כך האדמו"ר מויז'ניץ "שלף" אותי מרמאללה

זה קרה לפני עשר שנים בדיוק, או כמו שכתוב לי עד היום על איזו חולצת טריקו דהויה - מארס 2002. אינתיפאדת אל-אקצה בשיאה, מבצע "חומת מגן" יוצא עוד שנייה לדרך – ובדיוק אז אני מתגייס לצה"ל. צריך דחוף קמע, צידה רצינית לדרך - ולא מוצא משהו מתאים ב"ריקושט".

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• חרדים זה אף פעם לא טוב/ טלי פרקש
• על ערש דווי: חולה סופני הובא להתפלל בכותל
• צפו: דוחק בלוויית האדמו"ר מויז'ניץ
  

הייחוס והקרבה המשפחתיים עשו את שלהם, ורגע לפני הבקו"ם מצאתי עצמי מתייצב - אחרי גלח"צ, כמובן - בתור החסידים הארוך של רחוב אהבת שלום, קריית ויז'ניץ, בני ברק - מחוץ לבית האדמו"ר.

הגבאים הכריזו "נחשוני", ועשרות הנוכחים פילסו לי דרך ופתחו עליי עיניים: מי זה ה"מזרוחניק" שהגיע אחרון, ובהוראה מגבוה עוקף את כולם? עד היום לא ברור לי האם הרב'ה היה אז מרוצה מהנכד של פייגה, שמתגייס לצבא במקום להישאר בישיבה, אבל אם לא - הוא הצליח להסתיר את זה יופי.

היחס וברכת הדרך שהעניק לי האדמו"ר היו אותנטיים כל-כך, עד שנראה היה כאילו הוא מברך את אחד מחסידיו המובהקים בדרך לחופה. אני, מצידי, הרגשתי עומד מול רב לאומי-משיחי שצה"ל מבחינתו קדוש.

חודשים ספורים לאחר מכן החלה ההידרדרות במצבו הרפואי של הרבי והוא הפסיק לקבל קהל, ובמשפחה משוכנעים שהברכה ההיא, האחרונה, שמרה עליי בחברון, בעזה ובציר פילדלפי. כשנשלחנו לגזרת רמאללה, סבתא ניצלה שוב את הערוץ הישיר אל האדמו"ר מויז'ניץ וביקשה שיתפלל עליי מרחוק. באותו היום נשלפתי במפתיע מהיחידה - אני ועוד שני חיילים בלבד - לטובת תגבור כוח אחר בעיר החרדית מודיעין עילית. כולנו צחקנו על מסירות הנפש של הרב'ה, שכדי לשמור עליי מפלסטינים הסכים לשלוח אותי אפילו למעוז ליטאי... ועוד לא הזכרנו את ניסיון החדירה למוצב בכיסופים ואת הפיגוע בישיבה בעתניאל.

סגירת המעגל הייתה בשבוע שעבר, כשהשתתפנו בברית מילה שנערכה בבית האדמו"ר לאחד מבני המשפחה. גם אז ה"ייחוס" עזר לנו להיכנס לחדרו ולקבל ברכה. הוא נראה היה צלול, אבל הפעם זה כבר לא היה זה. נישקתי את ידו ויצאתי. שלשום התקבלה הבשורה על פטירתו. ברוך דיין האמת.

לעשות שבת עם ויז'ניץ

לא חסיד אני. אין (עדיין) חסידים ב-ynet. אבל כשאני שומע את תלמידי האדמו"ר מויז'ניץ מספידים אותו, ומאירים שתי נקודות עיקריות - התורה והשבת - אני פתאום מבין למה הוא כל-כך נגע בי.

את הרב'ה אני זוכר בעיקר מילדות, ואז שום פרוטקציה או "ייחוס" לא סידרו לי "חברותא" איתו, אבל אי-אפשר להתעלם מהסיפורים על שקדנותו בלימוד וניפוץ הסטיגמה ש"חסידים לא יודעים ללמוד". גם האגדה על "מבחני סיכה" שערך לתלמידי פוניבז' הליטאית (ולא להפך) - מעוררת השראה.

את הנקודה השנייה שעליה מדברים החסידים, אני כבר זוכר בעצמי – ועוד איך. הרב'ה המנוח הוא שעיצב כמעט בעצמו את השבת שלי - את האווירה המיוחדת בה, את התפילות והסעודות, ואולי אפילו את הצדדים החוליים שלה, כמו קריאת העיתונים.

גם אם בכל אלה נוכחים גם "מתחרים" רציניים שלו - בעלז, חב"ד, צאנז, פיטסבורג, באבוב,

ברסלב וקרלין – בויז'ניץ "עשיתי שבת" בפעם הראשונה, וזה עדיין ממשיך ללוות אותי. יש שמועה שאני לא היחיד.

לא חסיד אני ולא ליטאי, לא דתי-לאומי ולא חרדי. פעם אולי היו קוראים לי "פא"י", והיום כנראה "פרילאנס". אבל דמויות ענק כמו האדמו"ר משה יהושע הגר מויז'ניץ (וגם הפוסק הליטאי האגדי רבי שלמה זלמן אויערבך, שנפטר גם הוא באותו תאריך, כ' באדר - פחות 17 שנה), הצליחו לגעת בי וברבים אחרים שהם לא ממש חסידיהם - ולהשפיע על חיינו.

תשאלו את אחיינו של הרב'ה, בן אחותו, אל"מ הושע בן-שלום, שבקרוב ייכנס לתפקיד קצין מילואים ראשי, או את חתן פרס נובל הויז'ניצאי, הסופר אלי ויזל.