שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגד כוח המשיכה: בלוגרים חרדים נלחמים בממסד
    אף שמתנגדיו כבר הפגינו מול ביתו, כותב הבלוג המפורסם במגזר החרדי לא חושש לחשוף את השחיתויות שהעיתונים מקפידים לצנזר. אף שחשיפת זהותה עלולה להוביל לפיטוריה, "דוני" לא מפחדת לצאת בבלוג שלה נגד דייני בית הדין הרבני
    על אף האיסורים, ההחרמות והנידויים לא מעט בתים חרדיים בישראל מחוברים לרשת, ואתרי האינטרנט החרדיים רוחשים וסואנים. עם זאת, דווקא בלוגים מגזריים הם חיה נדירה בנוף הווירטואלי.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

     

      

    אם כבר יש כמה כאלה, לא פעם כותביהם מתייאשים אחרי כמה פוסטים בודדים. ההתמדה, מסתבר, היא נחלתם של בלוגרים חרדים בודדים. לעיתים הם פורשים כי, כמו בלוגרים מתחילים רבים, מיהרו למצות את הכתיבה היומנאית ברשת, אך לעיתים הם זונחים את המקלדת מכיוון שחששו מחשיפה שעלולה להביא גם להוקעה.

     

    סצינת הבלוגים החרדית, שעדיין נמצאת בחיתוליה, כוללת בכל זאת כמה בלוגים מעניינים דוגמת "קילורין – יהדות ואיכות הסביבה", תחום שאינו מאוד פופלרי במגזר החרדי, "פאשקעוויל" הוותיק יחסית, העוקב אחר ה"סצנה" של משרדי הפרסום החרדיים, או הבלוג התיאולוגי-פילוסופי החתרני "יסורי דעת", שנכתב בעילום שם. 

     

    אבל שני בלוגים בולטים במיוחד, שזכו לקהל קוראים נאמן על אף או אולי דווקא מכיוון שהעזו לשחות נגד הזרם החרדי, הם "בעולמם של חרדים", כאב ראש אמיתי למושחתי המגזר, ו"נאבקת בכוח המשיכה" (defying gravity) המופיע באתר "סלונה", ומתאר את תהליך הגירושים המורכב והמכוער של אישה חרדית מבעלה, כל הדרך עד הגט המיוחל.

     

    אין עונת המלפפונים במגזר החרדי

    לכותב הבלוג המפורסם ביותר במגזר, "בעולמם של חרדים", יש עבר עשיר של חיכוכים עם הממסד התקשורתי החרדי. חיים שאולזון חוטף אלרגיה מפדופיליה לא מטופלת במגזר או משחיתות בחצרות חסידיות, וכל אייטם שמעניין אותו ומצונזר בעיתונות החרדית - הופך אצלו לפוסט בועט. תמיד אפשר לסמוך עליו שיחשוב בקול רם, את מה שחרדים רבים חושבים בשקט.

     

    שאולזון, המתגורר כיום בארצות הברית, החל את הקריירה שלו כ"ילד הרע" של התקשורת החרדית כבר לפני 35 שנה, כשהוציא לאור את "צופר", העיתון העצמאי החרדי הראשון. אף שהעיתון החזיק מעמד רק חמש שנים, במהלכן ניהל קרבות עקובים מדם עם הממסד החרדי, הוא סלל את הדרך לעיתונות חרדית לא ממסדית, שעל אף החרמות, ממשיכה מאז לשגשג ולפרוח.

     

    "אני הייתי עצמאי כל חיי, לא הצליחו לשלוט עלי", מספר שאולזון. "המשכתי להוציא עיתונים בעברית וביידיש עבור קוראים נאמנים בכל העולם. לפני חמש שנים פתחתי ירחון שנקרא 'בעולמם של חרדים' (כשם הבלוג), שבו עסקתי בעיקר בנושאים אידיאולוגים ופחות בחדשות".

     

    אך לפני שנה וחצי החליט שאולזון, לזנוח את הפרינט לטובת בלוג. "פלטפורמה אינטרנטית זה העתיד, זה היכולת להגיע לכל פינה ולכל מקום. רק אחרי חצי שנה ידעו שאני קיים, ואז המספרים התחילו 'לטוס'. היום יש לי פי 100 יותר קוראים ממה שהיו לי בהתחלה. בינתיים, לא עברתי יום בלי לפרסם פוסט, והלילה, למשל, פרסמתי 22. אין עונת המלפפונים במגזר החרדי. תמיד יש אש ובלגנים".

     

    בלוג לשם שמיים

    שאולזון עושה את עבודתו בהתנדבות מלאה. "יש אלפי כניסות. יכולתי להרוויח הרבה כסף מפרסומות, אבל מבחינתי זו עבודת קודש. אני לא מתפרנס מזה, אלא מעבודתי כרב בית כנסת בארצות הברית. הבלוג הזה נכתב למען המאבק לחברה חרדית אחרת, זה מתוך אידאלים. בבלוג שלי יש דברים שאנשים אחרים יודעים, אבל מפחדים לפרסם. לי אין שום בעיה כזו, אני אדם פרטי, אף אחד לא מפריע לי, אני עושה לשם שמיים".

     

    הקריירה החדשה- ישנה של שאולוזון, לא הפכה את חייו לקלים יותר. מאז שהחל לפרסם את הבלוג, כבר הספיקו כמה מאלה שנפגעו ממנו, להשמיץ אותו ברחבי הרשת ואף להפגין מול ביתו. "המזל שלי, שבגלל אשתי האמריקאית, אני חי בארצות הברית כבר שלושים שנה, כך שהילדים לא מרגישים משהו מיוחד, ולא משלמים מחיר חברתי על העיסוק שלי, להפך".

     

    מי שמככבת חדשות לבקרים בפוסטים של שאולזון היא חסידות גור, שמצדה, סימנה את שאולזון כאויב החצר: "הייתי ידיד וחבר שם, אבל כשהתחלתי לפרסם מידע לא מחמיא עליהם, הם התחילו לרדוף אותי. זו חסידות שבה שניים או שלושה אנשים שולטים ללא מיצרים באלפי אנשים ובהרבה מאוד כסף".

     

    זכות הציבור לדעת

    המטרה של שאולזון ברורה ומוצהרת: להילחם בכל האמצעים שבידו במסננות האינפורמציה של המגזר החרדי. "אנשי החצר, שמצנזרים ומכסים, זו בעיית הבעיות של היהדות החרדית. כי אם כולם ידעו, לא תהיה ברירה, יצטרכו לטפל בעניין, במקום להמשיך ולטאטא מתחת לשטיח. הציבור תומך בי. כל יום אני מקבל הרבה ברכות, וכמובן, עוד חומרים".

     

    יש לך קווים אדומים?

     

    "ברור שיש שיקול אנושי ומוסרי. אני לא אפרסם מידע חושפני כשזה נוגע לאדם פרטי. אבל כשזה נוגע למנהיגי ציבור, רבנים או אדמו"רים, יש לציבור זכות לדעת איך הם מתנהלים.

     

    "גם לבני המלוכה הבריטית אין פרטיות, כשזה נוגע לשערוריות או שאלות לגיטימיות. אז האדמו"ר נעלם לכמה חודשים, ושואלים אותי למה זה העסק שלך? זה העסק שלי ושל הציבור, כי הוא מנהיג שיש לו השפעה על חיים של אלפים".

     

    שאולזון, כחרדי לא טיפוסי בעליל, בורח מהגדרות כמו מאש. "אני לא חסיד ולא ליטאי, אני יהודי", הוא מצהיר. תרבות הקטלוג, הרווחת בציבור החרדי בארץ, מכעיסה אותו. "את מי זה מעניין הניואנסים האלה? יש יהודי ויש לא יהודי - ונגמר. הסטיגמות מחבלות בעיקרון היהודי 'כל ישראל אחים'. פעם כל אחד הלך בדרכו, וכולם כיבדו איש את רעהו. היום אם אתה לא בדרך שלי אתה לא יהודי. זה דבר שאני לא מקבל".

     

    יש עתיד לבלוגוספירה החרדית?

     

    "בשביל כניסות חייבים יחוד. זה יבוא עם הזמן", הוא מקווה. "אין לנו מספיק כותבים מוכשרים לעבודה הזו, כי החינוך שלנו פחדני, אנשים לא רגילים לחשוב בקול אז לכתוב?", עם זאת, הוא בטוח כי ברבות הזמן, האינטרנט יהפוך גם לחלק בלתי נפרד גם מהחיים החרדיים. "זה יקח 10 שנים,20 שנים - בסוף זה יהיה חלק אינטגרלי. אין שום אפשרות אחרת".

     

    בלוג כחוף מבטחים

    סיפור הגירושים של א', שכותבת בשנתיים האחרונות את אחד הבלוגים המצליחים באתר "סלונה", נלחש, מפה לאוזן, בקהילה החרדית שבה היא חיה. א', או דוני, כפי שהיא מכונה בבלוג, היא ללא ספק תופעה יוצאת דופן בנוף החרדי: אישה אמיצה ודעתנית, שלא פחדה להסתכל לדייני בית הדין הרבני בלבן של העיניים, ולדרוש צדק.

     

    במשך יותר מארבע שנים מאז עזב בעלה את הבית, היא כותבת את דרך החתחתים שלה לחירות אישית. מה שהחל כנישואי החלומות של מלכת הסמינר לעילוי הישיבה, הסתיים בארבעה ילדים קטנים וברסיסים של חלום על משפחה גדולה ומאושרת.

     

    "הייתי בבית והייתי לבד עם ארבעה ילדים קטנים", היא מספרת על הרגע שבו נולד הבלוג. "הגדולה הייתה בת 7 והקטנה בת חצי שנה. ימים שלמים של בדידות. אמנם יצאתי ללימודים, ועשיתי דברים הכרחיים, אבל מהשעה שהילדים נכנסו למיטות - הייתי לבד. ערב אחד כזה, הרגשתי שאני חייבת לכתוב מה קורה לי. כדי שכשהבת שלי תגדל ותשאל למה, תהיה לי תשובה. אמרתי לעצמי איך אני אתחיל להסביר לה? אני אשכח, אני אדחיק. החלטתי לכתוב יומן כדי שהיא תבין בעתיד איך היינו, ואיך זה קרה".

     

    וכך הפך הבלוג שנכתב מתוך לבטים לחוף המבטחים של א'. "הכתיבה גורמת לי להבהיר דברים לעצמי, לקבל פרספקטיבה, ופשוט לפרוק את הכול, כמו שאני לא יכולה לעשות בשום מקום אחר. בבלוג ממש רואים את ההתפתחות, את ההתחלה המהוססת והחשש, ואת ההמשך הבוטח".

     

    "לא קיבלתי מיד פידבקים" היא משחזרת, "לקח זמן עד שהעורכות שמו לב לבלוג, אבל זה לאט לאט צמח קהל קוראות נאמן ועקבי. אני לא סופרת לייקים ולא בודקת אם מגיבים וכמה. אני אומרת לעצמי, שאם זה יכול לעזור למישהי אחרת - אז בכיף".

     

    אנחנו יודעים מה עשית אתמול בלילה

    כמי שנמצאת היום בעמדה בכירה בקהילה, חשיפת הזהות של דוני עלולה להוביל לפיטוריה. "אני לא מתביישת בבלוג, אם תהיה סיטואציה שאני אצטרך להיחשף - אז כן. אני אמשיך לעמוד מאחורי כל מילה".

     

    "יש בו קטעים שנכתבו מתוך כאב עמוק ותסכול, מתוך סיטואציות בלתי אפשריות שהועמדתי בהם, ולא היה לי שום מקום להביע את הדברים ולשחרר מלבד הבלוג. זה לא המגזר פה שעל הכוונת, אלא בני אדם מאוד ספציפיים שמיררו את חיי".

     

    את הדרמות הסוערות שהתרחשו בביתה של א', אי אפשר היה להסתיר מפני הקהילה שבה חיה. "היה לילה שבו הזמנתי משטרה כדי להרחיק אותו (את בעלה לשעבר), ויום למחרת הייתי צריכה ללכת לעבודה, וכולם שמעו בדיוק מה קרה בליל אמש. באותה תקופה היו הרבה קולות נגדי בתוך הקהילה, פנו לרבנים ודרשו לפטר אותי מהמשרה שלי, פשקווילים נגדי נתלו בכל מקום. הייתי צריכה לעמוד בפני הרבנים ולהסביר למה עשיתי את מה שעשיתי, למה אמרתי לו ללכת".

     

    "באותה תקופה", אומרת א', "גיליתי מי הם החברים שלי ומי לא. לשמחתי, היו אנשים טובים שעמדו לצדי. הייתי ילדה תמימה שחייה זרמו ללא מכשול, ולא חלמתי שגירושין יהיו חלק מהסיפור שלי. מתוך הסבל והתחושה שנבגדתי על ידי חלק מהרבנים שניהלו את התיק שלי, נפקחו לי העיניים. היום אני רואה את החברה החרדית בעיניים אחרות, קצת פחות נאיביות".

     

    תמיכה נשית

    בראשית דרכו הבלוג לא יועד לחשיפה נרחבת. "פרסמתי ב"סלונה" כי זה פורטל של נשים, רציתי הבנה ותמיכה בעיקר מנשים.
    הרגשתי שזה קצת פחות חשוף ויותר עטוף".

     

    עם קבלת הגט המיוחל, אלה שתמכו בה בקהילה חרדית, עטפה אותה באהבה: "שלחו לי הביתה זרי פרחים, גם אנשים מאוד שמרנים בקהילה. זו הייתה חוויה משכרת, יצאתי מהרבנות עם חיוך ענק. מחאו לי כפיים ואיחלו מזל טוב".

     

    אחרי נצח במעמד "פרודה", היום היא מתרגלת אט אט לתואר גרושה ולחופש החדש. חלומות על אהבה חדשה או על חתונה שנייה היא טווה בזהירות, כי זכתה להכיר היטב את תווית "הגרושה" הלא מחמיאה במגזר, ואת הצעות השידוך "המגוחכות", כהגדרתה, המלוות אותה. "על אף שהמאבק עדין לא תם. החיים שלי היום טובים ואופטימיים. כשנלחמים על האמת והולכים אתה עד הסוף רק מרווחים", היא אומרת.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: בעולמם של חרדים
    "תמיד יש אש ובלגנים". הבלוגר חיים שאולזון
    צילום: בעולמם של חרדים
    "האינטרנט יהפוך לחלק אינטגרלי גם מהחיים החרדים"
    צילום: רונן כרם
    מומלצים