כנגד שלושה בנים

צלילי נעימת הנושא של סדרת הפולחן האוסטרלית “איים אבודים", נשמעים על רקע כותרות הפתיחה של סרטו של רשף לוי הקרוי על שמה. הסדרה, שעקבה אחר הרפתקאותיהם של נערים, ניצולים מספינה טרופה שנקלעים לאי נידח הנשלט בידי "קיו" האיום, שודרה לראשונה במהלך שנת 1976, והפכה לאחד האיקונות הטלוויזיוניות של כל מי שזכו להתבגר בישראל החד ערוצית של ראשית שנות ה-80.

השילוב של נוסטלגיה טלוויזיונית ומלודרמה משפחתית ניצב במרכז "איים אבודים", שלפחות בתחילתו נראה כמו מחווה ל"סרטי החבורה" של אבי נשר: סיפור על שלושה חברים על סף גיוס בכפר סבא של ראשית שנות ה-80, והנערה שמצליחה להפריד ביניהם. בתוך כך, עולה מבין 103 דקותיו של הסרט תחושה כנה של אשמה וכאב אוטוביוגרפיים, שבזכותה לפחות אפשר וראוי להבליג על כמה ממגרעותיו.

טראומה לאומית

האשמה בסרט מקורה בסוד משפחתי שאותו אין לחשוף כאן, ובתוצאותיו, והיא מובילה את שני האחים למשפחת לוי אל המלחמה הארורה הראשונה בלבנון. האשמה הזו, שמחברת בין התא המשפחתי העולץ והאינטימי לבין הרובד הלאומי, היא אחד ההיבטים המעניינים (והבעייתיים) יותר של הסרט.

יחד עם "ואלס עם באשיר" הוא מעמיד את המלחמה הזו בזיקה לרגש אשמה המייסר את הגיבור, וההשתתפות בה הופכת לסוג של חוויה מטהרת בעבור הישראלי המעונה והרדוף. הטראומה הלאומית מסייעת כאן, אחרי הכל, לכפר על אשמה שמקורה בתוך המשפחה, וזאת בדומה למירוק האישי וההיסטורי שמוצע ב"ואלס עם באשיר".

אורלי זילברשץ ואושרי כהן, אם ובנה, ב"איים אבודים" 

כאמור, כנגד שלושה בנים כפר סבא'ים דיבר הסרט הזה: האחים התאומים ארז ועופר לבית משפחת לוי (מיכאל מושונוב ואושרי כהן בהתאמה), וחברם הקרוב המכונה "סבתא" (עופר שכטר).

האידיליה המשפחתית מופרת כאשר אבי המשפחה (שמיל בן ארי) נפגע בתאונה ונותר משותק ממותניו ומטה, טרגדיה המותירה את מי מבניו אכול אשמה מייסרת, ובהמשך – כאשר האח הבכור והמרדן (פיני טבגר) מחליט להינשא בניגוד לתביעת אביו, שהפך עתה לנכה מר נפש. עוד מסתובבים פה אם המשפחה העמלנית (אורלי זילברשץ), ונערה פרובוקטיבית (יובל שרף) שעוברת להתגורר בשכנות ומסחררת את ראשי השלישייה.

החומרים האוטוביוגרפיים שבהם נובר כאן לוי נוכחים גם במחזהו המצליח "החולה ההודי", שמוצג בתאטרון בית לסין, ועוסק בגילויים כואבים המלווים את גסיסתו של אבי המשפחה. גילוי ואשמה הקשורים לדמות האב עולים אמנם גם כאן, אך עיקר הסרט נסוב סביב היריבות בין שני האחים התאומים, שהולכת ומקבלת צביון אפל המזכיר את הסיפור התנ"כי על קין והבל, ככל שהעלילה מתקדמת.

עלילה מתפתלת

הבעיה היא, שעודפי סיפורים פוגמים במרכז הרגשי של "איים אבודים". כך, למשל, מוזכר פה אביו המתעלל של "סבתא" (הופעת אורח של גל זייד), מבלי שתהיה לכך איזושהי משמעות בהמשך. איזכור אגבי זה היה יכול אמנם להשליך על התנפצות דמותו האידילית של אבי משפחת לוי בעיני אחד מבניו-תאומיו, ועל תוצאותיה המייסרות – אך העובדה שסיפור המשנה הנ"ל נותר בלתי פתור מעניקה לו מימד מעט נצלני.

בכלל, היעדרו של עומק רגשי פוגם בסיפור נוסף בסרט, זה שעניינו בגידתו של האח הבכור בחברתו שעמה הוא מתעתד להתחתן, ותגובתו הדרמטית של האב למעשה. אכן, המושג "בגידה” בהקשריו השונים מרחף מעל הסרט ומקשר בין שלל ההתרחשויות המשפחתיות, אבל במקרה הזה כבר מדובר בתיבת פנדורה עמוסה מדי.

ועוד דבר: רשף לוי הוא כותב מיומן (על תסריטיו, הכוללים בין היתר את "אהבה קולומביאנית" וסדרת הטלוויזיה "הבורר" הוא נוהג לחתום גם בשמו של אחיו המנוח ושותפו בעבר לכתיבה, רגב).

הוא ראה ודאי את "כנפיים שבורות", ויודע שמכונית תקועה בסרטים על משפחות לא מתפקדות זה בהחלט – דמיינו לרגע את נענוע האצבע הנחוש וכיווץ השפתיים של און פרלין – “לא טוב". אף על פי כן, הסמל המשומש הזה שב ומופיע בסרט, ואיך לא, גם מתניע בסיום.

לזכותו של "איים אבודים" עומדים שלושת כוכביו הצעירים, שגם אם הבחירה בהם נדמית צפויה מדי, עדיין הם מעניקים לסרט מידה נדיבה של חן ונעימות. מה שמתחיל כגרסת שנות ה-80 של "אסקימו לימון", הופך בהמשכו לעוד "כנפיים שבורות". מצחיק כשצריך, מרגש פה ושם, פורט על נימי הגעגועים לאייטיז, מהנה רוב הזמן, ואף פעם לא חוצה את סף הקורקטי – "איים אבודים" מסתמן כלהיט הישראלי של הקיץ.