שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הלל הזקן היה מגייר את אלין לוי

    איני יודעת מדוע מכל עוולות הרבנות, דווקא ההחלטה שלא לגייר את אלין לוי גרמה לי לבכות. הרבנות שכחה מאין היא באה, ואני מפחדת לחשוב לאן היא הולכת. האחריות למצב הנורא של יחסי דת ומדינה מוטלת עלינו, הרוב המתון. אנו אחראים, כיוון שאנו יכולים להפסיק את זה, ומשום מה אנחנו לא

    מה שלא הורג – מחשל. ומה שכן הורג?

    כנראה מלמד את כל הנותרים בחיים היכן עובר הגבול. בפרשת השבוע, "שמיני", מסתיימים ימי ההכנה; ימי ההתמחות של הכוהנים - ומתחילה העבודה האמיתית. מיד עם תחילת עבודת המשכן לומדים הכוהנים את השיעור החשוב והחריף ביותר במקצוע החדש שאליו הוכשרו:

     

    "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', א'-ב').

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    כך, בתיאור קצר וענייני שאין בו ניסיון לייפות את המציאות, מספרת התורה כיצד ומדוע הרג אלוהים את שני בניו של הכהן הגדול. מהותו של מקצוע הכהונה הוא עבודה צייתנית ומדויקת. יצר, יצירתיות והתלהבות אישית הן עבור הכוהנים "אש זרה" הגוררת עונש מוות.

     

    תהום פעורה בין החכמים ללמדנים

    התרבות הלמדנית היא האנטיתזה של התרבות הכוהנית. החכם הוא יוצר ויצרי, ועיקר כבודו בא לו מיכולתו לשנות ולחדש את דברי התורה, ואת דברי החכמים שקדמו לו. משום כך לא מפתיע לגלות כמה מאבקים גלויים וסמויים; כמה קיטונות ארסיים של כעס מהול בבוז, שופכים החכמים על התרבות הכוהנית.

     

  1. לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    כל שורה בתלמוד מלמדת על אופיים המהפכני של החכמים, ונדמה שאין צורך להדגים זאת. מי שחשקה נפשו בהוכחה, מוזמן לפתוח כל עמוד אקראי בתלמוד ולגלות זאת בעצמו, אבל כיוון שאינני רוצה לפטור עצמי בלא כלום - הנה אחת הדוגמאות הציוריות לנועזותם של החכמים.

     

    רבי עקיבא – עוקב את רבותיו

    כך, על פי אחת המסורות, מתוארת ראשיתו הלמדנית של רבי עקיבא: "הלך וישב לו (רבי עקיבא) לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע. אמר להם: 'רבותיי, פתחו לי טעם משנה'. כיוון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: 'אלַף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר?' חזר ושאלם והעמידם בדברים.

     

    "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל, למה הדבר דומה: לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות, ובאו בני אדם ואמרו לו: 'מה אתה עושה?' אמר להם: 'הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן'. אמרו לו: 'אי אתה יכול לעקור את כל ההר'. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, ואמר לו: 'אין זה מקומך אלא מקום זה'. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ולרבי יהושע" (אבות דרבי נתן נוסח א פרק ו).

     

    רבי עקיבא עוקר הרים

    הרדיקליות של האגדה זועקת: רבי עקיבא, כתלמיד חכם רציני, לא מסתפק במה שמלמדים אותו רבותיו הגדולים. מראשית דרכו הוא מקפיד לשבת לאחר כל שיעור "בינו לבין עצמו", להעלות כל קושייה אפשרית על דברי רבותיו, לחזור עליהם ו"להעמידם בדברים".

     

    ואם לא הבנו את עומק החתרנות, נאמרים הדברים ביתר חריפות במשל הסתת. ישנו, אומר רבי שמעון, איזה סתת מוזר שכל תכלית מעשיו - לעקור הר שלם ולהשליך אותו לירדן. למה? לא משום שמישהו צריך את זה, אלא כיוון שהוא סתת, וזה מה שסתתים עושים. במאמץ קשה ובעבודה יסודית מצליח הסתת, הלא הוא רבי עקיבא, לעקור את כל ההר ולהשליכו לירדן. ומהו ההר? תורת רבותיו. זוהי המשימה הלמדנית – לעקור את מה שהציעו הדורות הקודמים, ולהציע חידושים עצמאיים. כואב לדורות הקודמים? אולי. מערער את הביטחון במוצקותה של המסורת? כנראה. אבל זה מה שלמדנים עושים.

     

    הרבנות שכחה מאין היא באה

    אני פוחדת לחשוב לאן היא הולכת, ואין לי מושג לפני מי היא נותנת דין וחשבון. הממסד הרבני בישראל התבלבל, שכח שהוא שייך למורשת הלמדנית, והוא מחקה את הגרועים שבכוהנים. לפני כמה ימים התבשרנו כי הרבנות מפסיקה את תהליך הגיור של אלין לוי מכיוון שהיא מסרבת לוותר על קריירת המשחק שלה, ואליבא דהרבנות – "משחק זה לא מקצוע ראוי ליהודי". קשה להחליט אם הודעתה של הרבנות היא יותר מרושעת, או יותר נבערת מדעת ומדת.

     

    "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, / שברת לי את הלב לחתיכות קטנות /היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, / אני כל כך עצוב, בא לי לבכות" (אריק אינשטיין).

     

    איני יודעת מדוע מכל עוולות הרבנות, דווקא הודעה קצרה זו הצליחה להכעיס אותי כל כך, להעציב אותי, לגרום לי לבכות. זה כנראה קשור גם לקהילות היהודיות היצירתיות והעצמאיות שפגשתי לאחרונה בארה"ב; ליהודים הטובים והמסורים שפגשתי שם, ולא יורשו לעלות למדינת ישראל כיוון שהרבנות חושבת שהם לא יהודים, ואולי זה קשור להרגשה הכללית ש"ארצי מולדתי הולכת פייפן".

     

    אני אחראית (וגם אתם)

    חשוב לי לומר שהאחריות למצב האיום והנורא שאליו נקלעו יחסי דת ומדינה בישראל, מוטלת עלי ועליכם -

    על הרוב המתון החי כאן. אנחנו אחראים להִתכערות ולהסתאבות של הדת. אנחנו אחראים לשחיתות. אנחנו אחראים להורדתה של התרבות וההלכה היהודית לביבים שבהם הן גרות כיום. אנחנו אחראים, כיוון שאנחנו יכולים להפסיק את זה, ומשום מה אנחנו לא.

     

    אנחנו צרכים לסרב להתחתן ברבנות. אנחנו צריכים להפסיק להתגרש ברבנות. ביום, בשנייה, שבה נפסיק להתרגש מההגדרה "ממזר", לא נצטרך להתגרש ברבנות, ותיפתר באחת בעייתן של כל העגונות - וגם של כמה וכמה "פסולי חיתון" (רק אלוהים יודע למה במאה ה-21 יהודים ליברליים רבים כל כך, מתייחסים בכבוד להגדרה גזענית כל כך).

     

    אנחנו צריכים להתנגד לקיומו של מנגנון פיקוח אחיד על תהליך הגיור. כל קהילה תגייר יהודים בדרכה. כך היה מעולם, וכך צריך להוסיף להיות.

     

    אנחנו צרכים לסרב להיבהל מהאיומים הרבניים על כך ש"הם יכינו רשימות שחורות", וש"אנחנו נהפוך לשני עמים". הרי אנחנו ממילא שני עמים, וקשה לי להיבהל מהמחשבה שחרדים יסרבו להתחתן עם הילדים שלי. אנחנו עם גלותי, עם של תפוצות רבות. מעולם לא היה לנו מנגנון פיקוח אחיד. למה היום אנחנו מסכימים לקבל את רודנותו של המנגנון הזה?

     

    אנחנו צרכים לדרוש מהפוליטיקאים שלנו לפעול באופן מיידי להפרדה מלאה של הדת מהמדינה. ובמקום להתהדר בכמה חרדים שאולי יתגייסו בשנת 2017 לצבא - כדאי שיאיר לפיד יעשה עבודה אמיתית בכיוון הזה.

     

    למען שומרי הכשרות צריך לעודד את מערך הכשרות האלטרנטיבי, הוולונטרי, זה שלא מבקש לטבול את תעודות הכשרות בבריכות של כספי הציבור וכספי הסוחרים. האורתודוכסים שבינינו צרכים להקים לעצמם (ולציבור המעוניין בכך) בתי דין אלטרנטיביים. אסור לרבנים האורתודוכסיים-הליברליים לנסות לקבל את משרת הרב הראשי. צריך לבטל את המשרות הרעות האלו. השררה והכסף משחיתים גם את ההגונים שבאנשים. אל תעמידו את עצמכם במבחן.

     

    נסיים באגדה תלמודית שהממסד הרבני בישראל מקפיד לשכוח

    "שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת'. דחפו (שמאי) באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, צא ולמד'' (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא עמוד א).

     

    הלל, הזוכה לשבחי התלמוד, מציג כאן את המודל הלמדני: מתוחכם, אמיץ, פורץ גבולות ושם את המטרה לנגד עיניו. מי שמאמץ את המודל "הכוהני" – בודק את המציאות בעזרת "אמת הבניין" (הפלס) שבידו – מדויק, קפדני, זעוף ולא מאפשר לעם היהודי לפרוץ גבולות.

     

    הלל מוצג בתלמוד דרך קבע כמייסד ומוביל זרם של הומניזם דתי. לתפיסתו של הלל, כיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים – כל מה שיש בו (כולל גופו ותשוקותיו) הוא ביטוי אותנטי של האלוהות. בעולמו של הלל לא דוחפים אנשים. בעולמו של הלל "אמת הבניין" איננה כלי עבדתו של המנהיג הדתי (נראה שכלי החפירה העדין של רבי עקיבא מתאים גם לצרכיו של הלל).

     

    הלל מנהיג באהבת אדם ובעדינות. הוא לא שואל את הגר "אם הוא עוסק במקצוע יהודי". הוא לא בודק את
    כנות כוונותיו, והוא אפילו ליבראלי יותר מהרבנים הרפורמים – הוא לא שולח את הגר למכון גיור, הוא מגייר. במקום, מיד, כי כך ראוי לעשות עם מי שרוצה להצטרף לעם היהודי. כי מי שמנו שופטים?

     

    במעמד הגיור מלמד הלל את השיעור החשוב ביותר בחייו של אדם: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". כל שאר החוכמות, כל שאר השיעורים, הם פרשנות לכלל זה. וכל מה לא נראה כפרשנות לכלל זה – אינו תורה!

     

    הכוהנים לומדים בדרך אכזרית להשתמש ב"אמות בניין" ובכלי מדידה מדויקים. הלל מלמד אותנו ברכות ובנועם שעלינו פשוט להיות בני אדם. והלוואי שנצליח בכך. רבנים יקרים – מה ששנוא עליכם, אל תעשו לחבריכם.

     

    שבת שלום.
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רפי דלויה
    בכיתי בגללה. אלין לוי
    רפי דלויה
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים