שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לפחות תודו: החרדים סובלים מאפליה
    התרגלנו לחרדים שמסוגרים בגטאות שלהם, אז מה הם עושים במשרד? ומה יהיה באירוע החברה הקרוב שתוכנן בחוף הים? ומה להם ולאפליה מתקנת אם הם לא שירתו בצבא? אה, הם כן שירתו? אבל לא בגולני או גל"צ. בקיצור, הם "לא משלנו". החרדים הם "הזרים" של ישראל החילונית
    גילוי נאות: גם אני הייתי בין אלה שתמונת הפרופיל שלהם הוחלפה לשני פסים, לבן וצהוב, לאות סולידריות עם מצבם החברתי של החרדים. גם אני בעד שוויון זכיות מלא לכלל הקהילות והמגזרים בישראל: פסים צהובים, לבנים, סגולים - ואם רק היה אפשר, הייתי מחליפה לקולאז' מלא.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

     

    במסגרת נפלאות הרשת, ניתן היה למצוא אפילו "החלפות" אייקונים בין פעילי הקהילה הגאה, לפעילי הקהילה החרדית. אבל יש מי שראה - ולבו נחרד מהחרדים בפייסבוק, או שמא הפעייסבוק - המשתלטים בדרישותיהם המחוצפות לשוויון על המרחב השוויוני שלנו. רק שלנו.

     

    הטריגר למחאה היה הדיון המחודש בסוגיית "אפליה מתקנת" למגזר החרדי בשירות הציבורי, שכדרכם של אזכורים עם מילת המפתח "חרדים" – ייצרה במהירות צונאמי של תגובות נגד. שרת המשפטים ציפי ליבני מיהרה אף היא לרכוב על הגל, ולהכריז ש"חרדים בכלל לא רוצים לעבוד", ואף אחד לא שם לב לכשל הלוגי הבסיסי: אם הם לא רוצים לעבוד, אז מה זה משנה אם תהיה אפליה כזו?

     

    כשמדובר בחברה החרדית, המקלדת סובלת הכל

    "אפליה מתקנת", כשמה כן היא, ואינה המצאה חרדית. ערביי ישראל כמו גם עולים מאתיופיה, למשל, זכאים כבר

    היום לשפר את תנאי התעסוקה שלהם בדרך זו, לאחר שהמדינה הכירה בהם כמגזרים הסובלים מפערי השתלבות מהותיים.

     

    איש לא טען, חלילה, שמדובר באוכלוסייה המנצלת ניצול ציני את טוב ליבו של המגזר הציבורי, שכן זה היה עלול להישמע גזעני וחשוך. אך כשמדובר בחברה החרדית בישראל, אין כאמור דילמה כזו. הנייר והמקלדת סובלים הכל.

     

    אז איזו דילמה יש? למשל, שהתרגלנו למצב שבו החרדים מסוגרים בגטאות של בני ברק והשכונות החרדיות בירושלים. מה הם עושים במשרד? ואיך אפשר להריץ בדיחות גסות בפינת הקפה? ומה יהיה באירוע החברה הקרוב שתוכנן בחוף הים? בקיצור, למה מגיע לנו העונש הזה? שיחזרו לבני ברק ונוכל להמשיך לרטון בשקט.

     

    ולמשל, מה להם ולאפליה מתקנת אם הם לא שירתו בצבא? או אם שירתו בשח"ר / ברבנות / בנח"ל החרדי? הם לא יוצאי גולני או גל"צ, ובקיצור, הם "לא משלנו".

     

    מנצלים אותם, לא מזמנים אותם לראיונות

    על מידת יעילותה של "אפליה מתקנת" לקידום אוכלוסיות מודרות משוק העבודה, יש מחלוקת רבה. גם אני לא בטוחה כלל כי זו הדרך. אבל על העובדה שיש בעיה, אין מחלוקת. כבר היום מכירה המדינה בצורך לסייע לחרדי שמבקש לצאת לשוק העבודה, "לסגור פערים". ישנם מרכזים שבהם לומדים החרדים שימוש בתוכנות מחשב, קורסים מקצועיים, ואפילו איך כותבים קורות חיים או עוברים ראיון. ובעיקר, איך עונים לשאלות כמו "כמה זמן אתה מתפלל?" (10 דקות בהפסקת צהריים), או "הפקידות אצלנו באות בסטרפלס" ("אני לא על תקן הסטייליסט", ורצוי להוסיף חיוך).

     

    ועדיין, על פי מחקר שערך זוג חוקרים ממכון ירושלים לחקר ישראל - חרדים (בעיקר גברים) זוכים להיענות נמוכה לקורות החיים שלהם, ומקבלים פחות זימונים לראיונות. משך הזמן שלוקח להם למצוא עבודה, על פי אותו מחקר, הוא כפול מזה של עמיתיהם החילונים.

     

    מעובדים בחברות השמה למדתי כי עיקר העבודה, טמון ביכולת לשכנע את המעסיק החילוני שחרדי לא יהפוך לו את המשרד לבית כנסת. רובם פשוט מעדיפים שלא לקחת את "הסיכון".

     

    מי שכן "עושה טובה" ומעסיק עובד חרדי, דואג לנצל היטב את העובדה שהשוק לא מאיר פנים לחרדי הממוצע (מי דיבר בכלל על הטבות או על רכב חברה?) הוא מציע עבודות בתנאי שכר נמוכים בהרבה, בעיקר במסגרת קבלנות ומיקור חוץ, שמזכירות יותר מפעלי יזע בבנגלדש. חלקם מצליחים אחרי תקופה ארוכה לשפר תנאים ולמצוא חברה שתקלוט אותם, וחלקם נשארים, כאמור, בבנגלדש.

     

    בנוסף, שוק העבודה בישראל שונה מאוד מזה שבאירופה או בארצות הברית. משרות נחשקות מועברות כאן מפה לאוזן, וכלל לא מובאות לידיעת הציבור. חלקן נסגרות בשיטת "חבר מביא חבר", מה שמאפשר תמיד לסחבק מהמושב, להיעזר בבת הדודה של האחות, של זה שעשה איתה את הטרק להודו. מי שאינו מוצא את עצמו ב"חוק המועסקים השלובים", הוא החוליה החלשה ונטולת הקישורים בלינקדין.

     

    מה שאמר השחור ההוא

    אז אפשר בהחלט לוותר על שטיחים אדומים, זר כריזנטמות, או רכב חברה. החרדים לא באמת מחפשים את זה. אבל אי אפשר לוותר על לתת צ'אנס, על מדיניות דלת פתוחה בשוק התעסוקה, על היכולת לראות אדם כיצור אנושי העומד בזכות עצמו וכישוריו - ולא רכיב חסר זהות בתוך המון שחור וחסר פנים.

     

    עכשיו, אחרי שברור שיש בעיה, וחרדים רבים (לתשומת ליבה של ליבני) דווקא כן רוצים לעבוד - אבל נדחים, מוצאת עצמה החברה הישראלית בדילמה: בני האדם, כמו כל יצור חברתי, מחבבים את הדומים, ושומרים על מרחק (גם אם לא רציונאלי) מהאחר. הזר. הישראלי הממוצע אינו שונה.

     

    עד שהחברה שלנו לא תבין שדבר לא ישתפר כתוצאה מניכור וזרות, נזדקק לסיוע מלאכותי כלשהו.
    התקדמות בתחום הזה תתאפשר רק במצבים המזמנים מפגש הדדי, ובהם יגלה הלא-חרדי-הממוצע שהחרדי הממוצע לא מקלל בחורות בגופייה, ואילו החרדי יגלה שהחילוני הממוצע לא עושה סמים.

     

    האם השינוי יגיע מאפליה מתקנת? מתעודת הוקרה למנהלת משאבי אנוש, שתצליח להעביר ראיון שלם נטול סטריאוטיפים מול חסיד מזוקן? הרשו לי להישאר סקפטית, ולהישען על דבריו של שחור אחר:

     

    "אנשים בדרך כלל שונאים אחד את השני מפני שהם פוחדים אחד מהשני. הם פוחדים אחד מהשני מפני שהם לא מכירים אחד את השני. הם לא מכירים אחד את השני מפני שהם לא יכולים לתקשר. הם לא יכולים לתקשר מפני שהם מופרדים" (מרטין לותר קינג).

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוהד צויגנברג
    "הם - ואנחנו". זה המצב כרגע
    צילום: אוהד צויגנברג
    טלי פרקש
    מומלצים