באנו, ראינו, נכבשנו

שנת 2010 לא הביאה עמה בשורה גדולה לקולנוע העולמי - בטח לא כשמשווים אותה למהפכה הטכנולוגית וההצלחה הקופתית חסרת התקדים של "אווטאר" ב-2009. ובכל זאת, ראינו לא מעט סרטים במהלך השנה האחרונה - חלקם נעמו לנו מאוד, חלקם ממש לא.

התכנסו כאן, חמישה מבקרים וכתבי קולנוע של ynet- כדי לנסות ולגבש תמונה ממצה של 2010 בבתי הקולנוע. אילו הם הסרטים שהכי אהבנו ("הרשת החברתית" הוא הזוכה הגדול שלנו עם שלושה קולות), ואילו ננסה להזהיר אתכם מלצפות בהם. הינה זה בא, סיכום 2010 בקולנוע העולמי. אקשן!

ארז דבורה: שובר הקופות

"הרשת החברתית" - סרטם של הבימאי דיוויד פינצ'ר והתסריטאי ארון סורקין הוא הנכון ביותר לזמנו. הפנומן הכלכלי והתרבותי של פייסבוק כהשתקפות הדמות של מייסדו. תסריט חד כתער, בימוי מדויק המוכיח כי פינצ'ר הוא בימאי של מילים לא פחות מדימוים, וחבורת שחקנים צעירה ומוכשרת.

"צעצוע של סיפור 3" - גם ברצף ההצלחה חסר התקדים של פיקסאר, "צעצוע של סיפור 3" הוא שיא - בפיתוח הדמויות, בתנועה בין הומור לרגש, במורכבות של האנימציה ובהכנסות (מעל מיליארד דולר). סרטי שכ-ו-ל-ם אהבו – ובצדק.

"התחלה" - כריסטופר נולאן עושה את הבלתי אפשרי - קולנוע מתוחכם ואישי בהפקות ענק הוליוודיות. עיסוק באותם רעיונות של זהות, זיכרון ותודעה שעלו ב"ממנטו" המבריק, אך הפעם בתוספת מרחבי תודעה המוכלים זה בתוך זה, קצבי תנועה וזמן שונים ודימוים מעוררי השתאות. ישנם "אינטלקטואלים" מטעם עצמם המעדיפים להתענג על משמעויותיו הפילוסופיות של כל ביסקוויט מתפורר בקולנוע מזרח אירופי, אך לטעמי זהו שילוב אידיאלי בין קולנוע אמנותי ומסחרי

"המעגל הפנימי" ("Inside Job") - סרטו התיעודי של צ'ארלס פרגוסון ניתוח מבריק של הקריסה הכלכלית של סתיו 2007. טור-דה-פורס של הצגת מידע מורכב המועבר בבהירות מופתית. חשיפה של הפער בין החזות המכובדת של מנהלים, פרופסורים לכלכלה ופוליטיקאים ובין תאוות הבצע משולחת הרסן.  

"אמא" ("Mother") - למרות שרשימה זו מוטה (מבחירה) כלפי קולנוע אמריקאי שהוקרן בארץ, קשה שלא לציין כמה סרטים משובחים, שנעשו ברחבי העולם: "עיר של חיים ומוות", הסיני המצמרר (שהוקרן בארץ), וכמה שלא - "Lourdes" של ג'סיקה האוזנר האוסטרית, "Dogtooth" הפרוורטי של יורגוס לאנטימוס היווני, ושתי עבודות מדרום קוריאה: "שירה" (Poetry) של לי צ'אנג דונג והמותחן הפסיכולוגי-אדיפאלי "אמא" של בונג ג'ון-הו.

שמוליק דובדבני: הבינלאומי

"הרשת החברתית" - הנה אנו מצטרפים בקולנו הדל אל מקהלת מבקרי אמריקה האדירה המזמרת את שבחי הסרט. עבודה רהוטה ושנונה שעוסקת בתופעה המייצגת ביותר של תקופתנו, ומאיירת את דיוקנו של "האזרח קיין" של העידן הדיגיטלי.

"קר עד העצם" (“Winter’s Bone”) – אמנם הקרנות הסרט, בבימויה של דברה גרניק, יחלו כאן רק בעוד כחודש, אך זוהי העבודה הקולנועית הטובה של השנה החולפת. נערה בת 17 המגדלת את אחיה הקטנים בחצר האחורית של אמריקה פוצחת באודיסיאה מקומית בעקבות אביה העבריין ששוחרר בערבות, ונעלם. הדיוקן הכי אנושי ומחוספס של "הזבל הלבן" האמריקאי, אם אי פעם ראיתם אחד. הופעה פורצת דרך של ג'ניפר לורנס האלמונית בתפקיד הראשי.

"עיר של חיים ומוות" – סרטו של לו צ'ואן הסיני מביא את סיפור הטבח שביצע הצבא היפני בננקינג באופן הכי גרפי ומטלטל שאפשר להעלות על הדעת, ומבעד לפרספקטיבה מורכבת מבחינה אידיאולוגית.

"סופר צללים" – רומן פולנסקי, שהשלים את הסרט ממקום מאסרו המתוקשר בשווייץ, ביים מותחן פוליטי מהוקצע, אינטליגנטי ואלגנטי, שגיבורו, כתמיד אצלו, הוא עכבר אנושי המנסה לשווא לחמוק מהמבוך השטני ההולך וכולא אותו בתוכו.

"אורורה" – בשנים האחרונות כמעט בלתי אפשרי לסכם את פסגות הקולנוע העולמי ללא איזשהו נציג רומני, וזהו השגריר הנבחר ל-2010. סרטו הארוך מאוד של כריסטי פויו (“מותו של מר לזרסקו"), ובכיכובו, עוקב אחר גבר בודד הנוטל ללא סיבה נראית לעין רובה ופוצח במסע של הרג קר. ללא ספק, הסרט המאתגר של השנה שכולו תוגה, ניכור, וסימני שאלה מעוררים.

אמיר בוגן: החתרן

"המעגל הפנימי" - בניגוד למייקל מור רודף הפרובוקציות, סרטו הדוקומנטרי של פרגוסון יורד לעומקם של הפרטים הקטנים ומסייע לכם לפענח את הקודים על פיה פועלת קהילת הפיננסים, שהביאה למשבר העולמי. מידע יבש שילחלח את עיניכם. לא כתגובה מלודרמטית - זו נעדרת ממנו כמעט לחלוטין, אלא כתסכול גדול מהדרך הנבזית בה מתמרנים בעלי ההון את חיינו.

"Green Zone" - סרט המלחמה של פול גרינגראס אינו מבוסס על סיפור אמיתי, אך בהחלט משכנע כאחד כזה. תיאור מצמרר ומלא אקשן של שדה המלחמה העיראקי, כמגרש המשחקים של הפוליטיקאים האמריקנים ושלוחיהם השונים.

"התנגשות הטיטאנים" - עלילת המיתולוגיה היוונית עוותה על ידי לואי לטרייה בכוונת תחילה, אולי כדי לבדר ולחדש. סרט ה-3D המושקע לא מגיע לתוצאות יוצאות דופן מההיבט הזה. ובכל זאת, מי שמוכן להיפתח לקריאה חתרנית של שובר הקופות הזה, ולקלף ממד אחר ממד, יגלה הצהרה אתאיסטית נועזת. כזו שיוצרת אנשים בצלמו וצילומו של סם וורת'ינגטון, כפרסיאוס המורד באלוהיו.

"האקסים של החברה שלי" - אפילו הטייטל העברי המאולץ ל"סקוט פילגרים נגד העולם" לא מצליח לפגוע בשילוב הכמעט טבעי בין מדיות הקולנוע והקומיקס כיחידת בידור מרעננת אחת. אדגר רייט הצליח להתנייד בחן בין הצומת העלילתי - המפגיש ז'אנרים של סופר-הירוז, אמנויות לחימה, פנטזיה, מלודרמה וקומדיית נעורים - לצומת המבע בו חוברים סינמטוגרפיה לאנימציה. פשוט כיף.

"Enter The Void" - סרטו הבוטה והיומרני של גספאר נואה הוא שילוב של "אבודים בטוקיו", "רקוויאם לחלום" ו"טרון: המורשת". הוא מהפנט, זרחני וחדשני. הוא מצולם בתנועה מתמדת ומזווית עילית של מצלמה מרחפת. חוויה מתישה ומאתגרת לצפייה חד פעמית.

לירון סיני: המזוכיסטית

"האקסים של החברה שלי" - לא מדובר בעוד קומדיה רומנטית שסופה ידוע מראש. סרט על בני 20 שדי נהנים להיות תקועים בקנדה, שעולם הדימויים שלהם מיוצג על ידי אייקונים ממשחקי וידאו, שמצליח להעביר את האסטיקה והכיף של עולם הקומיקס ומשחקי הווידאו לתוך המדיום הקולנועי.

"צעצוע של סיפור 3" - סרט לילדים לכאורה שמציג דימויים קשים של נטישה, פחד, בריונות והתעללות, וגם מטפל באופן רגיש בהשלמה עם הפרידה מהילדות ובהתבגרותנו הבלתי נמנעת. צעצועים ללא דורש שמצליחים ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים של בני האדם.

"התחלה" - הסרט אולי לא עומד בציפיות ליצירת מופת שהוא יצר, אבל עם שוך ההמולה, מגלים סרט אקשן, שמשתמש בטריקים המוכרים של נולאן בענייני תודעה ותפיסה, בין פיצוץ לחלום. סרט שמצליח לגרום לקהל להגיב ואף לחייך בסוף, ולא משנה מה החליט כל אחד על משמעות הסיום הסגור או הפתוח שלו.

"הרוצח שבתוכי" - מייקל ווינטרבוטום הצליח לתת לקורבנותיו של גיבור הסרט הסדיסטי, וגם לצופים, אגרוף כואב מאוד בבטן. "התפוז המכני" גרסת דרום ארצות הברית, משחק על תפיסות מעוותות וגבוליות בין סאדו-מזוכיזם ופסיכופתיות, באלגנטיות שלווה, משכנעת ומקוממת כאחד.

"הנערה ששיחקה באש" -הטרילוגיה השבדית הגיעה לשאר העולם ב-2010. הסרט השני מתמקד בסיפור העבר של ליסבת סלנדר, ומציג דמות נשית ומפוענחת יותר לכאורה, אך מורכבת לא פחות. יחסיה המרפרפים עם הגבר היחיד שפגשה בחייה שכנראה לא שונא נשים, מוסיפים עדינות לסרט קשה ויפה.

"פיראנה 3D" – סצנת הטבח ההמוני בשיאו של סרט האימה הפסיכוטי הזה היתה אחד הרגעים המסעירים ביותר שסיפק הקולנוע האמריקני השנה. צרפו לזה את ההופעות ההיסטריות של ג'רי אוקונל כמפיק פורנו רך נהנתן וכריסטופר לויד כחוקר דגים אקסצנטרי, וקיבלתם ממתק קולנועי נועז ומאוד משעשע. פלא שהם רוצים אוסקר?

אולי הצוות של פיראנה ישכנע אתכם

"ג'קאס 3D" – בשנה של שוברי קופות סתמיים (ע"ע "התחלה") וסיקולים מאכזבים (ע"ע "איירון מן 2"), חבורת המופרעים של ג'וני נוקסוויל הביאה למסך את אחד הסרטים המבדרים של השנה. נכון, היו כמה קטעים קשים מנשוא - אבל היי, איפה עוד תראו תא שירותים כימיים מיטלטל בין שמיים וארץ כשבתוכו קורבן אנושי מצופה בצואה?

"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" – סרטו של טרי גיליאם הוקרן בבכורה עוד ב-2009, אבל אצלנו וברוב העולם הוא זכה לעלות להקרנות מסחריות רק השנה. סרט שאיבד את הכוכב הראשי באמצע הצילומים והפך משבר של ממש לאחד הנכסים האמנותיים הגדולים שלו – תוך שימוש בתחכום ויצירתיות לא מבוטלים – הוא בהחלט הברקה גדולה.

"קיק-אס" – בהשוואה לרומן הגרפי עליו הוא מבוסס, סרטו של מת'יו ווהן נראה כיצירה שמרנית למדי. אבל מה לעשות שהשיפוט ההוגן הוא דווקא ההשוואה לסרטי קומיקס הוליוודיים, ובזירה הזו, "קיק-אס" היה אחד הסרטים המגניבים והנועזים של 2010. בכל זאת, ילדה שהיא גם רוצחת סדרתית זה לא בדיוק משהו שרגילים אליו בהוליווד.

"הרשת החברתית" - אין מה לעשות, כשמגיע - מגיע. וגם אני, שמעולם לא חיבבתי במיוחד את פינצ'ר וסרטיו המתחכמים, נאלץ להודות שהפעם יצאה לו הברקה. אולי בזכות התסריט הנהדר של סורקין. בכל מקרה, אם סנוניות הפרסים הראשונות אכן מנבאות נכונה, מסתמן השנה זוכה מוצדק באוסקר - גם אם ל"פיראנה" זה מגיע יותר.

הסרטים הגרועים שלנו

ארז: "מזל תאומים" - יש מועמדים רבים: "סקייליין", "הבלתי נשכחים", "פגוש את הפוקרס הקטנים", "שנחאי" (ויש גם תרומה ישראלית לרשימה). אבל באופן אישי, הסרט שעורר בעוצמה הרבה ביותר את תחושת ה"אני-מעדיף-לעקור-לעצמי-את-העין-עם-פלאייר-מאשר-לראות-עוד-דקה" הוא המפגע הסביבתי המתחזה לקומדיה "מזל תאומים" עם ג'ון טראוולטה ורובין וויליאמס.

שמוליק: "התחלה". הסרט הכי אוברייטד של השנה. הגיגים פילוסופיים ברמה של נער מתבגר ארוזים ב-200 מיליון דולר. צופים גיקים, אנשים שחושבים שהם חושבים, וכמה מבקרי קולנוע ילדותיים נפלו בפח הנוצץ שטמן להם נולאן. הכי קשקוש מקושקש שאפשר להעלות על הדעת. למי אכפת מהחלום-בתוך-חלום-בתוך חלום הזה, ומה זה אומר בעצם? 

אמיר: "הארי פוטר ואוצרות המוות 1" - הראשון מבין סרטי הסדרה בו צפיתי, ויהיה גם האחרון. מי שלא נשבה מראש בקסמו של המכשף הצעיר, לא יקנה את הבולשיט של "כואב לך, ילד? ביער הבוקיצה ביורקשייר ממתינה התשובה בדמות מטה עוזרד, יהלום אדום, או כל חפץ אחר". יש בעיות שדורשות התמודדות: אהבות נכזבות, אובדן, ופחד מהמוות. אין שיקוי פלאים שיפתור אותן, גם לא את הסבל שנגרם מצפייה בשעתיים וחצי של הבלוף הזה.

לירון: "דמדומים: ליקוי חמה" - עדות מעיקה לכך שסדרת סרטי "דמדומים" מסרבת לגווע, וממשיכה לסחוף בני נוער ולמלא אותם בערכים שעושים עוול לז'אנר.

בלה ממשיכה להיות דוגמה לדמות נשית חלשה ופתטית לצד הערפד המבויש ואיש הזאב מיוסר ההבעה, שמתחרים על אהבתה.

דרור: "סיוט ברחוב אלם" – סביר להניח שכותבי הגרסה המחודשת של "אלם" לא ממש הבינו עד כמה הם פוגעים בסיפור המקורי כששינו את הרקע ההיסטורי והפכו את פרדי קרוגר לפדופיל אפל שלא ניתן למצוא בו שום חן. אבל בורות לא פוטרת מאשמה, ומדובר ללא ספק בדבר הנורא ביותר שקרה לתעשיית סרטי האימה בעשור האחרון.