"הפרק האחרון והמתוק מכל"
"אדמה משוגעת" לא מקבל מועמדות לאוסקר, אבל זוכה בפרס הכי חשוב בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי. דרור שאול על המפה
לא עלינו לתשיעייה
רביעי 17.1.07
10:00. אני מתעורר ובודק מיילים. מארק פוגאצ'פסקי היחצן מאל.איי כותב מייל שבצער רב עליו לבשר לנו שלא עלינו לשלב התשיעייה בתחרות האוסקר. עשרות מיילים ו־smsים מסתערים על מכשיר הטלפון החדיש שאורנג' נתנו לי לניסיון. אני שם את הנייקי והולך לשיעור קיקבוקס אצל יוליה במכון ביונד.
13:00. אני נותן אינסוף ראיונות על האוסקר ומסביר ש"מועמדות לאוסקר היתה יכולה להיות שיא יפה מאד בקמפיין האדיר שעשינו, מפסטיבל ירושלים, דרך טורונטו, פוסאן, סאנדאנס וברלין, ו-150 אלף כרטיסים בארץ, וחוץ מזה היינו קרובים מאוד לעבור שלב, אבל מצד שני אסור להיות גרידי, ויש להסתפק במה שהשגנו". ועדיין, השאלה שחוזרת הכי הרבה היא "איך זה שאתה לא מאוכזב?". אני מסביר לכתבים שעצם השאלה הרצינית לבמאי ישראלי אם אינו מאוכזב שלא קיבל מועמדות לאוסקר הינה הישג אדיר לבמאי עצמו ולקולנוע הישראלי בכלל. עמוק בתוך הלב יש איזו תחושת החמצה מסוימת, בעיקר שכולם אומרים כמה קרובים היינו, מצד שני, אני שמח שהפרק הזה תם לפני הנסיעה לפסטיבל סאנדאנס היוקרתי (שייסד רוברט רדפורד), שם נשתתף בתחרות הרשמית, אבל המטרה העיקרית שלנו תהיה למכור את הסרט לקניינים בעולם ובעיקר בארצות הברית.
16:00. כוכבה הררי, הקוסמטיקאית שלי, מכינה לי את הפנים לנסיעה.
17:00. בני זאבי הספר חותך ושואל מה אני מתכוון לעשות עם התספורת הזו. בסאנדאנס הוא לא היה, אבל כדאי שאקח מעיל, כי הוא שמע מחבר ישראלי שלו שקר שם למות.
נאום הזכייה. שאול מתרגש
חמישי 18.1.07
20:45. חברי הטוב הבמאי והתסריטאי אמיל בן שמעון מסיע אותי לשדה התעופה ובדרך אנחנו מתכננים משהו חדש ביחד. אני מטלפן להדר משירוקו הפקות לוודא שהקונקשן באטלנטה (שעה וחמש דקות) לא קצר מדי ושאספיק להגיע.
02:00. דלתא הרבה יותר טובים מקונטיננטל. הכיסאות מרווחים, ואם תגידו להם שאתם קלסטרופובים תקבלו שלישיית מושבים ולידכם כיסא ריק ואחריו מורה דרך ערבי שתוכלו לדבר איתו שעות.
הלכה המזוודה
שישי 19.1.07
06:05. נחיתה באטלנטה. ריצה מטורפת בטרמינל וכמעט פספוס הקונקשן. האמריקאים האלה כל כך מרובעים שבא לחנוק אותם. אני אומר לכולם שיש לי טיסה ב־07:00 בול ועכשיו כבר 06:10 ועוד לא נכנסתי בשערי אמריקה, ולאיש לא אכפת.
12:00. אני נוחת בסולט לייק סיטי ומת כבר להגיע לבית בפארק סיטי, אבל אחת המזוודות שלי לא הגיעה. הבחורה בדלתא מציעה לי מברשת שיניים, ואני נובח עליה שאני רוצה את המזוודה עם הוויטמינים!
16:00. פארק סיטי. וירג'יניה פירס, מפיקה מטעם הפסטיבל, מקבלת את פניי במלון מאריוט, שם אני מקבל מעיל רשמי של הפסטיבל ומעטפה עם מיליון מתנות, הזמנות למסיבות ותגים למפיקי הסרט. קר בפארק סיטי, עשר דקות בחוץ והאוויר קופא לך בתור הנחיריים. אני מוצא סופרמרקט קרוב וקונה מזון לדירה שבה אמורים להשתכן גם מפיקות הסרט שרון שמיר ופיליפה קוברסקי ומנהל קרן הקולנוע כתרי שחורי.
בחזרה לסאנדאנס ווילג'
שבת 20.1.07
09:00. אני מתעורר בבית השכור שלנו שבו שני חדרי שינה וסלון פצפון. אני מדליק טלוויזיה והחזאי אומר שהיום יהיה חמסין בפארק סיטי: "מינוס 15 מעלות צלזיוס". אני מנסה לצאת החוצה לנשום אוויר והסינוס השמאלי קופא לי ומכביד על תנועת הראש. חברים, אל תגיעו ליוטה בחורף.
12:00. ארוחת בוקר של הבמאים שמשתתפים בפסטיבל. אוטובוסים רבים מעלים אותנו לסאנדאנס וילג' המרוחק כשעה מפארק סיטי. במקום הזה התקיימו הסדנאות שבהן השתתפתי לפני ארבע שנים. מרגש מאוד לחזור לשם שוב. ג'ף גילמור, הדירקטור הראשי של הפסטיבל, מברך את כולם ואומר ש"הפסטיבל הזה אינו עוסק בעסקאות, אינו עוסק במכירות, ואינו עוסק בקריירות. זהו פסטיבל שעיקר עניינו הוא הקרנת סרטים. אז תקפידו לראות כמה שיותר סרטים ותעשו כמה שפחות יחסי ציבור".
14:30. בחזרה בפארק סיטי. אני יושב בפאנל שמנהל ג'ולה גאזדג (במאי הונגרי והמנהל הקריאטיבי של סדנאות סאנדאנס). לידי כמה במאים והתסריטאי הדגול גוארמו אריאגה שכתב את "21 גרם" ואת "בבל".
ראשון 21.1.07
11:30. אדגר טנמבאום (המפיק הצרפתי שלנו) וטורסן ריטר (מחברת המכירות בוואריה פילמס) מגיעים לפארק סיטי. שלושתנו מסתערים על ארוחת הצהריים החגיגית של המפיקים. פיליפה קוברסקי מסמסת שאינה מוצאת את הדירה ושאינה מרגישה טוב. אני נותן לה הכוונה ושולח אותה לישון כמה שעות.
23:00. מסיבה בהרים בביתו של חברי דורי בן עמי, שעובד בניו ריג'נסי (החברה של ארנון מילצ'ן). שני אנשים מציעים לי לקרוא תסריטים באנגלית לסרטים שהם מחפשים להם במאי. כאן אולי המקום להסביר משהו על הפסטיבל הזה ועל פסטיבלים בכלל. רוב הזמן נראה לך שאתה מבזבז את הזמן.
אתה בעצם מדלג מ"ברקפאסט" ל"לאנץ'", מ"ריספשן" ל"קיו אנד איי" (סשן שאלות ותשובות עם קהל) ורוב הזמן אתה רק אוכל ואומר "Congratulations" או "Nice to meet you" וכמעט אינך יכול לראות סרטים, והכל נראה מגוחך. אבל פעם או פעמיים ביום, כשאתה פוגש מישהו שיכול לשנות את הגורל של הסרט שלך, או את הקריירה שלך בפרט, אז אתה יודע שהכל היה שווה.
רוצים לייצג אותי
שני 22.1.07
13:00. במלון מאריוט אני פוגש קנדית אחת שרוצה להיות המנג'ר שלי ולייצג אותי. היא מתלהבת מאוד ואני נזכר בעורך הדין שלי קרייג שאמר שיש להיזהר מאנשים שאף אחד לא שמע עליהם.
16:00. קבלת פנים של אוניברסיטת UCLA שאליה הוזמנו על ידי ברברה בויל, חברתי ויושבת ראש מחלקת האמנות באוניברסיטה. אנחנו כמעט בהרכב מלא. כתרי שחורי, פיליפה, טורסטן ריטר, אדגר טנמבאום ואני, אורבים בפינה לאיזה מפיץ או סוכן מכירות, שנוכל להזמין להקרנה שלנו. ברברה מכירה לנו את סמואל גולדווין המפיק־מפיץ האגדי. בכלל, כתריאל שחורי הוא אגדה מהלכת על שתיים. להסתובב איתו בפארק סיטי זה כמו ללכת בשדרות רוטשילד בתל אביב. מיליון אנשים מכירים אותו ומפרגנים לקולנוע הישראלי. זה המקום להוריד את הכובע בפני קרן הקולנוע הישראלי בכלל ושחורי בפרט על ההישגים האדירים שהביאו הסרטים הישראלים בשנים האחרונות.
שלישי 23.1.07
08:00. בוקר בדירה. פיליפה וכתריאל כבר מדברים עם הארץ על הזמנות לפסטיבל ברלין ולסינמארט ברוטרדם. באינטרנט אנחנו קוראים שגם אלמודובר לא עלה שלב ולא קיבל מועמדות לאוסקר. כעת כואב לנו עוד יותר, כי ברור שלו היינו מגיעים לתשיעייה, היינו בוודאות מקבלים מועמדות.
13:00. פגישה עם סוכן במאים רציני בשם פרנק. הוא מתלהב מאוד מהסרט ורוצה לייצג אותי באל.איי. לטענתו אאלץ לקרוא המון חומרים ולהגיע לאל.איי פעם בכמה חודשים לפגישות שהוא ישיג. כעת, כשיש לי עורך דין, עליי לסגור עם סוכן ועם מנג'ר ולהתחיל לחפש תסריט לביים בארצות הברית.
14:00. שרון שמיר מגיעה לפארק סיטי. אנחנו נפגשים ומעדכנים זה את זו במהלך העניינים. מחר יש לנו פרמיירה.
הפרמיירה
רביעי 24.1.07
09:30. בבניין הבמאים יש סשן פגישות עם גורמים בכירים בתעשייה האמריקאית. שרון, פיליפה, טורסטן, יוהאנס ואני מנסים לעניין בסרט גורמים בארצות הברית. אחרי כמה פגישות אני מתפצל מהם ופוגש סוכנים מחברות ייצוג האמנים CAA, ICM ווויליאם מוריס. כולם שמעו על הסרט ורוצים לשקול לייצג אותי.
18:00. התארגנות אחרונה בדירה לקראת דינר של המפיקים והקרנה של הסרט. כאב בטן אימתני מתקיף אותי. כתרי ופיליפה מחכים בסלון בסבלנות שאצא.
19:30. ארוחת ערב ראשונה של כל "משפחת אדמה משוגעת". במסעדת 350 מתכנסים המפיקות שרון שמיר ופיליפה קוברסקי, המפיק הצרפתי אדגר טנמבאום,
המפיק הגרמני יוהאנס רקסין, המפיקים היפנים אואדה מאקוטו וצ'יקו מוראטה, מנהל קרן הקולנוע כתריאל שחורי, נציגי סאנדאנס ועורך הדין שלי קרייג עמנואל וחברי דורי בן עמי. כולם מחכים שאקום לנאום, אבל אני מתבייש להגיד את מה שכתבתי כי החדר אינו פרטי ויושבים בו אנשים זרים בשולחנות אחרים. בסוף אני נעתר ואומר להם בערך את הדברים הבאים: "חברים יקרים. אני מאושר היום. זוהי הפעם הראשונה שכל המשפחה יושבת ביחד. משפחת 'אדמה משוגעת'. כל מי שיושב פה היום יש לו חלק אדיר בהצלחת הסרט משלב התסריט ועד ההפצה. כשהייתי ילד אמי אמרה שהלוואי ויום אחד כל העולם ישמע את הסיפור שלה. אז זה נשמע פתטי, אבל בעוד שעה, כאשר תתחיל ההקרנה שלנו, זו תהיה מציאות. אני מאושר שהבאתם אותי עד כאן. ואני מאושר שאני במאי סרטים. תודה לכם מקרב לב". חלק מהנוכחים מזילים דמעה. שרון שמיר תספר אחר כך שיש לה אינפקציה בעין.
21:00. הקרנה בתיאטרון המצרי. תגובות אדירות. סשן שאלות ותשובות חזק מאוד. כולנו מאושרים. "רונית ותומר אקסטרא־אורדינרי"
אדגר טנמבאום, דרור שאול, סמואל גולדווין האגדי וכתריאל שחורי. כבוד
חמישי 25.1.07
09:00. הקרנה נוספת וסשן נוסף של שאלות ותשובות.
12:00. מארק פוגאצ'פסקי סוחב אותי ליום של יחסי ציבור. הבוקר מתחיל בצילומים לתוכנית "Black Voices" ביחד עם הבמאי נלסון ג'ורג' שעשה את הסרט "Life Support" על איידס בקהילה השחורה. משם לבראנץ' של הקולנוע הישראלי בהשתתפות שמעון דותן, במאי הסרט הדוקומנטרי "הביטחוניים" שהפיק אריק ברנשטיין ושמושך בסאנדאנס עניין רב.
14:00. עוד ועוד כתבות טלוויזיה, סטילס, HBO, וכל מיני מגאזינים עד שאני כמעט מגיע לעילפון.
16:00. ביקורת מעולה על הסרט שלנו ב"הוליווד רפורטר". "רונית ותומר אקסטרא־אורדינרי".
19:30. לא זכיתי בתחרות הסיפורים הקצרים שהיתה מזכה אותי במכונית פולקסוואגן לשנה. לא נורא. גם במועמדות לאוסקר לא זכיתי.
שישי 26.1.07
08:00. כתריאל ופיליפה ושרון שמיר עוזבים. אני נשאר עם אדגר טנמבאום לשתי ההקרנות האחרונות.
13:00. אני נפגש עם טאמוקו קאנה הבמאית היפנית. אנשי סאנדאנס ביקשו ממני להיות היועץ שלה ואני נדרש לתת את דעתי על תסריט שכתבה על שני מבוגרים שחיים בסבל ביפן.
17:00. אדגר טנמבאום ואני מגיעים לתיאטרון הספרייה להקרנה לקהל. להפתעתנו האדירה האולם (448 מקומות) מלא עד אפס מקום. כהרגלנו, אנחנו רואים את ההתחלה כדי לוודא שהסאונד תקין ואז בכוונתנו ללכת לחפש קפה.
אבל ההקרנה כל כך חמה ומלאת תגובות אדירות, שאנחנו נשארים כמעט עד הדקה ה־70 של הסרט. כשאנחנו יוצאים לשירותים שנינו מאושרים כל כך ומסמסים לשרון ופיליפה שכרגע הפסידו את ההקרנה הטובה ביותר בפסטיבל. קשה להאמין - אנשים מתרבות אחרת לגמרי יושבים מרותקים לסרט שרובו בעברית, צוחקים ובוכים כאילו היו בתל אביב.
18:30. סשן שאלות ותשובות אדיר. אני מצחיק אותם והם לא רוצים לצאת מהאולם עד שמנהל התיאטרון אומר שיש עוד הקרנה. עוד ועוד אנשים באים אליי לומר שהסרט אדיר ושמאוד התרגשו. בסוף מגיע גם זוג ישראלים שמעליב אותי: "אתה מלא שנאה עצמית וכדאי שתלך לפסיכיאטר דחוף!". למזלם אדגר (בעל הדם הארגנטיני החם) בדיוק יצא רגע לדבר עם נציגת פסטיבל קוויבק ומחמיץ את הדברים, כך שהם ניצלים מנחת זרועו.
21:00. יזהר הרפז, חברי הטוב מהקיבוץ (ומפיק במאי גדול ב־NBC היום), מזמין אותנו לדינר על חשבון NBC. אדגר ואני מספרים לו על החוויות מההקרנה ואז מצטרף אלינו שמעון דותן שחזר מהקרנה מוצלחת של סרטו "הביטחוניים".
סוף טוב
שבת 27.1.07
11:30. ארוחת בוקר מסכמת של הפרוגרמרים. אני מודה לקרולין ליברסקו שזימנה את הסרט לפסטיבל. קן ברקר, הדירקטור הראשי של הפסטיבל, מוודא איתי (באופן חשוד) שאני מגיע לטקס הערב.
14:00. אני עולה לסאנדאנס וילג' להקרנה של הסרט. 45 דקות נסיעה ואני שוב בכפר המושלג, כאן היו הסדנאות לפני כמה שנים. אני מתרגש מאוד. והקהל מחבק את הסרט.
18:00. ארוחת ערב של הספונסרים של פסטיבל סאנדאנס. קן ברקר מזמין אותי לדבר איתם ולספר להם על החוויה שלי כבמאי בסדנאות וכעת בפסטיבל. מעט לפני הגשת המנה הראשונה הוא אומר לי להיכנס לרכב כי עליי להתייצב בטקס חלוקת הפרסים. למוד אכזבות מפרסים בחודשים האחרונים, ועם רמת סוכר נמוכה בדם, אני מנסה לומר לו שיסע ואני כבר אגיע אחר כך, אבל קן גבוה ונחוש וכך אני נגרר לטקס חלוקת פרסי הפסטיבל, כשלא אכלתי מהבוקר.
20:00. הטקס מתחיל ואני יושב ליד אליסיה ווסטון מהפקת סאנדאנס. די מהר שמעון דותן עולה לקבל את הפרס על סרטו "הביטחוניים". אני מאושר בשבילו. בין רגליי שני טלפונים סלולרים שעליי להחזיר ובבית יש לי שתי מזוודות לארוז. אני מנסה לחמוק מהאולם החשוך אבל אליסיה לא מרשה לי ללכת. בערך בשעה 21:00, כשאני כולי בתוך SMS לפיליפה, פתאום אומרים על הבמה "סוויט מאד" וכולם מביטים אליי. בדרך לקחת את הפרס אני שואל את אליסיה במה זכינו? היא אומרת שזכינו בפרס הכי חשוב - פרס חבר השופטים לתחרות הדרמטית של סרטי הקולנוע. אני מקבל סחרחורת ורק אחרי שני חטיפי אנרגיה מצליח לענות לשאלות העיתונאים.
23:00. אני בבית, אורז לקראת הטיסה מחר, ושולח ל"פנאי פלוס" את הפרק האחרון של היומן הזה.
04:00. עשרות שיחות טלפון מהארץ. לא אשן הלילה.
תודה לכם
חברים, היה תענוג להיות פה. אני רוצה להודות לכל מי שעזר לנו בקמפיין של האוסקר בפרט ועשיית הסרט בכלל. בעיקר אני רוצה להודות לשרון שמיר ולפיליפה קוברסקי, לאמנון ליברמן ולמיכל אהרוני החד פעמיים! לנירית וייס שנתנה לי את ההזדמנות לשתף את הקוראים של "פנאי פלוס" בחוויות שלנו. וכמובן לכם, הקוראים, שהייתם איתנו. זה הפרק האחרון ביומן, אבל החיים ממשיכים. בעוד שבועיים נהיה עם "אדמה משוגעת" בפסטיבל ברלין. אחריו במיאמי, סידני, בואנוס איירס, שיקגו, סאן פרנסיסקו ועוד רבים. מתי אתחיל לכתוב את התסריט החדש? (-:
לפרקים הקודמים ביומן:
