שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האיום האיראני: הציבור הדתי נרדם בתפילה
    איפה העצרות? איפה ימי התפילה? הציבור הדתי ומנהיגיו שרויים בתרדמת מול האיום האיראני, ובעוד הציבור הישראלי שאינו חובש כיפה מתכונן לקראת תרחיש של מלחמה, במגזר מפגינים אדישות רוחנית ועוסקים בעצרות נגד "גזירת הגיוס"
    התייחסותו של הרב עובדיה יוסף לאיום האיראני, שכללה קריאה לתפילה נגד אחמדינג'אד וחבורתו - לא הייתה מפתיעה במיוחד. ובכל זאת, היא הייתה חריגה. רוב האמירות שנשמעו מהכיוון הדתי עד כה, שימשו יותר כמסרי הרגעה: יהיה טוב, אין ממה לפחד, אי אפשר להשמיד את ישראל, הקדוש ברוך-הוא איתנו.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    גם התפילה שמנהיג ש"ס דיבר עליה, היא במסגרת הבקשות השגרתיות של ליל ראש השנה, ולא הרבה מעבר לזה. איראן מרתיעה את העורף הישראלי, אין ספק, אבל עושה רושם שזה נכון רק לגבי העורף שאין מעליו כיפה.

     

    לא תמיד זה היה כך. לפני הרבה שנים צוררים ידעו להפחיד את הדוסים, לייצר בהלה לאומית, ולהכניס את כל העם להיסטריה של תפילות ותעניות. עוד טרם דרכו את חניתותיהם ממחסן החימוש, עוד בשלב הכוונה למחוק את היהודים מהמפה – וכבר כל עם ישראל נכנס ללחץ.

     

    המן הרשע, למשל: הוא רק הכריז על השמדת העם היהודי, ותוך שניות יהדות העולם הייתה בדאון טוטאלי, לבושת שק ואפר - במוכנות לשבת על עצמה שבעה מראש. זה הלך לפרעה על ים סוף, זה עבד לסנחריב בדרך לירושלים, וזה מצליח גם לאחמדינג'אד עם ישראל של 2012, אבל משום מה רק עם חלק ממנה.

     

    שאננות שלא כתובה בתורה

    התחושה היא שבציבור הדתי לא מורגשת בהלה לקראת מלחמה, חלילה. בשעה שרבבות עמך בית ישראל עוקבים בחרדה אחרי הדיבורים על תקיפה באיראן, במגזר הדתי עדיין מעדיפים לדבר על שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות, הפריימריז של "הבית היהודי" והמחלוקת סביב תוכנית הלימודים בתנ"ך. ולא מפני שהנושאים האלה חשובים יותר בעיניהם – אלא מפני שהאופציה של טילים קטלניים בתל אביב, נראית רחוקה בעיניי דתיים רבים. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. הם יכולים לאיים כמה שהם רוצים, האיראנים האלה, אבל בסוף הם יגמרו בדיוק כמו כל קודמיהם במהלך ההיסטוריה.

     

    אין ספק שהגישה הדתית שבוטחת בקדוש ברוך-הוא, ובטוחה שהרעיון להשמיד את ישראל בלתי ניתן למימוש - נובעת מהרבה אמונה. אבל בכל זאת, יש מצב שדווקא התגובה החילונית עדיפה. כשהמן הגה את תוכניתו המבריקה לחיסול העם היהודי, היהודים קלטו שרובצת סכנה לפתחם, והתכנסו לתפילה המונית. לאורך כל הדורות, כשהתעורר איום רציני על עם ישראל – העם לקח את האיום ברצינות, והתחיל להתפלל לביטול הגזרה.

     

    גם הם בטחו בריבונו של עולם, גם להם היה ברור שאין מצב שעם ישראל ירד מעל במת ההיסטוריה, אבל זה לא הכניס אותם לשאננות. הם לא אמרו: "עזבו, שטויות, יהיה בסדר", אלא חזרו בתשובה וקרעו את השמיים בתפילות. ואילו אצלנו - גם בקרב קהל שומעי לקחו של הרב עובדיה - טרם נצפו עצרות ענק של תפילת רבים, להוציא את תפילות המגזר החרדי נגד "גזירת הגיוס".

     

    הציבור החילוני אמנם לא מארגן תפילות המונים בכותל, אבל הוא בדרך לשם. הוא לא נותן לאיום האיראני לעבור לסדר היום.
    ורק מי שאמורים להוביל גל של תפילה והתחזקות, ממשיכים להיות שאננים. חודש אלול כבר מזמן לא נהנה מכזה פוטנציאל של התעוררות לחשבון נפש ושינוי פנימי. מי יודע, אולי כל הסיפור עם האיראנים התפוצץ פתאום רק כדי שנתעורר. אבל אנחנו לא מתעוררים.

     

    בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו, ובכל דור ודור גם לקחנו את זה בחשבון. לא מתוך חוסר אמונה, אלא אדרבה, האמונה שהקדוש ברוך-הוא מצילנו מידם גרמה לנו לזעוק אליו שיעשה את זה. כמו שזה נראה כרגע, חלק מהעם זועק אבל לא אליו, וחלק מהעם נשען עליו אבל לא זועק. ורק אחמדינג'אד מחייך.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המן היה גאה בו. אחמדיניג'אד
    צילום: איי פי
    צילום: באדיבות העיתון יום יום
    חריג בנוף הרבני. הרב עובדיה
    צילום: באדיבות העיתון יום יום
    מתפללים נגד הגיוס?
    צילום: shutterstock
    מומלצים