שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מי יציל את החשבונות האבודים של הציבור

    כ-3 מיליארד שקל, חשבונות של לקוחות ש"נותק עמם הקשר", שוכבים להם בבנקים. מה עושים כדי לאתר את בעלי החשבונות? מעט מאוד. מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לכסף הזה? הרבה מאוד. בבנק ישראל, בינתיים לא ממהרים להתערב. בנק ישראל: "הנושא נמצא בטיפול אינטנסיבי ובשלב זה לא ניתן לפרט מעבר לכך"

    אבי ושרית הם זוג בשנות ה-40 לחייהם שמתמודדים כמו רבים אחרים עם שלל הטרדות הכלכליות, בין השאר על רקע חובות למשכנתא, הלוואה שנטלו לרכישת רכב וכדומה. בניסיון לשפר את מצבם החליטו השניים לעשות סדר ולבדוק קצת לעומק אם יש להם מקורות כספיים שיוכלו לסייע בכיסוי חובותיהם.

     

     

    במסגרת החיפושים גילה אבי באחת המגירות דף חשבון מאמצע שנות ה-80 ובו נתונים על תוכנית חיסכון שנפתחה על שמו בבנק. מיותר לציין שאבי לא זכר דבר על קיומה, אבל השאלה המעניינת היא איך יכול להיות שבמשך כל השנים האלה הבנק לא טרח לפנות אליו בעניין החשבון הזה?

     

    המקרה של זיו, סטודנט לכלכלה, דומה. לפני מספר שנים נפטרה סבתו בשיבה טובה, ולמעט דירה קטנה שהורישה לבנותיה, לא היה ידוע לבני המשפחה על נכסים נוספים. עם זאת הוטלה על זיו המשימה לברר אם סבתו הותירה נכסים נוספים אחריה.  

     

    זיו לקח את התפקיד ברצינות בדק וחקר, עבר על מסמכים ואף פנה במכתבים לבנקים. כך גילה חשבון בנק על שם המנוחה שבו יתרת זכות של כמה עשרות אלפי שקלים.

     

    שני מקרים אלה לא חריגים. מתברר שבבנקים בישראל שוכבים אלפי חשבונות ופקדונות "מנותקי קשר" או "חשבונות רדומים". הכוונה היא לחשבונות בנק שלקוחות אינם מבצעים בהם פעולות במשך תקופות ארוכות ושבעליהם לא אותרו. הסכום הכולל של החשבונות הללו מוערך ביותר מ-3 מיליארד שקל.

     

    רוצים לדעת "איפה הכסף?" תשלמו

    בישראל לא קיים מאגר מידע מרכזי, הכולל נתונים על כספים ללא דורש. בנסיבות אלה, לצורך קבלת מידע על חשבון עלום, אין מנוס מביצוע עבודת בילוש ופנייה בכתב להנהלה הראשית של כל אחד מהבנקים המסחריים.

     

    אבל גם אם כבר ביצעתם את עבודת הבילוש ופניתם להנהלות הבנקים – ספק אם יימצא תיעוד מסודר של היסטוריית החשבון, וזאת מסיבה פשוטה: הבנקים אינם חייבים לשמור מסמכים בנקאיים. מתברר כי הוראות הפיקוח על הבנקים מחייבות אותם לשמור מסמכים במשך 7 שנים – רק על עסקאות שנעשו בתחום ניירות הערך (הוראות ניהול בנקאי תקין 419).

     

    ויש עוד: גם כאשר לקוח פונה לבנק לצורך איתור חשבון, הבנק רשאי לגבות ממנו עמלת איתור חשבון. מיותר לציין כי עמלה זו אינה נמצאת בפיקוח, כך שכל בנק יכול להחליט על גובה העמלה לפי ראות עיניו.

     

    הפיקוח על הבנקים לא ממהר להתערב (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הפיקוח על הבנקים לא ממהר להתערב(צילום: shutterstock)

     

    "איפה הכסף", זו לא רק סיסמה שמסייעת לסחוף מנדטים ברוח המחאה החברתית. מסתבר שזו שאלה מאוד בסיסית ופשוטה שנוגעת לאלפי אנשים שלהם או לקרוביהם יש כספים אי שם בכספות הבנקים.

     

    המחוקק לא נותר אדיש לבעיה זו ושלל הצעות חוק הוגשו בעניין. בין השאר הכוונה להצעת חוק שהגיש ח"כ משה כחלון ב-2008, ובה מחויבים הגופים הפיננסיים - חברות הביטוח, קופות הגמל, קרנות הפנסיה והבנקים - לאתר את בעלי החשבון. עם זאת המצב בבנקים נותר בעינו.

     

    הדרך לקופת הגמל מתקצרת

    לשם השוואה, שונים הם פני הדברים ביחס לכספי חסכונות המופקדים אצל הגופים המוסדיים - קרנות הפנסיה, חברות הביטוח ומנהלי קופות הגמל -בהיקף הנאמד ב-13 מיליארד שקל.

     

    בתחילת 2012, אחרי לחצים כבדים, פרסם האוצר תקנות להסדרת איתור חוסכים ויורשים. תקנות אלה צפויות לצמצם את המקרים של ניתוק הקשר בין גופים מוסדיים שמנהלים את כספי החיסכון - לבין החוסכים.

     

    על פי התקנות, הגופים המוסדיים יידרשו ליזום פעולות לאיתור חוסכים ויורשים. בין הייתר לבדוק במרשם האוכלוסין, לפנות למעסיק האחרון, לאיגוד המקצועי ולמאגרי מידע אשר עשויים לסייע.

     

    התקנות קובעות גם כי במידה והגוף המוסדי לא הצליח אחרי פרק זמן של שנה לאתר את החוסך שהקשר עמו נותק, יופחתו דמי הניהול שהוא גובה - כדי ליצור תמריץ לגופים המוסדיים לאתר את החוסך - (בלחץ הגופים המוסדיים, האוצר החליט לדחות את יישום התקנה הזו ב-3 שנים).

     

    בנוסף, כפי שפורסם ב-ynet, באוצר מבטיחים גם כי עד חודש מאי השנה, יעלה לאוויר אתר אינטרנט שירכז את הנתונים מכל הגופים המוסדיים ויאפשר קבלת מידע לגבי סוגי המוצרים (פוליסת ביטוח, קופת גמל, קרן השתלמות וכו') והיכן הם מופקדים.

     

    אולם, כאמור, בעוד הגופים המוסדיים כפופים למשרד האוצר, הבנקים כפופים לבנק ישראל – שם לא חל כל שינוי בהוראות.

     

    האם הבנקים באמת מנסים לאתר את הלקוחות?

    הוראות בנק ישראל כיום קובעות כי על הבנק ליצור קשר עם הלקוח עמו "נותק הקשר", ולחזור ולעשות זאת מדי 6 חודשים. אך בפועל, ההוראות הללו די עמומות והבנקים מנצלים זאת היטב. במשפט אחד ניתן לומר - הלוואי והבנקים היו משקיעים באיתור זכאים עשירית מהמאמץ שהם משקיעים באיתור חייבים.

     

    כבר ב-1997, האשים המפקח על הבנקים, זאב אבלס, (כיום יו"ר דירקטוריון בנק אגוד) את הבנקים בכך שאינם עושים את מירב המאמצים לאתר את הבעלים של החשבונות הרדומים המופקדים בידיהם. כמו כן הוא הודיע כי יחייב את הבנקים לאתר את בעלי החשבונות דרך מרשם האוכלוסין. מאז לא השתנה הרבה.

     

    שבע שנים אחר כך, ב-2005 פרסם המפקח על הבנקים טיוטה לפיה ישתנו ההנחיות בכל הקשור לטיפול ב"חשבונות רדומים" במערכת הבנקאית. בין הייתר יקוצר פרק הזמן המינימלי הנדרש כדי שהחשבון ייחשב "ללא תנועה"; והבנק יידרש לאתר כתובות אחרות של הלקוח – מען הלקוח כפי שרשום בספרי הבנק (אם שונה מהמען למשלוח דואר), בחשבונות אחרים בבנק ובמרשם האוכלוסין.

     

    גם אז הודה הפיקוח, בהודעה שפרסם כי "ברוב המקרים לא ננקטות פעולות מעשיות לאיתור בעלי החשבון לבד ממשלוח הודעות לכתובת המקורית שמסר הלקוח למשלוח הדואר". 

     

    סליחה, טעות בכתובת

    על פי הנוהג הנוכחי חשבונות ללא תנועה במשך יותר מ-10 שנים - מדווחים לאפוטרופוס הכללי - הממונה על הנכסים העזובים.

     

    מבדיקת ynet עולה כי בחלק גדול מאוד מהדיווחים שמעבירים הבנקים לאפוטרופוס הכללי, לא מדובר בנכסים עזובים. לרוב מדובר בטעויות בשם או בכתובת. מסתבר כי בהרבה מאוד מקרים קל לאתר את החוסכים או את היורשים, אך הבנקים לא משקיעים בכך הרבה מאמץ.

     

    נכון להיום, ישנם 42 אלף חשבונות מדווחים לאפוטרופוס, בסכום כולל של 480 מיליון שקל. הכסף הזה ממשיך להיות מנוהל בבנקים בעוד במקביל האפוטרופוס הכללי מנסה לאתר את בעלי החשבון. רק במקרים בהם הוא מגיע למסקנה שמדובר בנכס עזוב, עליו לפנות לבית המשפט לקבל צו שיאפשר לו להעביר את ניהול החשבון לידיו.

     

    במציאות, ברוב המקרים מצליחים עובדי משרד האפוטרופוס הכללי לאתר את בעל החשבון או יורשיו. כך בשנת 2012 רק ב- 15% מהתיקים שנבדקו - המהווים סך של 5% בלבד מהסכום באותה שנה, היה צורך להוציא צו מבימ"ש.

     

    בנוסף, גם אחרי שהוצא צו, והנכסים עברו לניהול האפוטרופוס, עליו לבצע בדיקות מקיפות לאיתור בעלי הנכס, כך שרק 15 שנה לאחר מכן הכסף עובר לאוצר המדינה. מסתבר שבאותם 15 שנה, ולעיתים אף "ברגע האחרון", מצליחים לאתר 30% ויותר מבעלי הנכסים (25 שנה לאחר שהבנק הגדיר את החשבון "ללא תנועה").

     

    יש לציין כי על פי חוק, הבנקים אינם נדרשים לדווח על חשבונות מתחת ל- 2,000 שקל. בנוסף, בשל מצוקת כוח אדם, אנשי האפוטרופוס בודקים קודם את החשבונות הגדולים יותר, כאשר הרף התחתון עומד על סכום של 70 אלף שקל. כך, בפועל נותרים בבנקים עוד חשבונות רבים שעברו 10 שנים מאז הוגדרו "מנותקי קשר".

     

    שלל החשבונות הללו מציבים סימן שאלה גדול על התנהלות בנק ישראל והפיקוח על הבנקים. אחרי שבאוצר החליטו לעשות מעשה, בבנק ישראל ממשיכים להפגין אדישות. אין הוראות מדוייקות - מה נדרשים הבנקים לעשות כדי לאתר את בעלי החשבונות ולא קיים מאגר מידע (אפילו בסיסי) שניתן באמצעותו לדעת היכן מתנהל החשבון. המציאות הזו היתה צריכה להשתנות כבר מזמן.

     

    מבנק ישראל נמסר בתגובה כי "הנושא נמצא בטיפול אינטנסיבי ובשלב זה לא ניתן לפרט מעבר לכך".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איתור? כשמנסים פחות, מצליחים פחות
    צילום: רויטרס
    מומלצים