שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שו"ת פוסט-שואה: הניצולים החרדים שואלים
    צריך להסיר את קעקועי המספרים מהזרוע? מה עושה אב שהרג את בנו בשוגג בזמן שהסתתרו מפני הנאצים? והאם מותר להשתמש שוב בפרוכת שהפכה לאחר השואה לכיסוי מיטה? הרב יצחק זילברשטיין קיבץ ב"יתד נאמן" שאלות שלוקטו מניצולי שואה חרדים וצאצאיהם

    האם לאכול בשר אדם כדי שלא למות ברעב? האם מותר להתאבד ולשים קץ לסבל והייסורים הבלתי-נתפסים? מה מברכים על בשר טריפה, כאשר מוכרחים לאוכלו? ומהו נוסח הברכה לפני מוות על קידוש השם - מהמצוות הנעלות בתורה?

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    הדילמות ההלכתיות הקשות שחוו יהודים דתיים בתקופת השואה, ושכמותן לא ידעה ההיסטוריה היהודית עד אז - מצמררות, והן כבר נחקרו ותועדו - בין היתר בספרי שאלות ותשובות שפרסמו רבנים פוסקים ששרדו את התופת. אבל מה עם אלו שצצו לאחר המלחמה, על ידי הניצולים? עם חלקן, מתברר, הם מתמודדים עד היום.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    העיתון "יתד נאמן" ליקט כמה מהן, מרתקות במיוחד, ולצדן הביא את פתרונותיו של הרב יצחק זילברשטיין, חתנו של "פוסק הדור" הליטאי המנוח הרב יוסף שלום אלישיב, ומי שהתפרסם בזכות עצמו כ"מתרגם" את הפסיקה המסורתית הלכה למעשה – ובמיוחד למצבים לא-שגרתיים.

     

    יש כתובות קעקע שאסור למחוק

    את השאלות והתשובות פרסם "יתד" במנותק מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, שכן החרדים מסתייגים ממנו משום

    שנקבע בחודש ניסן, שבו אין נהוג להתאבל. ynet מביא כעת כמה מהן. בתחילה הציג הרב זילברשטיין דבר הלכה, ולפיו נוכרי שהתגייר צריך למחוק כתובות קעקע שבגופו, אף שחקק אותן בהיתר (שהרי לא היה מחויב למצוות התורה האוסרת זאת). בהתאם לכך נשאל: כיצד יש לנהוג במספרי האסיר שחקקו הנאצים על זרועות היהודים?

     

    תשובתו, בשם רבי אליעזר סילבר: לא רק שאין להסירם, אלא מוטב שיישארו, משום שבזכות קעקועים אלה מובטח שלא ישכח הניצול את מעללי הנאצים, וכך יקיים בוודאות את מצוות זכירת מעשה עמלק. מאותה סיבה, כתב הרב, יש איסור לסייד קיר כדי למחוק ממנו דם יהודי שנשפך.

     

    "הגיע אליי פעם בחור עם כתובת קעקע על ידו, ונישקתי לו את הכתובת", מספר הרב זילברשטיין. הסיבה: "הבחור היה בן למשפחה יהודיה במצרים. בחור מוצלח ומוכשר מאוד. אמו רצתה שלא יישא בת ניכר וקעקעה לו מגן דוד על כף ידו - וכך לא התערב בנוכרים".

     

    לדבריו, יש מקורות לכך ש"קעקוע לתועלת" מותר (למשל – חקיקת האות מ' בתקופות מסוימות על מצחו של ממזר, כדי שלא יינשאו לו). בספר השו"ת "ממעמקים" נכתב בהקשר זה, כי שימור מספר האסיר מהמלחמה הוא דבר חיובי, שכן יש בו ביטוי למותם של מיליונים על קידוש השם.

     

    הניצול שהתייסר על שהרג את בנו

    שאלה נוספת: "מעשה מחריד אירע בימי השואה, כאשר התחבאה קבוצת אנשים בבונקר והרגישו שהנאצים באים לחפשם. כל האנשים עצרו את נשימתם כדי שהנאצים לא ירגישו אותם. לפתע פרץ תינוק בבכי. אביו סתם את פיו בכרית. אחרי שהסתלקו הצוררים ראה האב שהתינוק ללא רוח חיים. הוא שואל האם הוא צריך גלות וכפרה על הריגת בנו, כדין הורג נפש בשגגה".

     

     

     

    התשובה מצמררת לא פחות: מכיוון שהתינוק ימות בכל מקרה (אם לא בחניקת האב בטעות – אז על ידי הנאצים שיגלוהו מסתתר), מותר היה להורגו כדי להציל את האנשים שהיו לצדו. הדבר דומה לעובר ברחם אמו שנמצא במצב קשה וברור שלא ישרוד, וכעת הוא מקשה על היולדת ומסכן את חייה, שמותר להורגו באופן יזום כדי להצילה.

     

    הפרוכת הפכה לכיסוי מיטה

    ועוד שאלה הלכתית שהתעוררה אחרי השואה: "מצאו אצל גוי אחד את הפרוכת מבית הכנסת. הגוי עשה ממנה כיסוי למיטות בחדר השינה שלו. האם נתחללה הפרוכת על ידי תשמיש זה?

     

    התשובה, על פי הספר "מחנה חיים": "מותר לתת אותה לארון הקודש כבתחילה".

     

    כשספרי תורה בזויים, והקהל לא יכול לעשות דבר

    הדילמה הבאה עלולה להיות רלוונטית גם בימינו: "הניאו-נאצים יימח שמם נכנסו לבית הכנסת והוציאו את הספרי תורה , השליכו אותם לארץ ורמסו אותם... המשטרה הורתה לא להזיז שום דבר עד שיבואו החוקרים וינסו לפענח את זהות הצוררים. נכנסו אנשי בית הכנסת לספק: האם מותר להם להשאיר את ספרי התורה מונחים בביזיון רב, כדי לתפוס את אנשי הבלייעל?"

     

    תשובה: "מאחר והמתפללים לא מבזים את קדשי ה', אלא מתנהגים ב'שב ואל תעשה' – מותר". אחד הנימוקים שצירף הרב לתשובתו: "יש חשש שהצוררים הללו, אם לא ימצאו אותם - ירצחו חס ושלום יהודים, ויהיה פיקוח נפש".

     

    מי יורש ניצול ללא קרובים?

    בכל 45 דקות בממוצע הולך לעולמו ניצול שואה. נשאל הרב זילברשטיין מי יורש נפטר כזה, על פי ההלכה, כאשר לא ידוע מי קרוביו.

     

    תשובתו, על פי ספר "התשב"ץ": "מי שמת ולא נמצא לו שום יורש - נותנים נכסיו הקדש לעניי אותה העיר". ומוסיף הרב עצמו: "ייתכן שבימינו, אף במקום שיש מנהג לתת את המעות לעניים - אולי עדיף לתת את המעות לגמ"ח שמנהלים אותו אנשים צדיקים, שגמ"ח הוא גם בכלל צדקה - ואולי אפילו יותר מצדקה".

     

    ולסיום, סיפור בשם הרב זילברשטיין: "שתי בנות דודות החליטו לשמור על עצמן מאכילת חמץ בפסח, ויהי מה.

    'אנחנו לא נאכל חמץ גם אם יכריחו אותנו, ונעמוד בכך בגבורה ובעוז', אמרו זו לזו. כשהגיע הפסח והיהודים קבלו את מנת הלחם שלהם עם מרק הירקות הדלוח, הכניסו שתי הנשים את הלחם לכיסן ולא נגעו בו - למרות שהנאצים פקחו על כך ודרשו מכל היהודים לאכול את החמץ, רחמנא לצלן.

     

    "הקדוש ברוך-הוא שילם להם את שכרן בשני אופנים: ראשית, הן עצמן ניצלו בזכות החמץ הזה, שבצעדת המוות הן החזיקו מעמד בזכות החמץ שהיה בכיסן, וכשאכלו אותו קיבלו כוח להמשיך לצעוד. לא היה זה חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה, כי חמץ זה היה מותר לאכילה גם בפסח מדין פיקוח נפש. ועוד שילם להן הקב"ה, שזכו לדורות של תלמידי חכמים מובהקים".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים