שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ירושלים משוגעים סביב לה

    יש משהו בירושלים שגורם לכ-150 תיירים בשנה לצאת מדעתם - חלקם מאמינים שהם המשיח או השטן, אחרים חייבים להשמיד מסגד או כנסייה, ויש כאלה שסתם יודעים איפה מסתתר ארון הברית. על חומותייך עיר דוד הפקדתי את שפיותי

    תארו לעצמכם תייר חביב, בעל חזות רגילה למראה, המטייל לו בארץ, וכדרכם של תיירים מגיע לבסוף גם לירושלים. לפתע הכל משתבש: התייר טוען שהוא שמשון הגיבור ומנסה לדחוף קירות בסמוך לכותל המערבי. משעשע? תלוי את מי שואלים. מוזר ככל שישמע, בכל שנה מתרחשים בעיר כ-150 מקרים דומים. 

     

    התופעה הזו זכתה לשם "סינדרום ירושלים", ואין שנייה לה בכל העולם -  לא בחיפה, לא בפריז ואפילו לא בהולנד (שם, אני משער שזה תלוי בחומר)
    - רק בירושלים. אז מה בדיוק קורה במקום שגורם לאנשים לאבד את שפיותם?

     

    חשוב לומר שהמצב ייחודי למדי לצליינים, ורובם המוחלט של הלוקים בסינדרום הם גברים נוצרים, לרוב פרוטסטנטים, בסביבות שנות ה-30 לחייהם, לחלקם גם עבר פסיכיאטרי. אלו מגיעים לירושלים בפעם הראשונה, אחרי שגדלו והתחנכו על ברכי התנ"ך והברית החדשה, ועל עלילותיהם של ישוע הנצרתי ויוחנן המטביל. ואז משהו קורה.

     

    כשהצליין פוגש את המציאות

    לפני מספר שנים התמזל מזלי לפגוש את הד"ר קרלוס יאיר בראל, שהיה הפסיכיאטר הראשי של מחוז ירושלים. כמנהל בית החולים למחלות נפש בכפר שאול בעיר, נתקל בראל בסיפורים מסמרי שיער, מצחיקים ומחרידים כאחד, על קורותיהָ של התופעה ומימדיהָ. הוא מספר כי הפחד לקראת בוא המילניום והאמונה שהמשיח כבר מגיע, איימו לעשות שמות בעיר שחוברה לה יחדיו.


    בשם האב, הבן ורוח הקודש. הרובע הנוצרי (צילומים: רון פלד)

     

    בראל סיפר עוד כי חלקם של המתערערים טוען שהם הם המשיח, השטן או דמויות מקראיות או נוצריות שונות. כנראה שהפער בין הדימוי של העיר לבין המפגש עם המציאות, הוא גורם מרכזי לסינדרום. הצליין התמים מצפה לפגוש את ירושלים המקראית, הטהורה והשקטה, ובמקומה הוא מקבל עיר הומה, פקקי תנועה והיסטוריה הזועקת מכל בית כנסת, מסגד וכנסייה. וכך, לפני שהספיק לעכל הכל (ועוד לפני שצפה במשחק של בית"ר...), הוא כבר עייף פיזית ומנטלית.

     

    סברה אחרת גורסת כי מדובר ברעל רדום שביכולתהּ של ירושלים להפכו לפעיל. ייתכן והראשון לכך היה דוד המלך בכבודו ובעצמו, שפיזז וכרכר כשוטה כשהעלה את ארון הברית לירושלים, עד שאפילו מיכל אשתו לא הבינה את פשר מעשיו ("למה צחקה מיכל").

     

    החלטתי לנסות להמליץ על אתרים מוּעדים לסינדרום החביב, אתרים תיירותים שניתן לטייל בהם בדגש על התסמונת עצמה ועל סיפורים משונים האופייניים לעיר. אז שיהיה בהצלחה, וזכרו - הכל באחריותכם הבלעדית.

     

    מקיפים את החומות שבע פעמים

    מיקומו של שער יפו מהווה את הכניסה לירושלים מזה אלפי שנים. נוכחותם של תמהונים במקום היא שכיחה למדי, ובסמוך לשער גם ארעו זוועות, כדוגמת הוצאות להורג באמצע המאה ה-19. 

     

    קיץ 1099, אלפי האבירים צלבנים הקיפו שבע פעמים את חומות העיר מתוך אמונה שהן תיפולנה ללא קרב (אפקט יריחו). כשזה לא עבד, גילו הצלבנים כי הקיִץ בירושלים אינו תענוג גדול, במיוחד לאירופאים, ועוד לכאלו הלובשים שריון מתכת תחת השמש הקופחת. לאחר שהתפכחו הביאו מרחוק עצים לבניית סולמות ועזרים אחרים לכיבוש העיר מהערבים. הכיבוש הסתיים בטבח מזעזע של כחמישים אלף מתושביהָ המוסלמים והיהודים של העיר. אחת המסורות טוענת כי הכניסה לעיר היתה ביום שישי, יום צליבתו של ישוע, כמה סמלי.

     

    אגדה אחרת מספרת כי רבי יהודה הלוי כרע על ברכיו בכניסה אל השער ונישק את האדמה לפני שנכנס לראשונה בחייו אל העיר שאליה פילל והתפלל שנים רבות. רק שניות ספורות לפני הגשמת חלומו, כך לפי הסיפור, הוא נדרס בידי פרש על סוס ומת (אם כי כנראה שהוא נפטר עוד במצרים).

     

    מעשייה אחרת על שער יפו מתארת ילדה ערביה צעירה בשם רִבְדָה אשר הגישה פרחים לקיסר הגרמני ווילהם השני (בעלה של אוגוסטה ויקטוריה), ותוך כדי כך הצית אחד הזיקוקים שנורו למען הקיסר את שולי שמלתה, והמסכנה נשרפה למוות.

     

    הר הבית ברגלינו

    כניסתם של תיירים וישראלים להר הבית הוגבלה בהדרגה מאז שנות ה-80: בתחילה הוגברו הבידוק והאבטחה, ואילו בשנים האחרונות צומצמו אפשרויות הביקור לסיור ברחבת ההר ולא במסגדים ובמבנים עצמם. כפי שניתן לצפות, סיפורים משונים לא חסרים גם על המקום הזה.


    ארון הברית - מאחורי, ליד, מעל או מתחת הר הבית?

     

    לפני כמאה שנים הגיע לירושלים חוקר בשם פארקר, שטען כי הוא יודע את מיקומו המדוייק של ארון הברית. לאחר שחיפש וחפר בעיר דוד, החליט להסתכן ולחפש גם מתחת להר הבית. לאחר שגייס כספים בדרך לא דרך, התחפשו הוא ואנשיו לערבים, ובאישון לילה במשך שבוע חפשו מתחת להר, באזור אורוות שלמה.

     

    למרות שנועץ באסטרולוג, לא מצא את מבוקשו, ועבר לחפש את לוחות הברית בלא פחות מאשר מתחת לאבן השתייה שבכיפת הסלע. לאחר שמעשיהם נתגלו והוזעקו השומרים, ברחו פרקר ואנשיו כל עוד נפשם בידם ליפו ומשם הרחק מהארץ. רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, נמצאו משקפיו וציוד החפירה של פרקר ומשלחתו במהלך חפירות באזור נקבת השילוח. כיום ניתן לבקר באזורים אותם חשף פארק בעיר דוד.  

     

    אירוע חמור אף יותר התרחש בהר בשנת 1969, כאשר אוסטרלי נוצרי ביקש להושיט יד לאלוהים כדי להרוס את מסגדי ההר, והצית את מסגד אל-אקצא. הבחור טען שעשה זאת כדי לקרב את בוא המשיח לירושלים, אבל רק קירב את הבלאגן לישראל. בית המשפט פסק בהמשך על אשפוזו.

     

    הטיסות בהר הבית, אגב, נאסרו באמצע שנות ה-80, לאחר ניסיונו של אוונגליסט אמריקני לטוס מעל הר הבית בחיפושיו אחר ארון הברית (אמנם שנתיים לפני כן מצא אותו האריסון פורד באינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה, אבל מי סופר). האמריקני, שהיה גם פיזיקאי, השתמש בציוד אלקטרוני מתוחכם וטען כי הארון קבור מתחת להר עוד מימי בית ראשון.

      

    המשיח כבר בדרך 

    הסופר ניקולאי גוגול הגיע לירושלים במאה ה-19 כי האמין שמחסום הכתיבה שבו נתקל בספרו האחרון ייפתר רק בעזרתה של העיר, שלדבריו הייתה מקור הקושי. כשהגיע אל כנסיית הקבר, נדהם מהבלאגן ומהרעש במקום. הציפייה לגלות מקום נשגב התחלפה בשאט נפש מהמתרחש מסביב לקבר, ומיד פסק גוגול שכתיבתו לא תחזור אליו שוב.


    לא רק בכותל המערבי. כנסיית הקבר

     

    הוא כתב את הדברים אל הרוזן לב טולסטוי, ובאכזבתו הרבה מהעיר ומהקבר, שב לרוסיה ושקע בדיכאון. לאחר שניסה לכתוב את הגרסה השלישית לספרו "נשמות מתות", השמיד את הגרסה ומת. במאמר שנכתב בידי פסיכיאטרים נטען שגוגול דווקא לא לקה בסינדרום ירושלים. משמאל לשער הכניסה המרשים של הכנסייה, אגב, תוכלו להבחין בפתקים המוטמנים בין עמודי השיש, אנחנו עוד חשבנו לתומנו שרק בכותל המערבי זה קיים.

     

    צליינים אחרים שהגיעו לכאן טענו כי על פי חישוביהם המשיח כבר בדרך, היו כאלה שהתמוטטו במקום, אחרים הורידוּ את בגדיהם, והיו כאלה שהתאבדו דווקא בהר הזיתים, ממנו נכנס ישוע לירושלים ומשם הוא גם אמור לשוב. מהר הזיתים, אגב,  ניבט ללא ספק אחד המראות המרשימים ביותר במזרח התיכון, ולדעתי אף בעולם כולו. 

     

    ב-31 בדצמבר 1999, דקות לפני שנכנס המיליניום, נסעתי עם חברים אל פסגת ההר בסמוך למלון אינטרקונטיננטל כדי לראות מה יקרה בחצות. צוותי CNN ושאר רשתות הטלווזיה מהארץ ומהעולם המתינו אף הם לבאות. כבר ב-11 בלילה הבחנו בצליינים בודדים הנושאים זרי קוצים על ראשיהם, כסמל לייסוריו של ישוע. אבל בחצות הקשבנו והבטנו סביבנו, ומלבד קולות המולה וצחקוק של הנוכחים לדאבוננו לא ארע דבר. 

     

    סיפור תמוה נוסף, אחד מני רבים, קשור ברחוב אגרון שבמרכז העיר. בעבר, הוקם במקום מבנה גדול על ידי רוזנת הולנדית עשירה שהקדישה את המבנה ל-144,000 בני ישראל המוזכרים בחזון יוחנן ז' בברית החדשה. המבנה ננטש בבנייתו ונהרס רק שנים רבות מאוחר יותר.

     

    ולסיום, המלצה חמה על ספר שעבורי אישית הוא מהווה את התנ"ך להבנת העיר, אם זה בכלל אפשרי. "ירושלים - שיגעון לדבר" מאת עמוס אילון (הוצאת ספרים דומינו). לצערי, בשנים האחרונות ניתן למצוא אותו רק בחנויות יד שנייה, אבל קריאתו תשאיר את הקורא פעור פה מעברהּ של העיר והאירועים הביזארים הבלתי נגמרים בה. רק בירושלים!

      

    • בסיור הבא: על בריכה עתיקה, מלון עם עבר מפואר, מערה וּבית מְמוּסְפּר במרכז ירושלים.
    • לסיורים הקודמים - לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגדל דוד. הסינדרום למתחילים
    צילום: רון פלד
    רעל רדום שהעיר מפעילה?
    צילום: רון פלד
    שמשון הגיבור מקנדה
    צילום: רון פלד
    היכונו לביאת המשיח?
    צילום: רון פלד
    מומלצים