מבחינה כלכלית, יהודה, שומרון ועזה הם "עולם שלישי". המשק הפלסטיני, גם בגדה וגם בעזה, מתבסס על חקלאות ותעשייה מסורתית: מפעלים קטנים, נגריות, מתפרות, פחחיות, יקבים וגתות שמנים, מחצבות אבן, וכן תיירות, בעיקר לאתרים הקדושים לנצרות בבית לחם. בשנות ה-90 הוקמו ברמאללה ובבית לחם מפעלים לתרופות גנריות ונעשה ניסיון להקים מרכז של חברת המחשבים סאן, אך הם קרסו בזמן האינתיפאדה.

השוק הפלסטיני הוא ריכוזי ומונופוליסטי. מגזר השירותים קטן וכולל מספר חברות עם קשרים טובים בשלטון, כמו חברת הסלולר פלטל. המנגנון הממשלתי גדול ומושחת. רמת החיים נמוכה. המכוניות מועטות, ורוב התושבים נוסעים בתחבורה ציבורית (או רוכבים על חמורים). הפערים גדולים. למרבית הקשישים אין פנסיה, גברים רבים מובטלים ומרבית הנשים נשארות בבית, וילדים רבים נאלצים לעבוד בתנאים מחפירים.

המשק הפלסטיני מתבסס על חקלאות. חקלאים פלסטינים (צילום: AP)

בכל המגרעות הללו השטחים דומים למדינות השכנות - סוריה, מצרים וירדן. אבל לפלסטינים יש בעיה נוספת: המשק שלהם תלותי ביותר. הייבוא גדול פי כמה מהייצוא. הרשות היא שיאנית העולם בקבצנות. קרוב למחצית תקציבה - כמיליארד וחצי דולר בשנה - מגיע כסיוע מיפאן, אירופה ומדינות ערב, בנוסף לכסף, מזון, תרופות וציוד שמחלקים אונר"א - סוכנות האו"ם לסיוע לפליטים, וכן מאות ארגוני זכויות אדם, ולהבדיל - לכסף השחור שממשיך איכשהו להגיע מאיראן. 

ויש תלות אדירה בישראל. לרשות אין נמלים ומעברי גבול, וכל המסחר שלה עם העולם מתבצע דרך ישראל. ישראל היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלה, והרשות היא שותפת הסחר השנייה בגודלה של ישראל, אחרי ארה"ב. ישראל מוכרת לפלסטינים את כל הדלק ורוב החשמל שלהם ומקציבה להם מים. רבבות פלסטינים עדיין מועסקים בתוך הקו הירוק ולמרבה האבסורד - גם בהתנחלויות, במפעלים ובאתרי הבנייה המיועדים להקפאה.

הכיבוש טוב לערבים?

אין פלא שמצב הפלסטינים מושפע מאוד מהיחסים עם ישראל. בשנות ה-70 וה-80, כשהם נהנו מכניסה חופשית כמעט לתוך המדינה, הכלכלה הפלסטינית צמחה במהירות, מהר יותר מכלכלות מצרים וירדן. בשנים 1990-1997, עם התגברות הטרור הפלסטיני והקמת הרשות, נסגרו המעברים באופן חלקי והמעסיקים הישראלים החלו להחליף את הפלסטינים בעובדים זרים. היו אלה השנים שבהן הוקמה כל התעשייה הפלסטינית - אבל הצמיחה בשטחים דווקא הואטה. בין 1997-2000 המעברים נפתחו שוב והצמיחה המהירה חזרה.

האינתיפאדה השנייה גררה את השטחים לתוהו ובוהו כלכלי. המעברים נסגרו, הפעם באופן הרמטי. מאות אלפי עובדים פוטרו מעבודתם בישראל, וגם המפעלים בשטחים קרסו, בגלל הלחימה ובגלל שהסגר מנע מהם לשווק את סחורתם. הכלכלה התכווצה בעשרות אחוזים, ומרבית תושבי השטחים ירדו מתחת לקו העוני הפלסטיני - שני דולר לנפש ליום. הרשות היא כיום אחד המקומות העניים במזרח התיכון. התוצר המקומי הגולמי ברשות ירד לכ-2,000 דולר לשנה - לעומת יותר מ-4,000 דולר לנפש במצרים וקרוב ל-5,000 בירדן. 

"הכיבוש בהחלט היטיב את המצב הכלכלי ברשות", אמר ל-ynet הפרופסור אפריים קליימן, מומחה לכלכלה פלסטינית בחוג לכלכלה של האוניברסיטה העברית, "זה לא אומר שכיבוש זה טוב, אבל זאת עובדה. הפלסטינים מרבים לבוא אלינו בטענות על מצבם הכלכלי, שחלקן מוצדקות וחלקן לא. זה נכון שישראל לא נתנה להם להקים מפעלים והם נשארו תלויים. ישראל גם גבתה מהם מסים ולקחה את הכסף, ולא בנתה שם תשתיות. אבל הם לא מכירים לנו טובה על הדברים הטובים שקרו להם בזכותנו".

"כל עוד הייתה להם גישה חופשית, הכלכלה שלהם צמחה, הרבה יותר מהר משלנו. בשנות ה-80 היית רואה טרנזיטים מגיעים מבית לחם לירושלים עם סטים שלמים של רהיטים, וקבלן ישראלי שקופץ למפעל ברמאללה לבדוק את הסחורה לפני שהיא יוצאת. נכנס לשם המון כסף. אני לא יודע כמה הם היו ממשיכים לצמוח אלמלא הסגר. אבל ברגע שנוצרת תלות כה מוחלטת, ואחר כך מתנתקת, קשה להסתדר לבד".

עד להשתלטות החמאס על הרצועה ב-2007, היה ניתן להתייחס לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה כאל יחידה כלכלית אחת. רמת החיים בגדה הייתה גבוהה יותר, אבל כשהכלכלה צמחה כאן, היא צמחה גם שם, ולהיפך, ושתי הכלכלות ניהלו ביניהן מסחר ער.

מאז 2007 חיים תושבי הרצועה על פלנטה אחרת. המסחר עם ישראל ועם הגדה, שנמשך לאורך כל האינתיפאדה, הופסק לגמריי, כמו המסחר עם שאר העולם.

מנתוני לשכת המסחר הפלסטינית עולה כי הייצוא מהרצועה ירד מאז 2007 ביותר מ-99%, מכ-10 מיליון דולר לכמה עשרות אלפי דולרים בשנה שהגיעו מייצוא הפרחים לאירופה. 95% מהמפעלים הפסיקו לפעול. בבנק העולמי מעריכים שהתוצר העזתי התכווץ ל-1,000 דולר לנפש בשנה - דומה לממוצע במרכז אפריקה. בלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה מעריכים שהאבטלה ברצועה עלתה מ-30% ל-40% - לעומת פחות מ-20% בגדה. 

גם הסיוע הבינלאומי צומצם, בגלל החרם על ממשלת החמאס. בשנת 2008 הועבר לגדה סיוע מערבי וערבי בהיקף של 1.4 מיליארד דולר בשנה, ולעזה - 100 מיליון דולר בלבד. התוצאה העגומה: 84% מהעזתים מתקיימים מפחות מדולר ביום. 

עזה בקריסה כלכלית (רוייטרס)

ולמרות כל זאת, הם אינם גוועים ברעב. זאת, משתי סיבות: ראשית, הסיוע ההומניטרי ממשיך להגיע. חלקו נשדד בידי החמאס, אך רובו מחולק בחינם. שנית, החמאס עצמו מספק לתושבים כסף ומקומות עבודה במקום אלה שנסגרו. 50% מהעובדים ברצועה - 30% מהתושבים - מועסקים כיום במנגנוני הצדקה, הטרור והאלימות של הארגון. 

הכסף משמש את הפלסטינים לקנות מצרכים - דרך המינהרות, כמובן. מכון פלסטיני שחקר את המינהרות מצא כי בשנת 2008 הוברחה דרכן סחורה בהיקף של 640 מיליון דולר. מבצע עופרת יצוקה צמצם את הייבוא היצירתי הזה, אך לא הפסיק אותו. ומאין מגיע הכסף? מאיראן, כנראה, דרך אותן מינהרות עצמן.   

במקביל להידרדרות בעזה חל בגדה תהליך הפוך. הרגיעה הביטחונית איפשרה לפתוח חלק מהמחסומים בין ערי הגדה ואת הגבול עם ירדן, והמסחר התעורר מחדש. מפעלים קמו מהריסותיהם, מסעדות נפתחו וחנויות התמלאו.

עשרות אלפי פלסטינים חזרו לעבוד בישראל. ישראל גם החזירה לרשות כספי מסים שהייתה חייבת לה, והמדינות התורמות הגדילו את היקף תרומותיהן. קופת

הסטטיסטיקה מראה ש-2008 הייתה שנת התאוששות, ושהשיפור האמיתי הגיע השנה. לפי נתוני בנק העולמי, צמח אשתקד התוצר בגדה ב-2.2%, כלומר, התוצר לנפש לא צמח - אבל גם לא התכווץ; השנה, לעומת זאת, מעריכים בבנק כי התמ"ג בגדה יצמח ב-5%. הייצוא מהגדה (לישראל ולשאר העולם) הסתכם אשתקד, לפי הלמ"ס הפלסטיני, בכ-530 מיליון דולר, קצת יותר מב-2007; בבנק העולמי מעריכים כי השנה הוא יצמח בעשרות אחוזים. 

כלכלני הבנק העולמי ביקרו ברשות לא מזמן, וחזרו משם עם דו"ח אופטימי במיוחד, שדיבר על גידול של 82% בהיקף הייצוא מהגדה לישראל, גידול של 200% בייצוא החקלאי מהשטחים, גידול של 40% בייבוא המכוניות לשטחים וזינוק של 2,000% בייבוא החקלאי לרשות. מאחורי כל המספרים הללו עומד דבר פשוט: לפלסטיני הממוצע יש קצת יותר כסף בכיסו מאשר לפני שנתיים.