שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דתיים, אל תזמינו אותי לשבת
    עם כל הכבוד ל'שבת ישראלית', משפחתי החליטה לא לקחת חלק בשקר המוסכם, שלפיו המשותף בין דתיים לחילונים רב מן המפריד. בארגז הכלים היהודי שלי קיימת אפשרות לכבד את כל מי שמסכים על כללי התנהגות בסיסיים במרחב הציבורי, ובאשר לכל היתר - בואו נמשיך שלא להסכים

    6,000 משפחות השתתפו ב"שבת הישראלית", כך על פי המארגנים מ"בית הלל", וזהו מיזם לאומי, כך על פי הרב רונן נויברט, המוביל את הפרויקט. טרם שמעתם, התארחתם או אירחתם? עדיין לא מאוחר להצטרף לרשימה ארוכה, הכוללת ידוענים כשי פירון, עליזה לביא, קובי אוז וזהבה גלאון, ולשבת לסעודת השבת עם משפחה דתית – אם אתם חילונים, או חילונית – או אם אתם דתיים (וממש דחוף לכם להעביר את השבת בחרדה עמוקה לגבי כשרות המזון ול"ט מלאכות, שנעשות מול האף שלכם).

     

     << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

     

     

    אני שונאת להעכיר שמחות או לחרב את אווירת הקדושה, המנוחה והרוגע ששולחן השבת אמור להשרות על היושבים סביבו. דווקא חשבתי להירשם ולאפשר למשפחתי לדגום שבת שונה משלנו – אבל אז קראתי את דבריו של הרב נויברט, והבנתי שעל פי השקפתו, "התהליכים החברתיים והשינויים הפוליטיים שהתרחשו בחברה בשנים האחרונות, מוכיחים שהחברה הישראלית נמצאת במקום רוחני עמוק יותר ומוכנה למיזם מעין זה, שיחבר בין האוכלוסיות השונות, אחרי שנים של שסע מתמשך".

     

    השסע נולד אחרי רצח רבין

    השבת נועדה, איפוא, להתחיל בתהליך הריפוי של ה"שסע", אבל מהו מקורו של זה? ומהו "שסע" בכלל, להבדיל מהבדלי השקפות, סגנון חיים שונה, אמונות שונות ופשוט מגוון אנושי?

     

    את המילה "שסע", בשיח הציבורי על יחסי חילוניים ודתיים, התחלנו לשמוע סביב רצח רבין. עד אז אפשר היה לדבר על "הבדלים",

    אבל לא על "קרע", ודאי לא קרע אלים, טראומטי כמו זה המיוצג ב"שסע", קרע סופי במרקם הומוגני אחד, או הפרדה בין חלקים בחברה באופן שנוצר ביניהם מתח, כפי שלמדתם ודאי להגדיר לכבוד בחינת הבגרות באזרחות. "שסע" נושא בחובו את הקונוטציות שזה כואב, וזה רע.

     

    ואכן, היה כואב סביב הרצח ההוא: כואב היה לגלות שהרוצח השתייך למחנה האמוני וחבש כיפה, והיה יכול להיות מלח הארץ, לו רק בחר בכך.

     

    כואב לא פחות היה להבין, כי סמכויות רוחניות שהמחנה האמוני-לאומי לא התנער מהן ולא הקיא אותן מקירבו עד היום, עמדו בבסיס ההחלטה (האמונית?) של הרוצח.

     

    להתאחד תחת כנפיה של תורת ישראל

    כתוצאה מן הכאב , נוצרו סטראוטיפים בלתי נסבלים בשני המחנות על מהותו של המחנה האחר: מאז הם מעכירים את השיח ועולים שוב ושוב כל פעם שמישהו אומר, "החילונים" ומצמיד למילה אמירה מטומטמת על חוסר ערכים ופריקת עול, סמים וזנות, או "כיפות סרוגות", ומצמיד לכך אמירה מטומטמת לא פחות שמסמנת את כולם כנוער גבעות, תג-מחיר או מדירי נשים.

     

    אבל שונות תרבותית והטרוגניות מחשבתית היא דווקא לטובה, אם תשאלו את החילוני הממוצע – בתנאי שתמצאו אחד כזה. שונות מבטיחה פריחה של אלף פרחים, תסיסה תרבותית, חקר והשתנות, יצירה של משותף חדש מתוך התנסויות חדשות. ואילו להשקפת הסרוג הממוצע, השונות העמוקה בין חילונים לדתיים היא עצמה סוג של שסע שצריך לאחות.

     

    נאיבי לחשוב שאם החילונים יתחברו מחדש, לצלילי זמירות שבת - השסע יתאחה. מתוך קמפיין "שבת ישראלית" (צילום: ההפקה "עלמא מדיה") (צילום: ההפקה "עלמא מדיה") (צילום: ההפקה
    נאיבי לחשוב שאם החילונים יתחברו מחדש, לצלילי זמירות שבת - השסע יתאחה. מתוך קמפיין "שבת ישראלית" (צילום: ההפקה "עלמא מדיה")(צילום: ההפקה "עלמא מדיה")

     

    למה לאחות? זה ברור: אם ניתן לאפיין את הלך החשיבה של המחנה הדתי-לאומי, מבלי לתייג כאן אף אחד ומבלי לפגוע, הרי שמדובר בהשקפה משותפת לפיה על עם ישראל כולו להתאחד תחת כנפיה של תורת ישראל ולקיים מצוות כדת משה וישראל, וכפסיקת הרבנים המקובלים על המגזר, אחרת מה יהיה בסופנו.

     

    אני לא יודעת מה יהיה בסופנו, אבל אני גם לא מוכנה לקבל את ההשקפה שלפיה יש חיים יהודיים ראויים יותר וראויים פחות, ואלה המודגמים על ידי המחנה הדתי-לאומי הם הראויים ביותר ורק החילונים לא יודעים את זה, ולכן עליהם ללמוד ולהתחבר מחדש לצלילי זמירות שבת - וכך לא יהיה "שסע".

     

    בארגז הכלים היהודי שלי קיימת האפשרות לכבד את אורח חייו של כל מחנה שמסכים על כללי התנהגות בסיסיים במרחב הציבורי המשותף לכל המחנות, ובאשר לכל היתר, הבה נמשיך שלא להסכים ולא להתחבר.

     

    התהום שבין חילונים לדתיים

    כי עם כל הכבוד לשבת הדתית-לאומית, היא בסך הכל ייצוג לאורחות חיים שחילונים מסרבים לאמץ: חיים שבהם סוגיות ערכיות ומוסריות מתערבבות עם אורך החצאית הראוי של ילדות בנות שלוש, ובשני המקרים גברים הם שמכריעים בסוגיות.

     

    חיים שבהם השאלה "מצוות הרב - או צו החוק", עולה בהקשרים פוליטיים טעונים ונפיצים, ומקבלת תשובות שלא מקדמות את הדמוקרטיה או את הדת לשום מקום.

     

    חיים שבהם הביולוגיה היא גורל, ואם נולדת אישה, לעולם לא תוכלי לעמוד בראש ההיררכיה האורתודוכסית, אבל ברוך השם, כבר מותר לך לפתוח בלוג דתי-פמיניסטי ולפעמים אפילו להתמודד על מקום במועצה המקומית.

     

    חיים שבהם לעולם לא אוכל לשבת בבית הכנסת לצד בני ובתי ביחד עם בן-זוגי, וגם יחנכו אותי להאמין שככה זה ואי אפשר אחרת.

     

    הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד בסקירה של ההבדלים העמוקים, התהומיים, הקוטביים שמתקיימים וצריכים להמשיך ולהתקיים בין דתיים לחילוניים, אבל לשם מה? אלה מוכרים עד זרא.

     

    אנחנו שונים, שונים מאוד

    על פי רבני "בית הלל", שולחן השבת הוא הדרך לקירוב לבבות. בין יחידים, בין משפחות – וודאי,

    על כך אי אפשר שלא להסכים, אבל לא בין אורחות חיים שונים כל כך במהותם ובין השקפות שונות כל כך על מעמדו של האדם בעולם.

     

    ועם כל הכבוד למיזם שמפגיש משפחות זרות זו לזו, משפחתי החליטה שלא ליטול חלק בשקר מוסכם שלפיו המשותף בינינו כיהודים וכישראלים עולה בהרבה על המפריד והמפלג, ואחרי הקינוח (פרווה, ברור) נוכל להבין זאת היטב משל נדלקה בראשנו נורה גדולה – אבל רק בראשנו, כי בכל זאת, שבת.

     

    אנחנו שונים, שונים מאוד. המשותף התרבותי בלשון ובהיסטוריה, סולידריות חברתית (אם עוד נותרה כזאת), וטריטוריה לאומית (אם נוכל להסכים על גבולותיה), הם אלה שיתוו את הקרבה והריחוק, השסע או ההסכמה. והם שיקבעו לא רק מה יהיה בסופנו, אלא אם נוכל להוריש לילדינו את היכולת לחיות זה בצד זה בארץ אחת – ולא רק לבוא להתארח לשבת אחת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות מוצש
    אנחנו שונים. שונים מאוד
    צילום: באדיבות מוצש
    מומלצים