שתף קטע נבחר

ניטשה ילמד את החרדים על חזרה בתשובה

בספרייה של מנחם נבאת בפוניבז' היו ספרים של ניטשה, היידיגר ואפילו שפינוזה - אלא שחלקם "נעלמו" והוחזרו כאפר. זה לא הרתיע אותו, ולאחרונה הוא הוציא ספר על חזרה בתשובה, מלא בחומרים רדיקלים מבחינת החרדים. אוי א ברוך

"הרהורי חרטה" הם אומנם הסיבה הרשמית לקיום הריאיון - אך זה לא מונע ממני לשאול פעם אחת נוספת את היושב מולי אם יש לו מחשבות שניות על עצם פרסום הדברים. מי כמוני יודעת שהמחיר שישולם על מה שייכתב כאן יהיה גבוה מאוד. רגע קצר של שתיקה גורם לי לחשוב שהתשובה חיובית, ואז מנחם נאבת, אברך כולל, בוגר ישיבת העילית פוניבז', מעיף מבט אל ערימת הספרים בניילון שנחה ליד ואומר "לא. את יכולה להתחיל".

 

  • מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? היכנסו לפייסבוק שלנו

     

  • עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    ספר על תשובה וימים נוראים יכול להיות משלח יד טריוויאלי למדי עבור אברך כולל. אך במקרה הנוכחי, העניין הפך לאקט של מרידה בממסד מצד המחבר. עטיפתו הדיסקרטית-משהו של הכותר פרי עטו, "לרגעים תבחננו", לא מסגיר מיד את השימוש שעשה מחברו בחומרים רדיקלים על-פי כל קנה מידה חרדי. 

     

    דפדוף קצר חושף את כל מה שהכריכה כיסתה: דיאלוג מאסיבי עם תיאוריות, אישים והוגים כפרידירך ניטשה, מרטין היידיגר, עמנואל לוינס. אפילו ברוך שפינוזה ניצב לו שם בגאון בין מובאה מהתלמוד הבבלי לעיון בספר "מנחת חינוך". אוי א ברוך, כמו שאומרים אצלנו.

     

    בפוניביז' שרפו לו את הספרים

    לנאבת דווקא היו כל הנתונים הנכונים להתברגות מהירה בתוככי "המקובל" ו"הראוי" של המגזר החרדי. ילד טוב ירושלים עם אבא רב וראש כולל, שעשה את המסלול המצופה מעילוי - עד לרגע שבו הוציא את הספר.

     

    מנחם נאבת. מה זו תשובה? ()
    מנחם נאבת. מה זו תשובה?

     

    בחדרו בישיבת פוניבז' - שם למד במשך שמונה שנים עד לנישואיו - עמדה ספרייה עם ערמת טקסטים שחלקם הלא-מבוטל השתחל באלגנטיות גם לספר. הספרייה העומדת כיום במרכז ביתו היא "הספרייה ההיא", אך לדבריו, חסרים בה ספרים רבים.

     

    "היו עוד הרבה, אבל לאט-לאט הם נעלמו מהחדר שלי בישיבה". לקחו לקרוא ולא החזירו? אני שואלת, והוא מחייך בנימוס נוכח תמימותי, "לא בדיוק. לקחו במטרה לקחת. חלקם זכו לטקס שריפה בגלל שהם של מחברים אפיקורסים".

     

    לנאבת, רציונליסט שכמותו, אין צורך בהשערות פרועות. עותקים שרופים שמצאו את דרכם אליו סיפקו את ההוכחה החותכת על אי-שביעות רצון מבית על עיסוקו הרדיקלי.

     

    לא עברה בך מחשבה שאולי הם צודקים, שלקרוא את החומרים האלה, זה לא נכון "דתית"?

     

    "זה אולי לא מקובל ולא שגרתי, אבל לקרוא ניטשה זו לא כפירה. זה אולי עלול להוביל לכך, אבל עצם הקריאה היא לא כפירה. אריסטו, היה אבי אבות האפיקורסים והרמב"ם מצטט אותו כביטוי לאמונה העילאית ביותר. כלומר יש דעות לכאן ויש דעות לכאן.

     

    "על הרמב"ם אף אחד לא יגיד לך שהוא אפיקורס, בטח לא במוצהר. יכולים לא להסכים, להתווכח, אפילו להעביר ביקורת רצינית, ועם זאת הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות ללא עוררין. גם בישיבה עצמה לא הייתי לבד. היו לי חברים רבים שהתעניינו. בכל מקום אפשר למצוא כל מיני אנשים ששואפים לאמת. אז אם צריך, מתחת לגלימה השמרנית קוראים את היידיגר".

     

    תשובה זה דווקא לשאול שאלות

    חומר הנפץ התיאולוגי הנ"ל, העובר בימים אלו מיד ליד בקרב יודעי ח"ן, נכתב במשך חודשיים וחצי בסך הכול. עקב קוצר הזמן, מחברו עוד לא הספיק אפילו להעביר אותו למכירה בחנויות הספרים. "פנו כמה חנויות בירושלים מיוזמתן. אבל טכנית זה לא התאפשר. אומנם במאה שערים לא יסכימו להכניס את הספר הזה, אבל במקומות הפחות קיצונים הסכימו".

     

    בינתיים ביתו הפרטי הפך למוקד "עלייה לרגל" והעותקים נמכרים כלחמניות טריות. תשעת פרקי הספר אומנם מתחילים את דרכם בקרקע ההלכתית והמוצקה של "הלכות תשובה" לרמב"ם, אך משם מגיעות מהר מאוד השאלות, הקושיות והדוֹגמה ההלכתית מתפתחת מהר מאוד למשהו שמלהטט בחן בין פילוסופיה לתיאולוגיה.

     

    אז למה דווקא תשובה?

     

    "בגלל המשמעות העמוקה של הרעיון, שהיא הרבה יותר מקיפה ויסודית ביהדות ממה שמיחסים לה בשטחיות רוב האנשים. תשובה יהודית דורשת מהאדם אורח חיים של ביקורת עצמית, של שאילת שאלות תמידית, חשבון נפש ומודעות. בקונספציה ההלכתית זה נשמע מאוד מצומצם ומוגדר, אבל כשמעבירים את זה לפרספקטיבה רחבה. מקבלים משהו ברמה אחרת לגמרי.

     

    "במובן הזה, אגב, היהדות שונה לגמרי מהפילוסופיה הקלאסית שרואה בחרטה סוג של נחיתות. משגה המיועד לאנשים שהם אינם מושלמים. כי המושלם לא צריך להתחרט על כלום או להתוודות על כשלים. לדידם, אלמנטים של חרטה מצביעים על חיסרון, חוסר ביטחון וחוסר באמת. היהדות מציגה את הזווית ההפוכה לפילוסופיה האתאיסטית במובן הזה. היא מאמינה שתשובה היא הכרה וביקורת תמידית שטבועה בנו מעצם היותנו יצורים חושבים ולא אלוהיים. לכן כולם חייבים לחזור בתשובה, לכתחילה ולא בדיעבד".

     

    לדברי נאבת, הפילוסופיה היא מחקר לתכלית מסוימת, ואולם החקר והשאלה זו מטרה בפני עצמה. "רק בפילוסופיה הפוסט-מודרנית או אצל הוגים כמו רוזנצוויג ולוינס, יש אפשרות לחשוב על המושגים האלה מחדש".

     

    מצפון, מוסר ויום כיפור

    בספר מתייחס נאבת לשלבי התשובה ה"קלאסיים" שאותם מקיים כל יהודי מאמין, עם שלל מובאות מחז"ל, כשבין השורות עולים לדיון סוגיות כמו "מצפון", "מוסר", "וידוי", "יחסים בין אישים בחברה" וכמובן יום כיפור, כיום כפרה ומחילה.

     

    "מבחינת הצורה הכי בסיסית שלו, זה יום שמסמל את העצירה המוחלטת. שמאפשר לעצור את שטף החיים לחלוטין בצורה טוטאלית ולחשוב, להרהר ולבחון דברים מחדש. לכן, כמו שאמרתי, זה יום של לכתחילה, יום שמיועד לכולם ולא רק ל'חוטאים'. ביהדות יש כל הזמן תנועה המבקשת להפסיק את 'מרוץ החיים', שבת היא הדוגמה הקלאסית, אבל זה אלמנט המרכזי של כל מצווה".

     

    "אדם נורמלי לא היה כותב ספר כזה"

    המרחק בין להניח ספרי פילוסופיה על המדף בגאווה לבין שילובם של אלה בחיבור תורני, הוא אומנם לא רב, אך הוא מובחן וברור. כדי לקדם את הספר בקרב המיינסטרים השמרני במגזר החרדי היה על נאבת לבצע "גניבה ספרותית". לשתול את הרעיונות שייבא כ"חידוש" חביב, ולהעלים מהספר כל אזכור של ההוגים "הבלתי ראויים". סופרים חרדים לפניו ביצעו מחטפים שכאלה, וכל עוד הקורא לא עלה על הטריק, יכולים שני הצדדים להמשיך את חייהם הקהילתיים בשלווה ובנחת. אלא שנאבת בחר במודע שלא לעשות זאת - ולשלם את המחיר.

     

    "אף פעם לא חייתי בפחד ואין לי כל כונה להתחיל לחיות כך", הוא אומר. "אני לא מוכן לפחד, בטח לא מהאמת. הפחד שלי הוא יותר מכך שלא יבינו למה בדיוק התכוונתי, ולא שהם ייבהלו מההתייחסויות שלי לכל מיני תאוריות של אישים כאלה ואחרים. אם הייתי מפחד לא הייתי כותב את הספר. בעצם, אדם נורמלי לא היה כותב את הספר הזה.

     

    "מצד שני, אם לא יהיו אנשים כמוני שיתחילו לפרוץ את החומות של 'לא לדבר, לא לחשוב', שאליהם הכניסה החברה החרדית את עצמה מתוך מגננה מאז תקופת ההשכלה, זה עלול למוטט אותה מבפנים. אני מבין למה הם מתנהלים ככה, אבל חושב שהם טועים לחלוטין. מבחינתי יהיה חכם לטווח הארוך ללמד אנשים לחשוב, ובשביל זה הספר".

     

    נאבת לא מסתפק בכך וממהר למדף לשלוף משם את ההקדמה לשמנה פרקים לרמב"ם. הוא מקריא לי בקול את ה"ווידוי" של הרמב"ם על השימוש באריסטו והוגים יוונים וערבים נוספים בני תקופתו, ועל כך שלא ציטט אותם כדי שלא יגידו אנשים "נעדרי חיך", שהספר הזה

    נפסד ובתוכו רוע. "אני מראש פונה לאלה שיש להם חיך", מצהיר נאבת, "כל מי שחושב, מכל חברה מגזר או תרבות, הוא קורא שלי בפוטנציה".

     

    גם אצל האתאיסטים לא תצא טוב, בשל שירבוב תאוריות של ניטשה, למשל, לספר תיאולוגי

     

    "אדרבה, אני בעד להיכנס לפולמוס עם מי שרוצה על העניין. אני לא מכחיש את האתאיסטיות של ניטשה, מעולם לא 'גייסתי' את ניטשה ליהדות. לא עשיתי לו את מה שהרמב"ם עשה לאריסטו. השתמשתי בו בלי לייהד אותו. אם מחשבה מסוימת היא רצינית או בת משקל בפני עצמה היא ראויה. הניסון 'לגייר' אומר שרק אצלי נמצאת האמת כולה וזה לא משהו שאני מאמין בו".

     

    אז מה השלב הבא?

     

    "עוד ספר כמובן".


  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנחם נבאת
    לרגעים תבחננו. עטיפת הספר
    מומלצים