בשבתות וחגים (אולי זה בגללי?). מה עושים?

נכון, יש כאלה שאין להן בעיה להתיר את כפתורי החולצה תחת כל עץ רענן או בית קפה. לי אישית אין בעיה לעשות את זה, אבל תוך כדי שאני כורכת סביב עצמי שמיכה או חיתול בד.

על הכביש, מול עסקת סמים

ההנקה הלא-מתוזמנת זימנה לי ולחברותיי סיטואציות מוזרות מאלה. שכנתי א', למשל, היניקה במכונית שלה ב-00:24בלילה בתחנת דלק חשוכה בכביש החוף, כשלנגד עיניה התנהלה עסקת סמים. יש קוף אחד בגן החיות בקנדה שעדיין מספר לחבריו על המוזרה ההיא, חברתי ע', ששלפה שד בכלוב שלו.

ותשמעו מה קרה לחברתי ד': בדרך חזרה מטיול בצפון היא נתקעה בפקקים של ואדי ערה. בעוד אנחנו, כמה מכוניות לפניהם, הספקנו להגיע הביתה, להתקלח, לאכול ארוחת ערב ולהשכיב שני ילדים - הם עדיין בילו בתחנת הסעה ליד היישוב הערבי מוצמוץ עם היונקת. שלוש וחצי שעות לקח להם להגיע לתל אביב.

לי עצמי יצא לי כבר כמה פעמים להיניק בסופר, בין המדפים של הקוטג' לחלב. וגם ראיתי מישהי שהיניקה בתור הארוך-ארוך לאיקיאה. היא לא הפסיקה גם בזמן הבידוק הבטחוני.

חברה אחרת שלי בילתה את כל חופשת הלידה בבתי קולנוע, כשהיא מצמידה את התינוקת לשד - ושלום על ישראל. במקרה של קפיצת גדילה, אמרה תמיד, אפשר להיכנס ל"הארי פוטר" או לאיזה "שר הטבעות" - שלוש שעות סרט.

ישיבה צעקנית

למי אין סיפורים על הנקה בתאי הלבשה, סניפים של מקדונלדס או סתם חדרי שירותים? לכל קניון שאליו אני נכנסת, אני קודם כל בודקת אם יש סניף של זארה, אם זה מגיע בכל הצבעים והמידות, ואיפה אפשר להיניק. סיפורי גבורה דומים לאלה תשמעו בגינת האמהות או במדורות ל"ג בעומר של נאמנות לה-לצ'ה.

אבל פה מדובר בסיטואציה שונה לגמרי, וזה לא מרגיש לי נוח לשלוף ציצי לפני שלושה בעלי תארים מכובדים. את אריה הקטנה זה כמובן לא מעניין. אכפת לה מי מתעסק עם האמ'שלה?

את הישיבה ניהלנו בצעקות. הם צעקו שאלות מחדר אחד, אני צעקתי תשובות מהחדר השני, בין לבין נשמעו צקצוקי לשונה של אריה הקטנה וצעדי הפקידה שהתעקשה כל הזמן להביא לי כוס מים, "כי זה מה שאתן המיניקות צריכות, לא?". לא יותר פשוט לעשות שיחת ועידה בטלפון?

לטורים הקודמים בסדרה:

• "לא זכור לי שיולדים מהרגל"