מבחן הרכיבה בהודו: הטוב, הרע והמעצבן
אחרי חודש שלם וכמעט אלף קילומטר על שני גלגלים, חותם צדוק יחזקאלי את פרק המסע שלו בהודו ומסכם את הקתרזיס, המראות והאתגר הפיזי שסיפקה לו הרכיבה בהימלאיה. פרק 12
חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו בגאורגיה, לפני שלוש שנים. אחרי שבפרקים הקודמים חצה כפרים נידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר ובהודו. פרק 11 ביומן המסע האישי.
כשניתקו גלגליו של האיירבוס ממסלול ההמראה של דלהי, חשתי בטעם המוזר של בליל הרגשות הבא: א. רווחה עצומה. ב. שמחה גלויה.ג. צער עמוק. ג. געגוע עז.
כי חודש שלם וכמעט אלף קילומטר על שני גלגלים בהודו יסדרו לך בוודאות את סלט הניסוואז הזה של תחושות מנוגדות. ואללה, באמת שמחתי לצאת בחיים מהמפגש עם הנהגים והדרכים הכי מסוכנות בעולם. ובאמת רווח לי להשאיר מאחורי את כל תחמני הודו שגרמו לי לגרדת בלתי נסבלת בעצבים. מנגד, ניקרה שאלה מדאיגה אחת מעל מגש העוף בקארי האחרון (נשבע) שארשה למישהו להגיש לי עד סוף הימים שעוד נותרו לי: האם יש אי פעם סיכוי שאחווה קתרזיס כזה של מראות, צבע, ואתגר פיזי כפי שסיפקה לי הודו של ההימלאיה?
אז הנה תוצאות מבחן הטוב, הרע והמעצבן של הודו, כפי שהשתקפו מעיניו המאד סובייקטיביות של רוכב שורות אלו. וסליחה מראש מכל מיליון בוגרי הודו בישראל שמן הסתם יקחו את העניין באופן אישי לגמרי.
הרע
מפלצות על ארבע: אני לא זקוק לשום דוקטור כדי להבין שחזרתי מהודו עם מחלה חשוכת מרפא. כי מעתה ואילך, עצם המחשבה על נהגי משאיות הודים תגרום לי לצמיתות לתגובה אלרגית קשה. מצד שני, נפטרתי ככל הנראה מהצורך שחלקתי עם כל חבריי בוגרי רכיבות כביש 4, לקלל אינסטינקטיבית נהגי משאיות כחול לבן עם נטיה לחלוק איתנו את הנסיעה בשוליים.
כי אין על נהגי משאיות הודים. או ליתר דיוק, אין כמו הטיפוסים הללו הישובים מאחורי הגה הקופסאות הצבעוניות שלהם (שנראות אגב כאילו עברו לפחות 19 ועדות קישוט בערסלנד) כדי להפריח את נשמתך מקרבך כאשר הן שועטות מולך (או גרוע מזה, מגיחות מאחוריך) ומעיפות אותך ואת אופניך לשוליים בתוך ענן עפר ואבק. הם לא רואים אותך, לא סופרים אותך, לא מאמינים שמותר לך לחלוק אתם ולו סנטימטר מהדרך האיומה והנוראה שלהם. עצה לאחיי הרוכבים: good luck and get the hell out of the way.
שבילי הגהינום: אתה רוכב ימים על ימים בהימלאיה ורואה שוב ושוב את אחת התמונות הכי פאתטיות שיש: חבורת הודים שדופים ניצבים בצד הדרך עם פטיש ביד ומנסים לפורר סלע עצום שמאיים ליפול כל רגע ולהשמיד את מה שהיה פעם (בממלכת מוגלי העתיקה מן הסתם) - כביש אספלט. במשחק הקטלני של הודו נגד הטבע, האחרון תמיד מנצח בהליכה. כי עד שמישהו סולל כבר קילומטר של אספלט, מגיע הגשם ומפולותיו ומשמיד את הכל. אז מה עושים ההודים? ממשיכים בעבודתם הנצחית בעצלתיים.
לסיכום: highway הודי הוא הבדיחה הכי לא מצחיקה ששמעתי מעולם. בהשוואה אליו, שביל קרן קיימת ביער בריטניה הוא כביש 6 (ללא הקנסות השערורייתיים לפחות, תודה לאל).
"המתחוונים": זוהי כנראה לא המצאה הודית אבל כאן היא עברה כנראה את תהליך האבולוציה הגנטית המשוכללת ביותר שלה, שבסופם קרם עור וגידים יצור הכלאיים מהזיווג בין מתווך למתחמן (להלן איפוא, "מתחוון").
אני חושב שפגשנו את היצור לראשונה בתחנת המוניות בשדה התעופה של דלהי, כשהעמיס את ארגזי האופניים שלנו על הגג ומאותו רגע הפכנו אנו ואופנינו לבני ערובה בידיו של הנהג הנ"ל. עד ששוחררנו שעות אחר כך, נבחר עבורנו מלון מעופש במחיר אסטרונמי, נקנו עבורנו כרטיסים לאוטובוס (במחיר מופקע) והוצעו לנו עוד אין סוף שירותי תיווך שהצלחנו להדוף רק בקושי.
עד סוף המסע להודו הספקנו לסיים את הקורס לניעור מתחוונים בהצטיינות, אבל דמי הלימוד שולמו כדת וכדין לשורה של מתחוונים מתוחכמים. הלקח העיקרי כמובן הוא לנסות להגיע לספק השירות בעצמו ולדלג מעל משוכות המתחוונים. המחיר האמיתי אינו נמדד בכסף. אתה מגלה שאינך מאמין עוד לאיש, אפילו לישרים והכשרים. במילה אחת בעברית צחה: באסה.
המעצבן
דאל: אינני יודע כיצד לתאר את ההרגשה בדיוק. היא די מטומטמת האמת, אבל יש לאוכל ההודי נטייה להימאס עליך במהירות יוצאת דופן.
תרמילאי האופניים שהפכתי כאן, כזה המתאבק באבק הדרכים, ובגסט-האוסים ובאוהלים מצאה נפשו מרגוע (שלא לדבר על רווחת הכיס), נידון למיחזור אין סופי של אותו סוג מזון. כלומר, וריאציות שונות של הדאל הזה - קטניות עדשים טחונות וצהבהבות הניגרות על האורז שלו שבדרך כלל מגיע מקרקעיתו של סיר לחץ.
זה טעים להפליא בפעם הראשונה, ערב לחך בפעם השנייה, סביר בפעם השלישית וסר טעם ברביעית. כך, בטור יורד זה מגיע לבסוף למשהו כמו: אני מוכן לאכול כל דבר עלי אדמות חוץ מהדבר הזה. פליז.
פגשנו בלי סוף אנשים פה ומתברר שהחוויה ההודית הייחודית הזו מדביקה רבים כמגיפת שפעת עם סימפטומים שמתאפיינים בגעגוע עז לאוכל של אמא, גם אם אין למאמא הפרטית שלך מושג בכלום.
זה כספומט או משחק וידאו? יש (כנראה הרבה) הודים שגילו רק לאחרונה את קיומו המופלא של מכשיר הכספומט. זה נחמד מאד, באמת. למה שרק לי יהיה חשבון בנק וכרטיס מגנטי? אבל זה הופך ביקור סתמי וקצרצר למשיכת כמה אלפי רופי עבור תייר חסר סבלנות, לסאגה שמאיימת להפוך אותו לסכנה לסביבה. כי ההודים מתנפלים על המכשיר האומלל בהמוניהם, משועשעים ונבוכים חליפות מהחווייה, מבלים סביבו חצי שעה ארוכה, שולפים כרטיס אחד מהכיס הקדמי ואז מנסים כרטיס חדש מהאחורי.
ואם לא די בכך, יש להם תכונה סופר-מעצבנת להתגודד מסביב לכספומט בחבורות. כלומר, הודי בדרך כלל מביא עמו הרבה חברים שמכניסים כולם את ראשיהם בסקרנות אל תוך המכונה כאילו היו עכשיו מול מכונת וידאו בפארק שעשועים. עכשיו, כאשר מגיע סוף סוף תורך, הם דוחפים את פרצופים למכשיר גם כאשר אתה תוחב לשם את כרטיסך ומתכוון להקיש את מספרך הסודי. סודי? לכלכת. הלו חבר'ה, מה עם קצת פרטיות, אני מאבד את שארית סבלנותי. איש לא זז.
מדינת צבא: רוכב אופניים בצפונה של הודו מפתח מהר מאד פריחה צורבת בעור למראה משאית בצבע ירוק הנראית למרחוק. זוהי התנייה בלתי נמנעת. כי אין כבר ספק שאחרי המשאית הזו נשרכת עוד אחת ועוד אחת ועוד 200. מה זה אומר? שעליך להבין שתרצה או לא, עליך להסתלק מהדרך ולהמתין בענן אבק בחצי שעה הבאה. אפילו נהגי המשאיות ההודים מפנים דרך לצבא העליון שנוכחותו המסיבית כאן בגזרת האויבות סין ופקיסטן הופכת מידית כל רוכב אופניים - האחרון בשרשרת המזון - לפציפיסט מושבע.
הטוב:
דרך היופי: אם הצלחתי לשכוח בשנייה את כל הרע והמעצבן בהודו, אם אימת המשאיות ואם התהום הפעורה בשבילי המהמורות התנדפו ממחשבותי ומעיני אזי יש רק הסבר אפשרי אחד: דרכי ההימלאיה של צפון הודו. תערובת כזו של מדבר מושלג הנוגע בשמיים בדרכים המטפסות ללא סוף למעברים בגובה 5,000 מטר פלוס - עוצרות את נשמתך ולא רק בשל החמצן הדליל.
550 הקילומטרים וששת המעברים בין manali ועד לפסגת ה-kardung הן גם פסגת חלומותיו של כל רוכב אופניים. הרכיבה הטהורה והמזוככת מכולן. וסליחה על ההיסחפות לערימת הקלישאות הזו אבל זה בלתי נמנע.
תרמילאי אופניים: למי שהיה שותף מלא לתנועת השופינג הנלעגת ברחוב החשמונאים בתל אביב אחרי אופניים אקזוטיות בעשרות אלפי שקלים ורכיבות לוקסוס בכבישי איטליה, רכיבת אופניים על ההימלאיה ההודית היא חוויה מתקנת וחזרה לקסם האמיתי בחווית הרכיבה. כי כאן אין ערך לשילדה מלוקקת ואין צורך בערימת מזומנים. די לך באופניים קשוחים, באוהל קטנטן, בגסטהאוס עם מקלחת דליים ובארוחה בדולר בודד, ובעיקר ובמעט כח רצון (חינם לגמרי) כדי לנגוע בשמיים.
