שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    נבחרי השנה בקולנוע: המסך יורד על 2011

    בין כל הסרטים שראינו השנה, יש כמה יצירות מופת בולטות, וגם לא מעט זוועות מתחת לכל ביקורת. לרגל סוף 2011, התכנסנו כאן - מבקרי וכתבי ynet - כדי לבחור את הסרטים הטובים והגרועים של השנה. אתם ממש לא חייבים להסכים איתנו

    שנת 2011 הביאה לנו למסך הגדול אינספור גיבורי-על, קומדיות רומנטיות, דרמות מרגשות, מותחני אימה, סרטים זרים, רימייקים, סיקוולים, פריקוולים, הארי פוטר, דמדומים, ומה לא? - ממש כמו בשנה שעברה. בתוך השטף הקולנועי העצום הזה, בלטו גם כמה יצירות מופת לצד זוועתונים - לפחות בעינינו, מבקרי וכתבי הקולנוע של ynet.

     

    לשם כך שוב התכנסנו כאן - שמוליק דובדבני, ארז דבורה, לירון סיני ואמיר בוגן - כדי להציג בפניכם את הסרטים האהובים עלינו השנה (הזוכה הגדול הפעם הוא "הסוס מטורינו" של בלה טאר ההונגרי, עם שלושה קולות): סרטים שכדאי לכם לצפות בהם, לצד אלו שכדאי להימנע מהם בשנה הבאה ובכלל. הנה זה בא, סיכום 2011 בקולנוע העולמי. אקשן:

     

    קטע הפתיחה של "הסוס מטורינו". סרט השנה שלנו

     

    שמוליק דובדבני

    "הסוס מטורינו" – יצירת המופת האפוקליפטית הזו מהווה מעין סיכום של עבודתו של טאר, המלווה בהשלמה שקטה,

     ועניינה בדעיכתו ההדרגתית של העולם כפי שזו נחווית מעיני עגלון ובתו. רצף נחקק של דימויים עזים, משולב במוזיקה רפטטיבית מהפנטת ובעיצוב מרתק של יחסי חלל-זמן, ממקמים את הסרט הזה בפסגת השנה החולפת.

     

    "היו זמנים באנטוליה" – סרטו של נורי בילגה ג'יילאן הטורקי עוקב אחר חקירה משטרתית, שבמהלכה מלווה צוות חוקרים שני חשודים ברצח בחיפוש אחר הגופה שהטמינו אי שם בערבות אנטוליה. זהו מותחן – כן, קראתם נכון – בעל איכויות מדיטטיביות ומטאפיזיות, ועניינו אותו סבך פרוצדוראלי המכונן את חיי אדם ומותו. קולנוע שהוא אמנות גדולה.

     

    "עץ החיים " – נפיחה או פסגה אמנותית? סרטו של טרנס מאליק הוא, קודם לכל הערכה ביקורתית, האירוע הקולנוע המדובר והחשוב של השנה. סיפורה של משפחה אמריקאית בטקסס של שנות החמישים הפך בידיו של הגאון החידתי של הקולנוע ליצירה שנעה בין התמוה למפעים, וכזו שפועלת מעבר לכל פרמטר מקובל של שיפוט אמנותי.

      

    "הארטיסט" – הסרט שייצא לאקרנים בארץ בעוד שבועיים הוא סרט אילם בשחור-לבן המתרחש בהוליווד שעל סף המעבר לעידן הקול, ובמרכזו כוכב שהקריירה שלו, כתוצאה מכך, נקלעת למשבר קשה. סרטו ההוליוודי של הבמאי הצרפתי מישל הזנביצ'יוס, מועמד מוביל לזכייה באוסקר השנה, מספק בידור אינטליגנטי ושנון, שמצוי בשורה אחת עם יצירות קלאסיות על אותה תקופה ממש דוגמת "שיר אשיר בגשם". פרטים נוספים – בקרוב.

     

    "מאניבול" – הסרט האמריקאי הטוב של השנה, שנדרש לסיפור אמיתי מתעשיית הבייסבול כדי לנסח אמירה שעניינה התחדשות ושינוי בזירה תחרותית-קפיטליסטית. העולם, בדומה למה שקבע גם "הרשת החברתית" אשתקד, שייך עתה לגיקים בעלי חזון, שביחד עם אינדיבידואל נואש ונחוש –משנים את דרכי ההגעה לניצחון, ומצליחים להחליף צורת חשיבה ישנה בחדשה.

     

    ארז דבורה

    "מלנכוליה" - לארס פון טרייר, האמן והפרובוקטור, הביא השנה את עבודתו הכנה ביותר. דיכאון המשתקף בדימוי חורבן אפוקליפטי: הנפש האנושית משתקפת בטבע, והטבע בתורו מניע את הנפש האנושית. הבמאי הדני שוב מוכיח כישרון, העזה ויומרה. כל שנותר הוא לקוות שילמד לסתום את הפה במסיבות עיתונאים.

     

    "עץ החיים" - יצירת המופת של מאליק הוא סימפוניה של צלילם ודימויים, המחברת בין הבריאה הקוסמית ועיצובו המוסרי של ילד בחיק האינטימי של משפחתו. התגובות נעו בין התפעלות אקסטטית להאשמות ביומרנות מייגעת. הסרט אינו נטול פגמים, אך חלקו הארי הוא פסגה של כישרון קולנועי.   

     

    "החפרפרת" - הסופר ג'ון לה קארה יצא מגדרו כשראה את העיבוד של הבימאי תומאס אלפרדסון לספרו. אפשר להבין אותו. שירטוט ביד אמן של אנשי הביון הבריטי, ובראשם ג'ורג סמיילי בגילומו של גארי אולדמן. סרט של ניואנסים ומאות גוונים של חום ואפור, המציג את עולמם של אנשי הצללים באלגנטיות עכורה ועגמומית. אמביוולנטיות כמצב קיומי.

     

    "כוכב הקופים: המרד" - אחת ההפתעות המשמחות של השנה היתה האתחול המוצלח לסדרת סרטי "כוכב הקופים" . במרכז דמותו ההרואית של הקוף הדיגיטלי ספרטקוס, כלומר סיזר. השילוב בין המשחק המבריק של אנדי סירקיס והעיבוד של עבודתו בידי טכנאי Weta מהווה פלא טכנולוגי, המצליח לרגש באמת. הבימאי רופרט וויאט מסמן עצמו ככישרון שממנו לא ניתן להתעלם.

     

    "הסוס מטורינו" - מעל כל סרטים זרים ומאתגרים שלא הוקרנו בהקרנות מסחריות ("היו זמנים באנטוליה" המהורהר, "13 מתנקשים" האפי של טקאשי מיקה מיפן, "Generation P" המטורלל של ויקטור גינזבורג הרוסי, והתחליף האסטוני לדיוויד לינץ "הפיתוי של טוני הקדוש" של וייקו אונפו) מתעלה האפוקליפסה האינטימית של טאר. רוח, אבק וקור, ומנגד תנועות קטנות של אור קטן שעדיין דולק בצריף שבו גרים אב ובתו. קולנוע שלאחריו לא ניתן לומר דבר.

     

    לירון סיני

    "העור בו אני חי" – פדרו אלמודובר חזר לעצמו אחרי אי אלו יציאות בינוניות ומתישות. הנושאים המזוהים עימו - בלבול בזהות אישית ומגדרית, עיסוק בגוף הגברי והנשי, ומשיכה ואובססיה - חוזרים באופן שגורם לאי נוחות מכל הסיבות המזעזעות הנכונות. אנטוניו בנדרס כמנתח פלסטי בודד מכניס את הצופים לעולמו המעורער, ומצליח להכניס להם את התער עמוק לבטן, דווקא כשהוא משחק באיפוק מופתי.  

     

    "בגינרס" – סרט קטן, עדין ואנושי עד כאב. לא די בכך שאביו של יואן מקגרגור מת ממחלת הסרטן, על בנו להתמודד גם עם יציאתו המאוחרת מהארון, ולחיות חיים גלויים, מלאים ושמחים בשנים הספורות שהותירה לו המחלה. התבוננות מייצגת, רגישה ונוגעת ללב של גבריות אבודה, תוך חיפוש נקודת אור בעולם המורכב, ומבלי לוותר על קצת הומור.

     

    "אקס-מן: ההתחלה" - מכל להיטי גיבורי-העל של 2011, סרטו של מת'יו ווהן היה המהנה ביותר. אולי זה בגלל הצוות הגברי המרשים (מייקל פאסבנדר, קווין בייקון וג'יימס מקאבוי) או שזו הידידות האמיצה בין שני הגיבורים השונים כל כך (מגנטו ופרופסור X), שהפיכתה ליריבות מרה ועקובה מדם ידועה מראש, ומוסיפה איכות אירונית לפריקוול. ואולי, לפעמים כל מה שצריך בשביל לאהוב סרט זה גיבור יהודי חתיך עם טראומה גדולה ויצר נקמה.  

     

    "המשרתת" – הסרט הדרום קוריאני מתחיל כמו דרמה על גבול אופרת הסבון, אך חיש קל הופך ליצירה כאוטית, עם התפתחויות עלילתיות מרושעות על גבול האבסורד. הבמאי אים סאנג-סו מעביר ביקורת מדויקת (עם לא מעט הומור שחור)על הבדלי מעמדות והצביעות ביחסים שבין אדם לחברו, אשתו ומאהבתו.

     

    "יעד סופי 5" – הסרט החמישי והתלת-ממדי בסדרת סרטי האימה הוא אחד הטובים שבחבורה. בניגוד לשניים שקדמו לו, הגיבורים שניצולים מהתאונה המחרידה עוצבו הפעם כדמויות מלאות ואמינות יותר, מה שרק הופך את סצנות המוות המופרכות שלהם ליותר מחרידות ועם זאת משעשעות - אפשרות ללגלג על חוסר השליטה שלנו בחיינו בלי טיפת בושה.

     

    אמיר בוגן

    "הסוס מטורינו" - עבור רבים מאלו שיצפו בסרט, היציאה מהאולם תביא עמה תחושת משחררת של "ברוך שפטרנו", אחרי 146 דקות מייגעות בשחור-לבן. עבור אחרים, ואני ביניהם, סוף הסרט הביא לתחושת מועקה כבדה על הדרך בה מתנהלים חיינו במציאות, ואיתה תהייה מייאשת עם זיק של רצון לשנותם. פתאום הסבל של מלאכת הצפייה המאתגרת מרגיש כמו הנאה צרופה, לעומת מה שעוד נכון לנו בחיים. וזהו הסימן ליצירת מופת.

     

    "מאניבול" - כיצד הפכה אסופת מידע על שחקני בייסבול, מאמנים, סכומי כסף וסטטיסטיקות שונות ומשונות, לסרט מעניין ומועמד רציני לאוסקר? לא התרומה הנדיבה של בראד פיט לדמות הגיבור הופכת את "מאניבול" למרתק כל כך, אלא הבימוי המדויק של בנט מילר. הוא נוגע ללב, אך לא נותן לנו להגיע לשיא רגשי - פשוט כי הסיפור האמיתי טוב מדי. למה להרוס?

     

    "אקס-מן: התחלה" - הסרט האמריקני הטוב של השנה עושה את מה שיצירת מדע בדיוני אמורה לעשות: לסחוף אותנו לעולמות פנטסטיים, ולו רק כדי לשקף משהו בעולמנו המציאותי. בפריקוול לסדרת סרטי הסופר-הירוז הוותיקה, אנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה ואף לפני כן, לילדותו של אריק לשנר (לימים מגנטו) בגטו. מתוך המתח שבין המעצמות עולות תהיות פילוסופיות על יחסה של החברה לאחר. הדרת אקס-מנים מעולם לא היתה כל כך מעניינת וכיפית.

     

    "בלפלאוור" - איוון גלודל בנה לטובת הסרט דל התקציב שלו מצלמה מרכבים ישנים ויצר מבע קולנועי מעומעם והזוי על עיירה אמריקנית ובה צעירים מחפשים ריגושים ספקטקולרים לחייהם הסתמיים. על הפרק הצדעה לסרטי "מקס הזועם", אש, מכות ומכוניות. בסחף הניהיליסטי הזה, האפוקליפסה הופכת למשאלת לב. נקווה שזו תקרה רק אחרי סרטו השני של הבמאי הצעיר.

     

    "Bellflower". השעמום מפרה

     

    "בלו ולנטיין" - רומנטיקה היא האנרגיה שמניעה סרטים הוליוודיים דביקים שנגמרים בסוף טוב, אבל מה קורה אחרי הסוף הזה? נראה שמישהו מסתיר מאיתנו משהו. מישל וויליאמס וראיין גוסלינג מתמזגים בלפני והאחרי של מה שנהוג לכנות "אהבה", ונשזרים בפסיפס של פלאשבקים שיצר עבורנו דרק סיאנפרנס, הקורע את הזוגיות לגזרים וכך גם את הלב שלנו. סרט רגיש על דעיכתן של רגשות.  

     

    הסרטים הגרועים שלנו

    שמוליק: "הפלישה למערב" – אשפה קולנועית של ממש. ביטוי מחפיר אך מייצג לאינפנטיליות ההבלותית השולטת בהוליווד, שבה עלילות סרטים מסתכמות לעיתים בכותרת לא יצירתית במיוחד. "בוקרים וחייזרים" הוא שמו המקורי של הסרט שמציג, בהתאם, שעטנז מביך של מערבון וסרט חייזרים.

     

    ארז: "חצות בפריז" - לא הופתענו שגם השנה הזינו אותנו יוצרים כמייקל ביי ("הרובוטריקים 4"), אדם סנדלר ("ג'ק וג'יל") או רוברט רודריגז ("ספיי קידס") בפסולת קולנועית. אך גם הסרט החדש של וודי אלן סיפק חווית צפייה מייסרת ונטולת קסם. במקום תחכום, קיבלנו קריקטורות שטחיות של אמנים ומחזור (נוסף) של רעיונות מעבודות קודמות ומוצלחות יותר.

     

    לירון: "דמדומים: שחר מפציע - חלק 1" – לא בטוח מה בלתי נסבל יותר: סרט רביעי בסאגת "דמדומים", או זה שהוא מבטיח את בואו של סרט נוסף. בלה ואדוארד שוכבים סוף כל סוף, והיא נכנסת להריון,

    כשהכול עטוף (שוב) בקיטש מתחסד ונטול סקס אפיל. טינאייג'רים יקרים, רוצים לראות סרט על אישה הרה עם בעיות אמיתיות? צפו ב"תינוקה של רוזמרי". מתעקשים על ערפדים? לכו על "מלחמת האופל", שם לפחות הגיבורה יודעת להרביץ, בלי לחנך. 

     

    אמיר: "השכונה נגד חיזרים" - סרט המדע בדיוני הבריטי זוכה לשבחי כמה מהמבקרים ולמעמד של קאלט אצל כמה מהצופים, חובבי הטראש. אז יש לנו נערים חצופים, מריחואנה ורובי מים, והם מתערבבים בשלולית אורבנית של דם וזרחן ועלילה מזוגזגת על זאבים קוצניים-חוצנים. ישנם חייזרים אנושיים שזה מצחיק אותם היום. אבל בפעם הבאה שיצפו, גם הם יגלו שהסרט הזה הוא שכונה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הסוס מטורינו". לא מכירים? רוצו לראות
    לאתר ההטבות
    מומלצים