שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הסם הלבן": למה אנחנו מתמכרים לסוכר?
    אי אפשר להתחמק מסוכר - הוא נמצא כמעט בכל מזון שאנו אוכלים ומסווה את עצמו תחת שמות שונים. אבל מה בדיוק קורה למוח שלנו כשהלשון פוגשת בסוכר, למה קל כל כך לרצות ממנו עוד וקשה לעצור אחרי קוביית שוקולד אחת? ההסבר המלא

    לכולן אותו הטעם, אז למה לרובנו קשה להסתפק בקוביית שוקולד אחת? סוכר הוא שם כללי להתמכרות של כולנו. אנחנו צריכים אותו והגוף דורש אותו כדי לתפקד.

     

     

    סכנות הסוכר:

     

    סוכר מתאר קבוצת מולקולות הנקראות פחמימות, ובניגוד לדעה הרווחת אינו נמצא רק בממתקים ובקינוחים. כמעט כל מוצר מזון מחביא סוג כזה או אחר של סוכר, ומסווה את עצמו בשמות שונים ומגוונים כמו גלוקוז, סוכרוז, מלטוז, לקטוז, דקסטרוז, עמילן, סירופ תירס ודבש, כמו גם פרוקטוז הנמצא בפירות. הסוכר, מוסף גם לקטשופ, למים בטעמים, למוצרי חלב, לגרנולה, לפירות יבשים ועוד.

     

    אי אפשר להתחמק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, לכן חשוב להבין איזו השפעה יש לסוכר על המוח. מה קורה כשהלשון שלנו פוגשת סוכר? מה גורם לנו לרצות עוד ועוד ממנו?

     

    כשאנו אוכלים, קולטני הטעם הנמצאים על הלשון מזהים ברגישות את המאכל ומשייכים אותו למספר טעמים עיקריים ובסיסיים: מלוח, חמוץ, מר או מתוק. בחלק הקדמי של הלשון מצויים הקולטנים לטעם המתוק, ואלו מעבירים אותות ישירים למוח בשרשרת תהליכים הגורמת למוח לשחרר הורמון בשם דופמין.

     

    אותו דופמין, שחקן חשוב במערכת התגמולים וההנאה הרגעית בגופנו, נמצא גם בחומרים כמו אלכוהול, ניקוטין והירואין. אלו מעלים את פעילותו בצורה ניכרת שגורמת לאנשים להרגיש "היי" - ובמילים אחרות, להתמכרות. בדומה לחומרים הממכרים האלה, גם סוכר גורם כאמור לשחרור דופמין, בצורה אלימה פחות מאשר סמים אך ללא ספק ממכרת.

     

    סוכר. גורם לתחושה של "היי" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    סוכר. גורם לתחושה של "היי"(צילום: shutterstock)

     

    אם לא הבנתם למה קשה כל כך לשכנע את הילדים לאכול ברוקולי, גם בזה אפשר להאשים את הדופמין. לאכילת ברוקולי, בדומה למאכלים נוספים, אין אפקט של שחרור דופמין ולכן קשה יותר לשכנע ילדים לאכול אותו.

     

    גם באכילת ארוחה מאוזנת רמות הדופמין עולות, אך אם נאכל אותה ארוחה במשך הרבה זמן ירדו רמות הדופמין בצורה מתמדת. כלומר, אכילה קבועה של אוכל דומה מורידה את רמות הדופמין, מה שגורם לנו לחוש שעמום ורצון לגוון בתזונה. למעשה, מהווה מנגנון זה מערכת הגנה על גופנו, כדי לדאוג לכך שנאכל בצורה מגונות ונזכה בכל הוויטמינים והמינרלים החיוניים לנו.

     

    את הדופמין אפשר להאשים גם בכך שאנו יצורים חברתיים. מפגשים חברתיים, אהבה, סמים וסקס מפעילים את מערכת התגמול וגורמים לנו לרצות לקיים מפגשים דומים או לצרוך חומרים דומים. עם זאת, שחרור יתר של דופמין והפעלתו עשויים לגרום לחוסר שליטה, לחשקים ולסבילות לסוכר כך שקוביית שוקולד אחת לא תספק אותנו, ואולי אף חפיסה שלמה.

     

    אכילת סוכר בכמות קטנה תספק לנו די הרגשה טובה, אך צריכה מוגברת תגרום לנו להמשיך ולהרגיש את פעולת הדופמין, ה"היי", ואז הסוכר מתנהג קצת כמו סם.

     

    אנשים מכורים לדברי מתיקה בשל צריכת יתר של סוכר. בכל פעם יש צורך לאכול יותר סוכר כדי לחוות ולשחזר את ההרגשה טובה, אבל בכמויות גדולות סף הרגישות יורד, הצריכה עולה ומעגל הקסמים אינו נפרץ. אכלו מאוזן, תיהנו ממה שאתם בוחרים לאכול ושלבו דברי מתיקה בכמות קטנה בתפריט. בצורה כזו לא תפגעו בגופכם, ואף תשמרו על בריאות הנפש.

     

    דיאטנית קלינית במרכז DMC לטיפול בסוכרת ומנהלת פורום תמיכה בסוכרתיים ב-ynet 




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    יותר סוכר, יותר דופמין, יותר "היי"
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מומלצים