השגריר ו"מחפש תשובה" נוסעים לבילעין
אחרי שתרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, הולך מרטין שבי אחרי בלונדינית ומגיע להפגנה נגד הגדר. נ.ב. רותם למשימה את יסעור, העשוי ללא חת, ומרגיש כמו דון קישוט. לא בגלל שזו מלחמה בטחנות רוח, אלא משום שלפלאפל היה טעם של סוסה זקנה
המילים "רמאללה", "גדר" ו"הפגנה" גרמו לי לחיוורון וחולשה: אני נוטה להתייחס בחשדנות לכל האזור המעורפל והמסתורי הזה שנמצא מזרחית לנתיבי איילון, והשנים לימדו אותי שערבים, מתנחלים, שמאל סהרורי, שוטרי מג"ב עצבניים וארגוני סולידריות בינלאומיים לא עושים לי טוב לעור הפנים.
"אוקי", סידרתי לעצמי עסקת טיעון, "אבל אני לא הולך לבד. אם אנחנו הולכים לשם אני לוקח את יסעור". למרטין ולקורא המתעניין אסביר מיד, שיסעור הוא ידידי עוד מהימים שהיה רוכב מאובק על נגמ"ש, ועל חגורתו קרקפות של חיילים צעירים ואומללים שכל חטאם היה להיות פקודים שלו.
מאז עשה כברת דרך ארוכה, והיום הוא אינטלקטואל חיוור, חולט קמומיל, מחבק עצים ומלטף ערבים. אתם וודאי מכירים אותו מהטור המאלף שלו מחפש תשובה, בו הוא עוסק בסוגיות מרתקות כמו מה אמר רבן גמליאל על הרפורמים. מי שעושה בו שימוש רק כגלולת שינה אינו יודע מה הוא מפסיד.
חשיש לבנוני משיגים במקום אחר
עד עכשיו לא ברור לי איך נקלעתי לתסבוכת הזו. "אתה חייב לעזור לי", אמר לי נ.ב. סימון, וסיפר לי על בן דודו הקנדי שחש צורך עז למלא את ריאותיו במעט גז מדמיע לפני שהוא חוזר לגולה הדוויה.נב"ס, אני חייב להודות, הוא לא הבחירה האידיאלית בעיני כשותף לבילוי של בוקר שישי אביבי. הומור סטלנים, כפי שאתם כקוראיו ודאי יודעים, ממצה את עצמו מהר מאד. וכשהוא בא יחד עם בחור תימהוני עם מבטא צרפתי מוזר, ובצירוף סיכוי סביר לחטוף כדור גומי בתחת, הפיתוי קטן שבעתיים.
אבל קולו נשמע כל כך אומלל, מפוחד וחסר אונים, שמצאתי את עצמי מסכים. וכך, אחרי שביררתי לעומק שנ.ב. מבין שחשיש לבנוני משיגים במקום אחר לגמרי, עלינו על האוטובוס המקרטע והפלגנו לארץ אחרת.
בילעין. ביום שישי יש הפגנה (צילום: חנה קלדרון)
"הכביש שאנחנו נוסעים עליו הוא כביש ליהודים בלבד", סיפרתי למרטין בדרך. "אלפי נהגים נוסעים עליו כל יום, כולם תחת כישוף: שדה הראייה שלהם מצטמצם לכביש עצמו – הם לא רואים את הכפרים הפלסטיניים מימין ומשמאל, את הבטונאדות שחוסמות את המעברים, את רמאללה, שרחוקה מהם קילומטר אחד. עשרות אלפי פלסטינים מוקפים בגדר מכל עבריהם, והכל בשביל 20 דקות פחות פקקים בדרך לירושלים. בבילעין, לעומת זאת, הגדר עוברת 5 קילומטרים מהקו הירוק, וחותכת יותר ממחצית מאדמות הכפר, כדי לבנות עליהן שכונה חדשה להתנחלות הסמוכה.
מרטין לא נראה קשוב לנאום התוכחה הלא ציוני שניסיתי להרביץ בו בדרך. מבטו היה מצועף ומדי פעם הוא הנהן ופלט "אהה" במבטא הצרפתי המעצבן שלו, אבל כמעט תמיד זה היה במקומות הלא-נכונים, תוך שהוא בוהה בבחורה בריטית נאת-מראה. נ.ב הסביר לי שזוהי אותה הבחורה שסיבכה אותנו בכל ההרפקתאה הזו מלכתחילה.
לא רק מרטין לא הקשיב לנאומים של יסעור. גם אותי באותו הרגע העסיק עניין קרדינלי אחר לגמרי: שכחתי להביא סנדביצ'ים. שעת הבוקר המוקדמת בלבלה עלי את דעתי, והנה אני מוצא עצמי עם נפילת סוכר, נוסע מזרחה בחברת שמאלנים מלחכי טופו. כמו כן הנחתי, שבילעין אינו מהכפרים האלה המקדמים את פניך בכבש שחוט. את עומק הצרה אליה נכנסתי הבנתי כשהאוטובוס עצר והדלתות נפתחו: הוא לא מגיע ממש עד לכפר. יש גם הליכה.
ולנו יש פלאפל
ירדנו מהאוטובוסים והתחלנו לצעוד במעלה הגבעה. לפתע איבדתי קשר עין עם נב"ס. "אף אחד לא סיפר לי שיש עליה", סינן כשהגיע סוף סוף אלי, מיוזע וקצר נשימה. "פלאפל", עניתי לו. "מה?" שאל. "עוד 10 דקות הליכה נגיע לאמצע הכפר, ושם יש דוכן פלאפל – 3 שקלים למנה". בבת אחת הוא נראה מאושש ופניו אורו.
בכפר עצמו העניינים התארגנו כמו מה שנראה לעיני הלא מקצועיות כקונצרט מתוזמן היטב: המפגינים בני כל הלאומים השונים התרכזו בכביש הראשי, והחלו לצעוד לעבר הגדר, כשהם מוציאים שלטים וקוראים קריאות. מרטין ויסעור צעדו עימם. אני נשארתי מאחור, בחיפוי.
מעברה השני של הגדר התארגנה פלוגה של חיילים ושוטרי מג"ב, מלאי עזוז וששים אלי קרב. מספר צלמים דרכו מצלמותיהם. באותו רגע חשבתי על דון קישוט. לא בגלל שההפגנה הזו נדמתה לי כלחימה בטחנות רוח, אלא בגלל שלפלאפל היה טעם של סוסה זקנה.
לפני שהספקתי להגיד ג'ק-רובינזון
נב"ס, כצפוי, נעלם מהרגע שיצאנו לכיוון הגדר. נתתי למרטין בצל שהבאתי מבעוד מועד. "זה עוזר נגד גז מדמיע", אמרתי לו. "אתה בטוח שנזדקק לזה?" שאל. "הרי זו הפגנה לא-אלימה, לא?" הבחור יותר מסטול מבן דוד שלו.
זו הפגנה לא-אלימה, לא? צילום: אמיר כהן
"אני, בכל אופן, ממליץ לך להישאר איתי כאן", אמרתי לו והצבעתי על תלולית עפר המרוחקת כמה עשרות מטרים ממוקד ההתרחשות. אבל אז עקפה אותנו הבלונדינית, חייכה אליו, ולפני שהספקתי להגיד ג'ק-רובינזון (או לחילופין "מה-אתה-עושה-יא-חתיכת-קנדי-מעצבן"), ראיתי אותו עומד לצידה, בשורת המפגינים הראשונה.
כמה מהם טיפסו על המחסום ופצחו בריקודים אל מול המג"בניקים, תוך כדי צעקות "חיילים פאשיסטים!" המג"בניקים, מצידם עוד לא הסתערו. כנראה שזה שיודע מילים לועזיות נשאר בבסיס לתורנות מטבח. חיש קל הגיע תורה של הבלונדה, שטיפסה על המחסום והושיטה את ידה לעומד אחריה - נחשו מי?
לא זכרתי אם מרטין לוקח את הפלאפל שלו עם חריף או בלי, אז התקשרתי אליו. הוא לא ענה. במקום זה התחלתי לשמוע צעקות ויריות.
ראיתי את זה קורה כמו בסלואו-מושן: מרטין רוקד עם הבלונדה, עד שלפתע צלצול מפתיע של טלפון בכיסו גרם לו לאיבוד שיווי משקל, ולהתרסק על המג"בניק הסמוך. החיילים, שגם ככה רצו להגיע בזמן לארוחת הערב בבסיס לפני שיגמרו השניצלים, ראו זאת כבפרובוקציה מספקת.
החגיגה החלה: גז מדמיע מצד אחד, מטר אבנים מהצד השני. עוד מעט יגיעו גם כדורי הגומי. ניסיתי לזהות את הבלורית של מרטין בתוך המהומה הזאת, אבל לא הצלחתי. על כן עשיתי את מה שכל גבר אחר במצבי היה עושה – הצמדתי את הבצל לאף, ורצתי חזרה לכפר.
נפל עליך כלב?
ראיתי את יסעור רץ לכיווני, אוחז בידו חצי בצל. קיוויתי שהוא הולך לנקות איתו איזה מנגל, אך אז שמתי לב שמשהו חסר. שאלתי אותו איפה מרטין. הוא הצביע על הג'יפים המתרחקים. "אבל הבאתי לו פלאפל!" כעסתי. "והוא לוקח טרמפ עם החיילים?" יסעור הסביר לי שנדמה לו שעצרו אותו.
תמונות אימה החלו עולות בדמיוני: הנה מרטין מטולטל במרתפי השב"כ, הנה חוקר עצבני עושה לו מניקור עם פלאייר, הנה הוא מגורש בבושת פנים מישראל. ועד כמה שהאפשרות האחרונה קסמה לי לפתע, לא יכולתי שלא לחוש צער ורחמים כלפי הקנדי הצעיר.
רגע לפני שעלינו לאוטובוסים, וכל השמאלנים רבו על מקום ליד החלון
והתקשרו להזמין מקום בקפה נואר, מרטין הגיע. הוא סיפר שמספר שוטרים ניגשו אליו לעצור אותו, אולם אז נפל עליו דני ענק. "נפל עליך כלב?", נדהמתי. הוא הסביר לי שנפל עליו דני ענק, פשוטו כמשמעו, שקוראים לו סטיבן, והוא הצליח להבריח אותו חזרה לכפר.
"נו," ניסיתי לעודד אותו, "לפחות ייצא לך מזה איזה סיבוב על הבלונדה?". מרטין הביט בי במבט בוגר. "אני לא מוכן שתדבר עליה ככה. אני מרגיש שביני ובינה נרקם קשר מיוחד. אולי היא תהיה האהבה שלה חיכיתי כל חיי". אני לא מאמין. 4 שעות הוא שמאלני וכבר נהיה לי קוקסינל.
- בשבוע הבא: מחכים לקסאם - מרטין ונ.ב סימון בשדרות.
- בפרקים הקודמים: מרטין נחת בסלון של נ.ב. סימון, הכיר את העיר הלבנה, וגם את הקיבוץ והצפון. בלית ברירה הם נסעו לירושלים, ובשבוע שעבר הם ביקרו במקום שנ.ב. הכי אוהב בארץ.
- אורי יסעור: מחפש תשובה
- מרטין עוד מעט נוסע הביתה (ב"ה). הצעות אחרונות? כתבו לנו: shootmeintheleg@gmail.com
