שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרבנים בלחץ: הפמיניזם הדתי בבית שלהם
    מעולם לא הרגישה הרבנות כל כך מאוימת. הפמיניזם מושך את השטיח תחת סמכותם של הרבנים, והם מרגישים זאת היטב, ובועטים בחוסר אבחנה בכל מה שריח פמיניזם נודף ממנו, או במילים אחרות, בכל מה שמדיף ריח של חירות וזכויות אדם. חרדת הנטישה מעבירה אותם על דעתם ועל דתם
    לא יהיה זה מוגזם לטעון כי המהפכה הפמיניסטית היא מהאירועים המכריעים בתולדות האנושות. מהפכה זו משנה באופן יסודי את חיי הפרט, המשפחה והקהילה של כל בני האדם. לפני המהפכה הפמיניסטית שלטה מחצית מהאנושות על המחצית השנייה, ובכל מקום בו צולחת דרכה של מהפכה, זוכה המחצית הנשית של האנושות לחירות, והמחצית הגברית זוכה לשחרור מהכבלים המייסרים את מצפונם של המשעבדים.

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    זה לא מסתכם בשחרור הנשים

    שחרור הנשים אינו "מילתא זוטרתא", ובכל זאת הישג זה לא מסכם את מהותה ותכליתה של המהפכה הפמיניסטית. המהפכה הזו היא חלק מתנועות השחרור, וככזו היא מכילה בתוכה את התביעה ואת האחריות המוסרית לשחרור כל בני האדם מכל שיעבוד.

     

  1. זמני כניסת שבת ויציאת שבת - ועוד על פרשת תצוות   

     

    לא יכולה להיות פמיניסטית ששוויון הזכויות של ההומוסקסואלים, הנכים, הפלסטינים או העובדים הזרים אינו יקר לה. מי שמבקשת להפריד את המהפכה הפמיניסטית ממאבקי חירות אחרים, כורתת את הענף המוסרי שעליו היא יושבת.

     

    מתישהו מגיע ה"וואו"

    ככל מגה-מהפכה אחרת, מי שמסתגל לחשיבה פמיניסטית מגלה שזו משנה את האופן שבו הוא מתבונן על המציאות כולה. ראיתי את זה על עצמי, אני רואה את זה על חבריי וחברותיי. מתישהו מגיע ה"וואו". יש רגע שבו מבינים שמדובר במהפכה חובקת כל, והעדשות דרכן התבוננו עד כה על העולם מתחלפות. מאותו רגע, כל עניין מעשי וכל שאלה דתית ומוסרית נבחנים דרך עדשות הפמיניזם והחירות.

     

    ה"וואו" של האורתודוכסיה המודרנית

    ה"וואו" הפמיניסטי מתרחש בימים אלה ממש באורתודוכסיה המודרנית. זוהי שעתה הגדולה והיפה של הקהילה הזו; זה התחיל בפתיחת בתי המדרש ולימודי התלמוד לנשים, וכעת מניינים אורתודוכסיים שוויונים צצים כפטריות אחר הגשם, וכל מניין מרחיק לכת בפתיחותו מקודמו.

     

    אותודוכסיות, רפורמיות וחילוניות - תחת טלית אחת (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    אותודוכסיות, רפורמיות וחילוניות - תחת טלית אחת(צילום: רויטרס)

     

    נשים מתפקדות כטוענות רבניות וכפוסקות הלכה, והן כבר דורשות להיבחן במבחני ההסמכה לרבנות. תפקידן של הבלניות והפיקוח על המקוואות, התנהלות בתי הדין הרבניים, פסיקות הלכה ופרשנות תורה, כל אלה עוברים תחת העדשות של הפמיניזם האורתודוכסי, וקשה להדביק את קצב השינויים.

     

    הקץ למחיצה בין הזרמים?

    שתי התעוררויות פמיניסטיות נוסכות אופטימיות בשאלת היחסים בין הזרמים ביהדות העת החדשה.

    האחת היא "נשות הכותל", והשנייה היא קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור", שחברותיה - יותר מ- 6,000 נשים וגברים - מכנות את עצמן פדלחו"שיות (כן, גם אני פדלחו"שית).

     

    קבוצת הפדלחו"שיות היא דוגמא מצוינת לעוצמת המפגש בין מהפכה אידיאולוגית לפייסבוק. המהפכה הפמיניסטית האורתודוכסית חייבת תודה מיוחדת על המהירות שבה היא מתרחשת, למהירות התגובה, העידוד והתמיכה שמאפשר הפייסבוק.

     

    אחד מסימני ההיכר הבולטים של האורתודוכסיה מול התנועות לתיקונים בדת (הרפורמית, הקונסרבטיבית ועוד), היה מחיצת בית הכנסת. ההפרדה בין נשים לגברים, ועליונותם של הגברים בלימוד תורה, בהובלת הקהילה, בדרשות ובתפילות היו בשנים האחרונות סלע מחלוקת בין התנועות הדתיות.

     

    הערעור על הלגיטימיות של הפטריארכיה הוביל לבחינה מחודשת של "פרות קדושות" רבות. במסגרת חוויה נדירה זו, מתערערת גם הגדר המבדילה בין הזרמים ביהדות. עד לפני שנים ספורות הסכימו נשים אורתודוכסיות להישמע לסמכות הרבנית בכל נושא, ועל כן גם בשאלת החובה להתרחק מהתנועות לתיקונים בדת. אבל היום תביעה זו נבחנת מחדש, ונדמה שהיא כבר לא זוכה למענה.

     

    אנחנו מצליחות להתפלל יחד. הגברים לא

    הפדלחו"שיות ונשות הכותל הן שתי הוכחות לבריתות בין-זרמיות שכרתו ביניהן נשים דתיות. בשתי קבוצות אלו

    חברים אנשים שביכרו את הברית הפמיניסטית על הברית הזרמית. חשוב לי להדגיש - מאמץ ההתקרבות משותף ל(א)נשים מכל הזרמים. כולנו מבקשות לקרוא מחדש את המפה, כולנו מסרבות לקבל את החלוקה הזרמית שיצרה הפטריארכיה, כולנו מאתגרות את הגבולות שלנו.

     

    בניגוד לגברים, אנחנו דווקא מצליחות בקלות להתפלל יחד. אם בימים הרחוקים בהם עזבתי את האורתודוכסיה (לפני עשרים שנים בערך), מישהו היה אומר לי שאחבור לנשים שמתעקשות להתפלל בכותל, הייתי מתפוצצת מצחוק או מכעס. שהרי מה לי, המפוכחת, ולעבודת עץ ואבן? אבל השנה עשיתי את זה. הצטרפתי לתפילת "נשות הכותל" - לא כיוון שצמחה בלבי הערכה לתפילה מול אבנים, אלא כיוון שאני מבכרת את התמיכה באחיותיי, על הדוגמות הדתיות שלי.

     

    גם בקבוצת הפדלחו"שיות אני מוצאת את עצמי במצבים שעד לפני זמן קצר היו נראים מופרכים. אני זוכרת מקרה שאחת הנשים שאלה מה עמדתנו כפמיניסטיות ביחס החלטתה להחליף את המטפחת שעל ראשה בפאה. התגובה האוטומטית שלי היא להפציר בה להעיף מראשה ומשערה את ההלכה הדכאנית הזו. אבל זה לא מה שהיא שאלה אותי. היא בחרה לאתגר את המודלים הדתיים שלי. היא רוצה ללכת עם כיסוי ראש, ורוצה שאני אחווה את דעתי הפמיניסטית בשאלה שהיא ניסחה. אתגר חדש. בריתות חדשות ואולי ובע"ה הקץ למחיצות בין הזרמים.

     

    איך זה מסביר את התמיכה הרבנית בעברייני מין?

    התמיכה התמוהה והמבישה של הרב דרוקמן ברב מוטי אלון, ומכתב התמיכה של הרבנים

    (טאו, אבינר ונוספים) במשה קצב - יכולים לזכות להסבר (שאין בו כל ניסיון להצדקה) בעזרת המהפכה הפמיניסטית האורתודוכסית.

     

    מעולם לא הרגישה הרבנות האורתודוכסית כל כך מאוימת. האורתודוכסיה הייתה יכולה לפרוש מתוך הקהילות המתקנות, אבל אין באפשרותה לפרוש מתוך נשותיה. הפמיניזם מושך את השטיח תחת סמכותם של הרבנים, והם מרגישים זאת היטב. יש בהם שמבינים כי מעמדם משתנה שינוי יסודי, והם מסתגלים ואולי אפילו נהנים מהחברותות החדשות.

     

    רבנים אחרים, כדרוקמן וחבריו, בוחרים בשיטת "תמות נפשי עם פלישתים", ובועטים בחוסר אבחנה בכל מה שריח פמיניזם נודף ממנו, או במילים אחרות, בכל מה שמדיף ריח של חירות וזכויות אדם. חרדת הנטישה מעבירה אותם על דעתם ועל דתם, ובשעה שפמיניסטיות ממקדות את תשומת ליבן בקורבנות עבירות המין, יוצאים הרבנים המבועתים להגנת התוקפים. האונייה שלהם טובעת, וכל כלי הירי כשרים.

     

    הפמיניזם, ומותם של הכהנים הגדולים

    פרשת השבוע, "תצווה", עוסקת בפירוט רב בתיאור בגדי הכהנים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח, ב'). בגדי הקודש תורמים, כמובן, לסימונם של הכהנים כשונים ומורמים מעם.

     

    ברבות הימים (ובעצם, כבר מראשית הדרך) קמו בעם היהודי אלטרנטיבות למעמד הכהונה. בסוף ימי הבית השני ולאחריו, ראו עצמם חכמי התורה שבעל-פה כאלטרנטיבה למעמד הכהני. חורבן הבית השני סתם את הגולל על מעמד הכהונה, ומאז ועד היום הייתה ידם של החכמים עליונה.

     

    המשנה של מסכת יומא, המוקדשת ליום הכיפורים, נפתחת בפרודיה מתוחכמת על דמותו של הכהן הגדול:

    "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו... ומתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול... מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורים לפניו בסדר היום ואומרים לו: 'אישי כהן גדול קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת'... אם היה חכם דורש ואם לאו, תלמידי חכמים דורשים לפניו, ואם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורים לפניו... ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה ואומרים לו: 'אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה', ומעסיקים אותו עד שיגיע זמן השחיטה" (יומא א, א-ז).

     

    הכהן הגדול, כפי שחז"ל מנסים להציגו, הוא אדם הנחשד בבורות ואף בחוסר ידיעת קרוא וכתוב ("שמא שכחת ושמא לא למדת"... "אם היה חכם... ואם לאו"... "אם היה אדם הרגיל לקרות... ואם לאו").

     

    כמו כן, נחשד הכהן הגדול בחוסר שליטה עצמית; הוא עלול לראות קרי (להוציא זרע) בערב יום הכיפורים, והוא עלול להירדם בשעה שעליו להיות ער. החכמים צריכים להעסיק את הכהן הגדול, ללמד אותו תורה ולשמור עליו כשהוא מבקש להתנמנם. ניסו וגם הצליחו החכמים לקעקע את מעמד הכהונה, ולהרים על נס את מעמדם.

     

    כהנים גדולים לא מתים, הם רק מתחלפים?

    אבל כהונה היא לא רק תפקיד קונקרטי, היא תפיסת עולם. הלכו כהני המקדש והגיעו, לעתים,

    כהני התורה. לאורך הדורות היו בין החכמים שביקשו לעצמם ולחבריהם מעמד וכוח "כהניים"; סמכות דתית מורמת מעם, שאינה סרה לסמכות ופיקוח.

     

    המהפכה הפמיניסטית היא מאבק נוסף בתרבות הכהונה. היא מאבק באמונה שיש אנשים שסמכותם איננה ניתנת לערעור. האתגר של הפמיניזם הוא להצליח לשמר את החשיבה הביקורתית, המערערת, ולא להיכנע לפיתוי להחליף סמכות בסמכות.

     

    שבת שלום.


  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נשים מכל הזרמים מתפללות ביחד
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים