שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: AFP, AP
    מחקר: נשיא דמוקרטי בארה"ב מייצר פי 2 תעסוקה
    החוקר רוברט מקאלווין השווה את נתוני המשרות החדשות שנוצרו בתקופות נשיאי ארה"ב בין 1945 ל-2012, וגילה: הדמוקרטים הוסיפו בממוצע 2 מיליון משרות בשנה, בעוד שהרפובליקנים יצרו רק חצי. האם דווקא המדינה הקפיטליסטית ביותר עלי אדמות מוכיחה שמעורבות הממשלה היא הכרחית?

    מה יותר טוב לבני-האדם, למשק ולכלכלה? מדיניות ממשלתית כלכלית מתערבת ומעורבת, הרגישה למתרחש בשוק העבודה והרווחה, יוזמת ומעודדת מיזמים כלכליים, מגדילה שירותי רווחה, אינה מפחיתה מסים, דואגת להעלאת שכר מינימום? או מדיניות המעדיפה להשאיר את כל אלה למה שהיא מכנה כוחות השוק - עסקים, קונצרנים, מוסדות פיננסיים - ומבקשת לעודד אותם באמצעות הפחתות מסים ואי-התערבות, בטיעון כי אלה יביאו באופן אוטומטי מעצם פעילותם היצרנית והתחרותית הבלתי מופרעת ליותר תעסוקה, צמיחה ורווחה?

     

    טורים נוספים של יאיר ברק:

     

    שאלה זו העסיקה את פרופסור רוברט מקאלווין (Robert McElvaine), היסטוריון של הכלכלה מקולג' מילסאפס (Millsaps) האמריקאי, שבמדינת מיסיסיפי. מקאלווין החליט בימים אלה לבחון שאלה זו באופן אמפירי על-פי נתונים היסטוריים, לפי קריטריון פשוט, ברור והכי חשוב לחברה: איזו מן העמדות הללו מייצרת יותר תעסוקה ליותר בני-אדם? השאלה המעסיקה ביותר כיום את האמריקאים היא ההיחלצות מן המשבר הכלכלי, כאשר אחד מסממני ההיחלצות לדידם, ובצדק, היא יצירת תעסוקה.

     

    שיטת הבחינה, שבה בחר מקאלווין, מבוססת על ההנחה כי נשיאי המפלגה הדמוקרטית מייצגים וגם מיישמים מדיניות מתערבת ואילו נשיאים רפובליקנים מעדיפים ומממשים מדיניות מרוחקת יותר מן השוק והחברה. ממבט היסטורי, שלא נבדק במחקר של מקאלווין, ניתן להיווכח בבירור בהבדלים שבין שתי שיטות מדיניות אלה על-פי בחינת האופן שבו טיפל הנשיא הרברט קלרק הובר במשבר הכלכלי גדול הממדים שפרץ בימי נשיאותו ב-1929, לבין פרנקלין דילנו רוזבלט, שתפס את מקומו.

     

    ממוצע מקומות העבודה החדשים לפי נשיאי ארה"ב ()
    ממוצע מקומות העבודה החדשים לפי נשיאי ארה"ב

    לצפייה בגרף בגודל המלא

     

    הראשון, הובר, איש עסקים מצליח בטרם היה לנשיא, התנגד להתערבות הממשל במשבר ולהנהגת שירותי סעד ועבודות יזומות וטען כי המשבר יחוסל על-ידי כוחות השוק בלא צורך בהתערבות הממשל. יורשו, רוזבלט, שהיה פוליטיקאי מקצועי, יזם וייסד מדיניות אקטיבית ביותר, חדשנית ומהפכנית במושגים האמריקאים. מדיניות זו, המכונה "ניו דיל", התמקדה בסיסמת שלושת ה-R - הצלה, התאוששות, רפורמה (Relief, Recovery, Reform). היסטוריונים וכלכלנים רבים משווים את המשבר במדינות המערב, שהחל ב-2008 ונמשך עד היום, לאותו משבר.

     

    "החברה הגדולה" של ג'ונסון

    כדי לענות על השאלה איזו מדיניות מייצרת יותר תעסוקה בחן מקאלווין את לידת מקומות העבודה החדשים בממוצע לשנה מימי נשיאות טרומן (1945) עד לימי הנשיא המכהן ברק אובמה, תוך השוואת הנתונים בין תקופות נשיאות של רפובליקנים לאלה של דמוקרטיים.

     

    הנתונים, שפורסמו בבלוג שלו (הפתוח לעיונו של כל אחד) ואשר כבר עוררו עניין רב בתקשורת האמריקאית, מוכיחים שנשיאים דמוקרטיים הביאו בממוצע למספר כפול של מקומות עבודה חדשים - 2 מיליון, לעומת מספר המשרות שנולדו בתקופות כהונה של נשיאים רפובליקנים - מיליון 1 בממוצע:

     

    הארי ס. טרומן הדמוקרטי ייצר כמיליון מקומות עבודה לשנה לעומת דווייט דייוויד אייזנהאואר הרפובליקני שבא אחריו וייצר פחות מחצי מיליון לשנה. ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי ייצר למעלה ממיליון משרות בשנה, בעוד שלינדון ביינס ג'ונסון, דמוקרטי אף הוא, שירש את מקומו, הגדיל לעשות וייצר תעסוקה ליותר מ-2 מיליון אמריקאים בשנה. ג'ונסון עשה זאת לאחר שכונן את מדינת הרווחה האמריקאית, במסגרת תוכנית "החברה הגדולה" להקטנת ממדי העוני.

     

    ריצ'רד מילהאוס ניקסון וג'רלד רודולף פורד הרפובליקנים, שבאו אחריו, לא הגיעו כלל לממדי התעסוקה החדשה של ג'ונסון. ג'יימס ארל קרטר הדמוקרטי, שכיהן אחריהם, יצר כמעט 2 מיליון מקומות עבודה חדשים בשנה.

     

     

    רונלד וילסון רייגן היה שיאן התעסוקה הרפובלקני, והצליח לייצר בשנה 2 מיליון מקומות תעסוקה חדשים. ג'ורג' הרברט ווקר בוש (בוש האב) הרפובליקני היה חלש בכל הנוגע ליצירת מקומות תעסוקה (קצת יותר מחצי מיליון בשנה) ואילו ויליאם ג'פרסון קלינטון הדמוקרטי, שבא אחריו, היה שיאן התעסוקה האמריקאי של כל הזמנים וייצר כמעט 3 מיליון מקומות עבודה חדשים בשנה.

     

    קלינטון ואובמה (צילום: AP) (צילום: AP)
    קלינטון ואובמה(צילום: AP)

     

    ג'ורג' ווקר בוש (בוש הבן) הרפובליקני, המיישם הכמעט אולטימטיבי של תיאוריות ה"תן לשוק החופשי לפעול ואל תפריע לו", העניק לאמריקאים בארבע שנות כהונתו הראשונות כחצי מיליון מקומות עבודה חדשים בשנה ובקדנציה השניה שלו הוא גרם לחיסול שנתי ממוצע של 5 מיליון משרות. ברק חוסיין אובמה הדמוקרטי אושש את המפולת והביא בכל אחת משנות כהונתו ליצירת יותר ממיליון מקומות עבודה בממוצע בשנה (את הצניחה החדה בראשית 2009 מייחס מקאלווין לבוש, כיוון שמדובר בתחילת כהונתו של אובמה).

     

    המדיניות הכלכלית של הדמוקרטים: קפיטליזם מרוסן

    הנשיא מקופח התדמית ג'ונסון, שחולל מפנה בתפישה האמריקאית על מחויבות החברה לענייה (בעיקר שחורים), ייצר יותר תעסוקה מכל נשיא רפובליקני לפניו או אחריו. אף על פי כן כיוונו הרפובליקנים את אישם כלפי מדיניותו החברתית, ובמיוחד הוא עורר את חמתם של פרופ' מילטון פרידמן (חתן פרס נובל בכלכלה) וחסידיו, שהתנגדו בכל תוקף לכך שהמדינה תסייע לענייה בטענה שהתערבות מדינה, המייצרת צדק חלוקתי, מזיקה לכלכלה וחומסת כספים לא לה כמו היתה שודד דרכים אלים.

     

    הנשיא רייגן, שיאן התעסוקה הרפובליקני שיישם את האידיאולוגיה הפרידמנית, ייצר פחות תעסוקה מג'ונסון ומקרטר הדמוקרטים, ואילו הבא אחריו, קלינטון, שמינה ליועצו הבכיר את הכלכלן פרופ' ג'וזף שטיגליץ (חתן פרס נובל בכלכלה), היה לשיאן התעסוקה בכלל. תפישת שטיגליץ מנוגדת לחלוטין לזו של הפרידמנים ולפי המחקר, תוצאותיה ברורות לחלוטין.

     

    מקורה של הגברת התעסוקה בקדנציות של הנשיאים הדמוקרטיים היא בתפישתם כי על הממשל המרכזי ליזום פעילות רווחה במימון תקציבי מדינה מוגדלים, גם אם הם גרעוניים ודורשי מסים גבוהים יחסית. פעילות רווחה זו, אינה רק יוצרת איכות חיים משופרת, אלא גם מגדילה תעסוקה, כיוון שהיא מגדילה את הביקוש לעובדים המספקים רווחה כמו צוותי חינוך.

     

    גידול בסגלי הרווחה יוצר ביקושים חדשים, שמייצרים מצידם משרות שמספקות ביקושים אלה. ממשלים דמוקרטיים גם יזמו פרוייקטים לאומיים כמו פרוייקט "החברה הגדולה" בימי ג'ונסון.

     

    בימי קנדי נחקק חוק שכר מינימום, שמגדיל הכנסה ומגדיל ביקושים באמצעות הגדלת כוח הקנייה של העובדים החלשים, והוקם לראשונה בהיסטוריה האמריקאית משרד לענייני שיכון, שאחד מתפקידיו הוא להגדיל את ההיצע בתחום המגורים הפרטיים. בפשטות: ממשלים דמוקרטיים תופשים עצמם כאחראים ישירים לחברה ואינם מטילים אחריות זו על מגזר העסקים הפרטי. אין פלא איפוא שבנאומו הראשון בקונגרס, בפברואר 2009, חזר הנשיא הדמוקרטי אובמה עשר פעמים על המלה "אחריות" ותקציב 2010 - הראשון של ממשלו – הוכתר במלים "עידן חדש של אחריות".

     

    ראוי להעיר כאן כי תפישת הנשיאים הדמוקרטיים לדורותיהם לא היתה ואיננה סוציאל-דמוקרטית, אלא קפיטליזם מבוקר, מוכוון, מרוסן ונשלט, אשר בעגת התיאוריה הכלכלית אפשר להגדירה כניאו-קיינסיאנית. בראש דאגותיה של מדיניות זו ניצבת מניעת האבטלה, האמורה להתבצע באמצעות מדיניות פיסקלית המותאמת לשינויים במציאות הכלכלית.

     

    יישום תפישה זו הוכיח עצמו כמוצלח יותר ב-67 השנים האחרונות בארה"ב (השנים אותן הקיפה הבדיקה של מקאלווין), לעומת העמדה המנוגדת, המוגדרת כניאו-ליברלית. ושלא תהיה שום טעות: אין כל סוציאליזם ואף לא ריח סוציאליזם במדיניות המפלגה הדמוקרטית. בין ארה"ב של הדמוקרטים לנורבגיה הסוציאל-דמוקרטית, המשגשגת והשוויונית בעלת הנטיה החזקה לסוציאליזם, מפריד אוקיינוס. והוא אפילו אטלנטי.

     

    מההיסטוריה הכלכלית של המדינה הקפיטליסטית ביותר עלי אדמות עולה מסקנה ברורה. מסתבר, כי תפישת הממשלה היותר מתערבת ומעורבת, שאינה חוששת משיעור גבוה של מיסוי ישיר, והיודעת להשקיע את תקציביה באתרים נכונים, מייצרי תעסוקה ורווחה עבור כלל החברה, היא המדיניות המיטיבה עם מירב אזרחיה, שהם במקרה גם בני-אדם. גם כאן הטבלה לא משקרת.

     

    הכותב עוסק במחקר של היסטוריה כלכלית והיסטוריה של המחשבה הכלכלית כדוקטורנט בביה"ס להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים