"קוורטט": דסטין הופמן פורש לגמלאות

"קוורטט" ("Quartet"), סרט הביכורים של הבמאי דסטין הופמן (75), הוא חגיגה לחובבי הקולנוע הגריאטרי. סרט בכיכובם של כמה מקשישי האופרה והקולנוע הבריטיים, המתנהל באווירה פסטורלית, ועל רקע ההכנות המרגשות לקראת מופע גאלה לציון יום הולדתו של הקומפוזיטור האיטלקי, ג'וזפה ורדי. יותר מעונב מזה לא יכול להיות.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• חלודה ועצם
• קוטלי המכשפות
• רוק בקסבה
• חופשה נעימה
  

כמו "מלון מריגולד האקזוטי" לפניו, גם הסרט הזה מיועד לקהל יעד ששיבה זרקה בשערו. השאלה היא מדוע סרטים שפונים במודע לציבור הנכבד הזה, חשים צורך להאביס אותו בקלישאות סנטימנטליות על זיקנה, חיים שהוחמצו, ואיך שפעם היינו. וממש כמו קודמו הנ"ל, אף "קוורטט" מתבסס על יכולתם המופלאה של בכירי השחקנים הבריטיים להפוך גם חומר סינטטי ותפל לסרט נסבל.

ברוכים הבאים לבית האבות

העלילה מתרחשת במעון מהודר המיועד למוזיקאים קשישים, וממוקם באזור כפרי ויפהפה בבקינגהמשייר שבאנגליה. כמדי שנה, גם עתה מתכוננים דיירי הבית למופע הגאלה המסורתי שאמור לאפשר את המשך פעילותו של המוסד.

אנו פוגשים את רג'ינלד (טום קורטני), זמר אופרה לשעבר, המעביר במקום שיעורי בתולדות המוזיקה לקבוצה של תיכוניסטים חובבי היפ-הופ; את עמיתו העגבן ווילף (בילי קונולי); את היאכנע החייכנית סיסי (פולין קולינס), שמפתחת סימנים ראשונים של דמנציה; ואת הפטרון הססגוני של המופע המתוכנן (מייקל גמבון, שנותר עדיין בתחפושת דמבלדור מסרטי "הארי פוטר").

האווירה הפסטורלית מתערערת עם הגעתה למקום של ג'ין הורטון (מגי סמית') - אגדה חיה של עולם האופרה שהיתה נשואה פעם, למשך שעות ספורות, לרג'ינלד, אבל בגדה בו והותירה את לבו שבור. רג'ינלד מתקשה לסלוח לה, ועוד יותר לשאת את נוכחותה במקום, אך חיש מהר נעלמים משקעי העבר, והשניים - יחד עם ווילף וסיסי - מתכוננים לרגע השיא של מופע הגאלה: ביצוע הקוורטט "Bella figlia dell'amore" מתוך "ריגולטו" של ורדי.

לא נפסיק לשיר? מתוך "קוורטט"

כמובן שזה לא קל. הדיווה מסרבת בתוקף לחזור ולשיר, אך שום דבר בתסריט שכתב רונלד הארווד לפי מחזהו, אינו מהווה מהמורה גדולה מדי. גם מחלתה של סיסי צצה ונעלמת בדיוק ברגע שבו החבורה אמורה לעלות על הבמה ולהופיע. את העיסוק הרציני והקודר בזיקנה ובתחלואיה נשאיר ל"אהבה".

"קוורטט" אינו מבקש להעלות סוגיות מורכבות ומעמיקות. הוא גם לא מרגש במיוחד, אלא אם דמויות סטריאוטיפיות ומערכות יחסים המשורטטות באופן סכמטי הם משהו נוגע ללב. כל כולו נשען על נוכחותם של שחקנים בריטים קשישים ואהובים שאינם נדרשים לתת את כל מה שיש להם להציע. במילים אחרות, זהו מוצר חנפני וזול המיועד לגיל הזהב.

פולין קולינס, טום קורטני, מגי סמית' ובילי קונולי ב"קוורטט"

העובדה שבסרט משובצים כמה מוזיקאים וזמרים קשישים "על באמת" (בולטת בהם זמרת הסופראנו גווינת ג'ונס) שדיוקנותיהם אז והיום מעטרים את כותרות הסיום, מעניקה לו מידה של נוסטלגיה מלאכותית.

דסטין הופמן: טוב מאוחר?

זהו, כאמור, סרטו הראשון כבמאי של דסטין הופמן (הוא החל לביים, בשנת 1978, את "שעת מבחן" בכיכובו, אך פרש אחרי כמה ימים ואת מקומו תפס הבמאי אולו גרוסברד). לכל אורך הצפייה, אתה מוצא עצמך תמה מה משך אותו דווקא אל הסיפור הזה, שמבוים בקורקטיות ומתנהל בין סצינה צפויה אחת לאחרת. וכך, בנוסף למופע החותם את הסרט שמאפשר לוותיקי הבמה והמוזיקה הבריטיים להעניק מעין הדרן אחרון לצופים, אנו עדים גם לרומן המחודש המתפתח בין רג'ינלד המלנכולי ואשתו לשעבר, לרגע, ג'ין.

הבעיה בסרט היא בהיעדרו של כל שיא דרמטי ורגשי שהוא. איכשהו, כבר מההתחלה ברור ששום סכנה לא נשקפת להמשך קיומו של המוסד המהודר. ברור לנו גם, שעל אף התנגדותה של ג'ין לקאמבק החד פעמי שכופים עליה חבריה - זה יקרה.

מי צריך הדרן? מתוך "קוורטט"

רונלד הארווד כתב את אחד המחזות הבריטים הטובים והאהובים של העשורים האחרונים, "המלביש", שזכה לפני שלושים שנה לעיבוד קולנועי מפעים בידי פיטר ייטס. כמו "קוורטט",

גם המחזה ההוא עסק באחורי הקלעים של עולם הבמה (מערכת יחסים בין שחקן שקספירי ומלבישו הנאמן), והסרט על פיו הצטיין במידה מדויקת של קאמריות אינטנסיבית. טום קורטני הופיע בו בתפקיד המלביש, והוא זה שגם עושה את התפקיד הטוב ביותר בסרט שלפנינו.

האיפוק והמלנכוליה שמאפיינים את דמותו של רג'ינלד בגילומו הופכים אותה לנוגעת ללב, ומשחקו בסרט הוא אולי הסיבה הטובה ביותר לצפות בו. לכל אורך הצפייה קשה שלא להרהר ב"כלים שלובים", סרטו של ירון זילברמן שהוקרן כאן לפני זמן לא רב, ואף הוא עסק ברביעייה מוזיקלית ותיקה - של נגני כלי מיתר. אבל הדמיון אינו מסתיים בכך - בשניהם עולם המוזיקה הקלאסית אינו אלא רקע "תרבותי" לתובנות חבוטות וקלישאות סיפוריות.