כחול עמוק: טיול ביבשת הכחולה של אנטארקטיקה

אין הרבה מקומות על פני כדור הארץ המעוררים תחושה עזה של ריגוש, כמו זו שמעוררת אנטארקטיקה. זו היבשת הדרומית ביותר, הקרה ביותר, הגבוהה ביותר. כל כך מסתורית, כל כך לא נחקרת.

מכיוון שכמעט כולה מכוסה בקרח, תועמלני התיירות מכנים אותה בשם "היבשת הלבנה". למרות זאת, מבט פנימה אל הסדקים התכלכלים שבקרח, מרמז דווקא על שם מדויק יותר: "היבשת הכחולה".

זוהי ממלכתו של הטבע לבדו. ועולם החי, שסבל כל כך מהרג בלתי מבוקר במאות ה-19 וה-20, מתאושש ומאפשר למטייל לפגוש אותו באופן בלתי אמצעי.

ממלכתו של הטבע לבדו. קרחונים באנטארקטיקה (צילום: גילי חסקין)

מלכי המים מול מלכי האוקיינוס

מרבית המטיילים מגיעים לאנטארקטיקה באניות היוצאות מאושואייה שבארגנטינה, דרך מיצרי דרייק. מדובר בשיט ארוך, בים לא קל, אבל הוא חלק מהחוויה ההולכת ונבנית. יושבים בלובי המחומם ושותים תה, עד שלפתע רואים בחוץ עופות-ים בשם יסעורי כף, בעלי הכתמים השחורים המנמרים את כנפיהם.

עוד טיולים בעולם שיקררו אתכם:

• על קצה הקרחון: מסע קיאקים בגרנלנד
• עולם תחתון באיסלנד: ביקור בבטן כדור הארץ
• קרחון פריטו מורנו: חוויה תוססת שמתמוססת
  

הסקרנים נוטשים את הכול ויוצאים לסיפון, חמושים במשקפות. בעלי הכנף דואים על גלי האוויר, נוסקים אל על, נוחתים לזרם האוויר התחתון וחוזר חלילה. לידם כמה יסעורים כחולים, הניכרים במשולש אפור המשורטט על גבם הכחלחל.

כעבור זמן מה מגיחים משום מקום אלבטרוסים שמפליאים לדאות ברוח העזה. מוטת כנפיהם גדולה מ-3 מ' והם גולשים לקו המים, רק כדי לנסוק ממנו אל על. אם הפינגווינים הם מלכי המים הקרים, אין ספק שהיסעורים, הם המלכים של שמי האוקיינוס.

עופות שמפליאים לדאות ברוח העזה. אלבטרוס בפעולה

מראה של עוגה רב שכבתית

למרגלות הסלעים טחב ירוק, שרגלינו שוקעות בתוכו, ומסביב עשרות ואולי מאות פינגווינים ממין אדלי (Adelei), הנבדלים מאחרים בראשם השחור, במעטה נוצות לאורך המקור ובטבעת לבנה סביב עיניהם, שדומה ומוסיפה נופך "מכובד" לחזות האנושית שלהם. 

לצד העופות הבוגרים נראים גוזלים שחורי פלומה, שגדלו במהירות והוריהם בקושי מכסים עליהם. מעליהם מקנן חמסן (Skua) וממתין לשעת כושר, כמו חרב דמוקליס מעל ראשם. במקומות רבים נראים שני פינגווינים קדים זה מול זה בקולות. הם מחליפים משמרת על גוזלם. לא הרחק משם ראינו זכר מותח את צווארו ומגרגר, מזמין נקבה להזדווג עמה, כאילו אין שלג בחוץ וכאילו הקור לא צורב את האצבעות וקצה האף וכול מה שגלוי.

פינגווין ממין אדלי עומד על קרחון

רבבות פינגווינים - כמו כינוס עולמי של נזירות

לאחר ששבנו לספינה והפשרנו, ולאחר שהעננים האפורים נדחקו מפי תכלת השמים, ראינו גושי קרח ענקיים שנולדו במשטחי קרח ענקיים של ים שקפא. הקירות הלבנים בהקו באור השמש, והחריצים בלטו בגוונם הכחול. השמש כאן מזייפת. מקרינה קור.

בשעת בוקר מוקדמת גלשנו לסירות הזודיאק ושטנו בינות לגושי הקרח הצפים, שעל רבים מהם נראים פינגווינים. החוף, הגבעות, המדרונות, הכל מכוסה בעשרות אלפי פינגווינים שהידסו לעברנו בהליכתם האנושית והיפנטו את כולנו. דימיתי לרגע לראות כינוס עולמי של אלפי נזירות. הם עומדים צפופים זה לצד זה ומסוככים על אפרוחיהם אפורי הפלומה, או דוחסים מזון לתוך מקורם הפעור.

הם מתבוננים בנו בסקרנות. כמה מהם נבהלים ורצים אל הים הבטוח. הם שוחים במהירות, תוך כדי קפיצות מעל המים. אנו הולכים והולכים, והשטיח החי אינו נגמר. על צוק לצד הדרך מקננים קורמורנים כחולי עין. כמה מהם עפים מעל ראשנו בעצבנות. גוזל בודד של קורמורן, גדול יחסית, יושב על הרצפה. לפתע עט אליו חמסן ומנסה להפחיד אותו בכנפיו.

חבורה של פינגווינים מגיחה מן הים ומטפסת בזריזות על ההר. קשה לדעת לאן להסתכל קודם, אל המדרון המנוקד כולו בשחור ולבן? אל ההורים המחממים את גוזליהם, אל הקורמורנים והחמסנים אשר ממעל? אל גושי הקרח הנהדרים? על החוף בסמוך לנו, שוכבת נקבה של כלב היום וודל, כנראה הרה. היא נראית אדישה לגמרי לנוכחותנו, כמו לקור.

פינגווין מאכיל את גוזלו הקטן

אנטארקטיקה במיטבה

חזרה לספינה השטה בנתיב ארוך שמתפתל בין הקרחונים הצפים שרובם שקועים במים. הקווים האלכסוניים המשורטטים על גושי הקרח, מלמדים אותנו שהקרחון התהפך כמה פעמים במסעו בים. הם נראים כפסלים או כאלמוגים הזוהרים בכחול.

ממש מעלינו מזדקר קרחון ימי לגובה, שמגמד אותנו לתחושה של חגבים. גם מאוחר יותר, מבעד לחלונות הספינה, בחום הנעים, נשקפים מראות מופלאים - זוהי אנטארקטיקה במיטבה.

הקרח שהרתיע את קפטן קוק, מילא את לבנו בהתפעלות. השמיים התבהרו מרגע לרגע. השמש, שקודם הציצה בקמצנות - נחשפה במלוא הדרה, וקרניה צבעו את הקרח בגוונים כחולים נהדרים. הים היה חלק כראי ממש, ללא גל קטן, ללא אוושת רוח. במימיו נשקפו פסגות מושלגות והעננים ממעל שירטטו בשמיים קווים הנראים כלקוחים מלוחו של צייר מודרני.

אחר הצהריים עצרנו למרגלות סלע ענק, בקצה של קלדרה (מלשון קערה) ענקית. ההרים סביב הם שרידיו של לוע געשי שקוטרו למעלה מ-20 ק"מ. הר הגעש התפוצץ מתחת לקרחון ואני ניסיתי לדמיין את גושי הקרח עפים באוויר ואת הכמות האדירה של השלג והבוץ הגולשים מטה.

קרני השמש צובעות את הקרח בגוונים כחולים נהדרים

הפינגווינים התבוננו בנו בסקרנות

מעל החוף הזדקר קיר בצבע חום צהבהב ולמרגלותיו גושי סלע ענקיים. פסענו במעלה המורנה הקרחית - הסחף שהותיר אחריו הקרחון - שהיא מעין מצבה שמלמדת כמה ענק הוא היה, טרם שהתחיל להפשיר ולסגת.

עוד בערוץ התיירות:

• הפלגה לוהטת: המזגן לא עבד; הנוסעים רתחו
• חופשה להשוואה: רודוס או אילת?
• מהגולן לאילת בקרוואן: תחילתו של טרנד חדש?
  

מראש המורנה נשקף נוף מופלא של הקרחון, משטח לבן ענק ומחורץ להפליא, שפלגים קטנים זרמו מעליו. הלכנו על גבו בנוחות יחסית, כשמעת לעת אנו צפינו בסדקים עמוקים בצבע כחול מאיים.

עומקו של חריץ כזה כמה עשרות מטרים. הסטטיסטיקה אינה נותנת יותר מכמה דקות למי שאתרע מזלו להחליק פנימה. משפת הקרחון נשקף נוף נהדר של זרבוביתו; קיר ענק, בצורת בננה, שנפל בתלילות לתוך המפרץ.

בכמה מקומות גדלים בשלג ישנם צמחים זעירים שצובעים קטעים ממנו בירוק או באדמדם. מכל זווית נשקף נוף רחב יותר של המפרץ הנהדר: קרחונים שצפו במימיו ושל הרי הגעש שברקע. פה ושם גם נראו פינגווינים רצים על הקרחונים והתבוננו בנו בסקרנות.

הקווים בקרחון נראים כפסלים או כאלמוגים הזוהרים בכחול

ספקטרום של צבעים

בערב, השמיים התבהרו לחלוטין, ומולנו צפו מגדלי ענק שנראו כעוגות קצפת ענקיות. המים חצבו בהם מגדלים ומערות, ולתוך הכוכים נכנסו יסעורי-שלג ויצאו מהם בפרפור חסר מנוח.

הבטנו סביב, עינינו טבעו בספקטרום של צבעים: המים שצבעם כחול עמוק, רצועה ירקרקה דקה סביב הקרחון, הצחור של הקרח ותכלת השמיים ממעל.

הספינה פילחה את הגלים בתוך הלבן-הלבן העצום הזה. מצידנו האחד ניצב רכס רב יופי, כולו מושלג למעט גושי סלע בצבע שחור וחום, כמו חברבורות על השלג. למרגלות ההרים ניצבו גושי קרח ענקיים ואצבעות גרניטיות חרצו את מעטה הלובן הבוהק להפליא.

בצד השני, איים קטנים, הרריים אף הם. אפשר להסתכן ולומר שהיופי הזה ממש כואב. לכל קרחון צורה אחרת. כאן הוא גולש לקו המים, שם הוא מתנשא מעליהם במצוק, כאן פולש חצי אי יפהפה לתוך המפרץ.

המדריכה אליסון השיטה את סירת הזודיאק למקום העגינה, ולפתע זעקה "לווייתן". מלאת התלהבות היא מכוונת את הסירה למקום שבו נראה קודם סנפיר שחור של "לווייתן גיבן" (Humpback). ניתן לראות את העיגולים שהוא מסמן במים. לפתע, מצד שני של הסירה, נראה גבו קרוב כל כך. הנה הוא מתחתינו. עוד רגע יהפוך את הסירה. היא מכוונת את הזודיאק לכיוונו, והלווייתן פורש את זנבו, כאילו לפי הזמנה.

בכל רגע התגלה משהו חדש

המשכנו לשוט בתוך הכעך הלבן הענק, שם ירדנו לחוף של סלעי גרניט שהוחלקו ושוייפו על ידי הקרחונים. מראש הגבעה נראה צדו השני של חצי האי, שלוחה שקטה של ים, שההרים המושלגים השתקפו בה כבמראה. למרגלותינו להקה של שחפים שחורי גב ומולנו אופק שלם מלא בהוד.

הגבעה התעקלה כמו סהרון חולי ומראשה נשקף מבט מלא על המפרץ, על גושי הקרח הימי הנראים כשולחנות ענק ועל הקרחונים הכחולים, שהמים היטיבו לגלף בהם צורות יפות כל כך.

בכל רגע התגלה משהו חדש. עוד הר מחודד שפסגתו עוטה קרח, עוד קרחון ענק שפסים כחולים חרוצים בו לאורכו, עוד רסס קרח שמכסה את המים בשכבה בגוון של קרם. קרחונים ימיים שטוחים, קרחונים יבשתיים הנראים כמגדלים.

חלק מהקרחונים נראים כשולחנות ענק

הרוח פסקה לגמרי והנה, כמה פסגות משתקפות במים. היבשת מימין והאיים משמאל. בתווך, מים שקטים, חלקים כמראה. השמש

האירה באלכסון, ומאחורי הרכס נראו הרים גבוהים יותר, ועוד אחד ועוד אחד. בכמה מדרונות נחשף סלע האם, שרק מדגיש את שפע הלבן שסביבו.

עשר וחצי בלילה. השמש שלחה קרניים אלכסוניות של אור רך, התופר לעננים שולי זהב. גם השמיים נצבעו בגוונים חמימים והקרחונים זהרו בגווני זהב. עליתי לסיפון העליון, הרוח הקרה צרבה את פניי. כדור שמש ענקי בפאתי מערב. ניסיתי למצות כמה שיותר מהיום היפה הזה, שאין רבים כמותו.