כזאת היא יעל, יודעת לחמם יחסים במהירות
היא מדברת עם האורחת הפתאומית שלנו על צילום ואז הן מחליטות להכין יחד ארוחה ושולחות אותי להביא מצרכים. פחות משעה מאז שנפגשנו, ואני בטוח שהלילה תצטרף אלינו למיטה עוד אשה. הלב שלי פועם בצורה מסוכנת. הפתעה
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
אלף שלח מייל "אני נואש". כתב שהכי קשה בערב שבת וסיים "אני כבר לא יכול יותר". כתבתי לו שיבוא. אני זוכר את ימי השישי הנוראים, הבדידות שמפלחת את הלב. הייתי יוצא לרחוב לנשום, רואה את בנות העיר המגונדרות הולכות לבתי הכנסת לפגוש את הבחורים.
מספר בלתי מוכר רוטט לי על המותן. רחל מציגה את עצמה, אומרת שקראה את הטור בערוץ יחסים והיא חייבת לראות במי מדובר. היא בתל-אביב, הזמנתי אותה לבוא אלינו לירושלים.
כעבור שעה כבר ישבה אצלנו. יעל יודעת לחמם יחסים במהירות. היא כבר לוקחת את רחל להראות לה את הבנות ישנות. אני מביט בה, רואה אשה גאה, בטוחה, לבושה היטב, מדיפה ניחוח מדויק. לא נותנת למבטים שלנו להצטלב.
מה יעל כבר יודעת שאני עוד לא מבין?
יעל נראית כאילו היא יודעת כבר הכל. הן מדברות על בישול, על צילום, מחליטות להכין יחד ארוחה ושולחות אותי להביא מצרכים חסרים מהפיצוציה שברחוב הראשי. פחות משעה מאז שנפגשנו, ואני בטוח שהלילה תצטרף אלינו למיטה עוד אשה. הלב שלי פועם בצורה מסוכנת.
כשחזרתי עם מה שביקשו ועם מה שלא ביקשו והתחשק מצאתי במטבח את אלף. לא היה זכר לנואשוּת. מיד שנכנסתי הגיש לי כוס יין אדום. אני לא ממש מבין גדול ביינות, אבל הפעם הרגשתי שמדובר ביין של אירועים מיוחדים במיוחד. עד שהתיישבנו לאכול לא היה צורך לברר כיצד נקלענו לכאן. "שנעשה קידוש?"
פה ושם היה צריך לתאם גרסאות מוזיקליות
למרות שפה ושם היה צריך לתאם גרסאות מוזיקליות, זה עבד יפה. עוד לא התרגלתי לקולות שלהם. אני מכיר את הפנים של יעל כשהיא מאושרת.
היא שואלת אותי איך הולך עם היוגה. אני מספר לה על הפגישות שאנה מסדרת לי עם תנועות ושרירים אבודים.
"מה את עושה עם הגוף שלך?" אני שואל.
אני מדמיין אותה בקרנבל, רוקדת באקסטזה
רחל מספרת שהיא מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, קפוארה. שמתי לב שהגתה את המילה במבטא אחר. בילתה מספר שנים בברזיל ולמדה את ריקוד המלחמה הזה אצל המורה. סיפרה שכמעט ונשארה שם. אלף אמר שהוא מתגעגע להודו. אני מדמיין אותה בקרנבל, רוקדת באקסטזה עם קבוצת רקדני מלחמה ססגוניים ושוכחת הכל.
"למה אתה נואש?" אני משגר אליו שאלה ישירה. לוקח לו כמה שניות ארוכות להתעשת. הוא צריך להחליט כמה קרוב הוא מוכן לתת. "אני בודד", הוא אומר לנו ומסתכל אלי. "הבדידות מרוקנת אותי. בסופי שבוע אני מרגיש כאילו שום דבר לא יכול להיות משמעותי יותר מקשר".
אנחנו שותקים, והוא מוסיף: "אני מתגעגע בטירוף למשהו שמעולם לא היה לי".
יעל מתקרבת אלי. היא מחזיקה אותי. אני חושב שלמרות שיעל ואני מבלים הרבה מאוד שעות יחד, יכולים לעבור הרבה ימים בהם אנחנו שוכחים את עצמנו. כל אחד עסוק בשלו, ושנינו עסוקים בילדים. מפגשים כאלה מקרבים אותנו. אף אחד לא מתייחס במילים למילים שאמר אלף. אין צורך; יש תחושה שאנחנו איתו. אני הולך לראות מה קורה עם הקטנות. אולי צריך לכסות אותן, חורף בירושלים.
"בסופו של דבר רק אנחנו הבוחרים", רחל כמעט לוחשת. "אנחנו משלמים את מחיר הבחירה. .... אין בוקר שאני לא מצטערת שחזרתי ארצה".
יעל מבקשת מרחל לספר על המורה לקפוארה.
"איך את יודעת?"
"שמעתי בקול שלך כשאמרת 'המורה'".
"גבּריאל מבוגר ממני ב-25 שנה", אומרת רחל. "בפעם הראשונה שקרא לי למרכז המעגל להדגים יחד איתו ריקוד, משחק לחימה של עבדים, ידעתי שאני מוכרחה להוכיח את עצמי. אחרי פחות משתי שניות שכבתי על הרצפה מפרפרת מעוצמת הכאב. הוא אמר לי לקום בטון שלא נשמע כמו פקודה. בקושי נעמדתי, הייתי בטוחה ששברתי צלע. גבריאל לא חיכה, לא נתן לי להתאושש. הוא שאל אם אני מוכנה. באתי לעמידת המוצא, ג'ינגה, מתנדנדת מצד לצד, מנסה לאסוף את הריכוז והמבט פנימה. בעטתי בכל הכוח. אולי היתה בבעיטה גם נקמה קטנה. גבריאל תפס לי את הרגל בקלילות. מצאתי את עצמי שוב שוכבת על הרצפה כמו צב הפוך. הפעם עזר לי להתרומם. החזיק אותי בכתפיים, הסתכל אלי לתוך העיניים ואמר 'תתמסרי סופרזה (הפתעה)'. ככה בחר לתת לי את השם. הפתיע אותי. מאותו היום הם מכירים אותי בברזיל – סופרזה".
"אני יודעת על מה את מדברת", אמרה יעל.
"מאז אנחנו יחד. מאז שלמדתי להתמסר הכל השתנה", אמרה רחל.
"מותר לי לשאול שאלה בוטה?" שואל אלף בהססנות. רחל רומזת כן. "להתמסר למה? לחטוף מכות?"
"להתמסר למצב של להיות בשניים. להתמסר לקצב".
"זה כמו להתאבד".
"לא, זה כמו להתמסר".
אולי ריקוד שבו השניים מבינים זה את זה בלי מילים. כמו מוזיקאים שמאלתרים בג'ז.
אחרי חמש שנים החליטה סופרזה להיפרד מגבריאל. החליטה שהיא לא מוכנה לוותר על ילדים יחד. גבריאל סירב. ככל שסירב יותר, ככה השקיע יותר באימונים. ככל שסירב יותר הבינה שלהתמסר בריקוד, במשחק, בקרב, באהבה - זה לא מספיק.
כשאלף ואני אספנו את הכלים אל הכיור ישבו השתיים מול המחשב לראות תמונה של גבריאל. מהתגובות של יעל הבנתי שמדובר בגבר שנראה טוב, שיש לו מבט מבין, שהידיים שלו יפות להפליא - ושרחל עדיין אוהבת ונפרדת. שהוקל לה לשמוע את יעל מתלהבת מהאיש ומחמיאה.
רחל מזיזה את הישבן מוגזם, היא עושה זאת בשבילנו
רחל מדיחה כלים. יעל לידה קולטת ממנה את הצלחות והספלים ומייבשת במגבת. אנחנו מסתכלים איך הן מתנועעות. הן יודעות. אנחנו נועצים מבטים. רחל מזיזה את הישבן מוגזם, היא עושה זאת בשבילנו, הגברים, שנראים כבר כמו דגים חיים על מחבת. הן צוחקות. יעל מתמזגת אליה והן מדיחות ורוקדות. המוזיקה - צלילי המים והכלים שנשלחים בקצב, כלי כלי למקומו.
יעל מסבירה, בחיקוי של מבטא רוסי כבד, שזה לא עניין של גיל, זה לא הניסיון, המדובר כאן בתיאום מן הטבע, שבא במקרה או שלא במקרה בטיימינג הנכון. "סקשן" - יעל שולחת יד ומקבלת מרחל בטיימינג מדהים צלחת ליד. "כמו התיאום המושלם שבין הדוקטור לפה וללסת ובין האסיסטנטית שלו". הפעם רחל מפליאה ביכולת חיקוי במבטא ברזיל למילים בעברית. אני מרגיש שאלף ואני מתאהבים בה.
"הוא לקח אותי למכונית להראות לי משהו בתא המטען. הוא החזיק אותי במרפק בדיוק כמו שאני הכי אוהבת. משהו בנגיעה בדיוק כמו שאת רוצה. היד החמה בדיוק, בעובי ובעוצמה שקיוויתי לה, שהתגעגעתי אליה ולא ידעתי". העיניים של יעל נוצצות.
עכשיו היא אוהבת שאני מחזיק אותה בעורף.
אלף העדיף לחזור לביתו. אנחנו עמדנו על כך שרחל תישאר איתנו ולא תצא לנהיגת לילה. אלף הבטיח לבוא לארוחת בוקר עם הילדים.
פתאום נהיה מתח באוויר.
הפרקים הקודמים:
