תעלומת הגרפיטי: מי אתה "אומץ לחרדים"?
הוא עובד כרב חרדי-ליטאי בישיבה מוכרת, שמדקלם לתלמידיו את המסרים הצפויים - אך איש לא מנחש שבלילות הוא הופך ל"אומץ לחרדים", אמן הגרפיטי שמשגע את המגזר. "אני מוחה נגד ה'מה יגידו' וחוסר הכלת השונה שיש אצלנו", הוא מספר בראיון מיוחד ל-ynet
ביום הוא רב, איש חינוך בישיבה חרדית - בלילה, אמן גרפיטי שמשגע את המגזר. כל תושב בעיר החרדית מודיעין עילית (וגם
מחוצה לה) היה שמח לדעת מיהו "אומץ לחרדים", אומן המחאה החרדי המקומי, שמנהל קרב תודעה עם המגזר על גבי קירות העיר.
שכל מי שלא היה 'בדיוק בקו שלהם' היה מחוק לגמרי. זה היה הדפוס שראיתי סביבי. אני זוכר את אחד הרבנים שלי לוקח עלונים של חב"ד, קורא אותם ואז קורע אותם כי לדבריו היו אלה 'דברי מינות וכפירה'. אני זוכר ששאלתי אותו: 'למה אתה קורא?' והוא היה עונה לי: 'כדי להכיר את האויב'.
הזדהו עם זה. זו הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. אני חושב שהצלחתי לעביר את העצב שלי, בלי להגיד שום דבר נגד אף אחד".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet
מדי בוקר מתעוררים תושבי מודיעין עילית אל מסרים שמשאיר להם הגיבור האנונימי. בשיחה מיוחדת הסכים "אומץ" (שפרטיו שמורים במערכת), לספר על הדרך שעשה מלב המיינסטרים החרדי, אל צללי מחאת החוצות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בית המשפט קבע: מחיר הצניעות - 60 אלף ש"ח
- מועמד ושמו משה. רבנו/ אריק בלומברג
- ההלכה צריכה ללכת/ רוחמה וייס
"הרקע שלי הוא ישיבתי", מספר "אומץ", העובד כרב בישיבה ליטאית מוכרת ומכובדת, על תקן "משיב" (במלעיל. מי שעונה לשאלות של אברכים ותלמידים במהלך סדר הלימוד). "גדלתי במשפחה חרדית-ליטאית קלאסית. למדתי בישיבות טובות, אין שום דבר חריג ברקע שלי, שמישהו מהסביבה יכול להיתלות עליו ולהגיד: 'בגלל זה הוא פתח במחאה'. אבל האנונימיות היא כמובן הכרחית. חשיפה עלולה להוביל לכך שאאלץ לעזוב את העיר ולאבד את מקור פרנסתי".
אז פתאום קם אדם בבוקר ומחליט "להתלבש" על קירות?
"ברור שזה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך די ארוך של התבוננות מחודשת על דברים שחונכתי לראות כמובנים מאליהם. נקודת השבר שהובילה לריסוס הגרפיטי הראשון, הייתה בעקבות תהליך שעבר החברותא שלי, אדם מאוד מוכשר שלמד איתי בכולל בזמנו, והיה לו מאוד קשה כלכלית. הוא היה מלווה מהמון אנשים, מגלגל חובות, ומישהו הציע לו להיות מורה לילדים קטנים כפרנסה.
"אני מאוד דחפתי אותו לזה. חשבתי שזה עשוי להתאים לו. אבל הוא לא יכול היה לעשות את המעבר. הוא חשש מהאופן שבו החברה החרדית-ליטאית תקבל אותו כאיש עובד: השכנים, המשפחה, כולל שלו שקנה לו את הדירה - ואף האישה שסירבה לאבד את מעמדה היוקרתי כאשת אברך, לטובת תפקיד 'שולי', על פי החשיבה המגזרית".
תגובה לאפליית ילד מעדות המזרח: גרפיטי "הילד הבוכה", ורסיה מקומית על יצירתו של האמן הספרדי. "אני חושב שהצלחתי לעביר את העצב שלי, בלי להגיד שום דבר נגד אף אחד"
"אנשים לא מתים מחוסר כסף, אנשים מתים מכבוד", הוא אומר. "זה כל כך תיסכל אותי. במיוחד כשראש הכולל אמר לו: אם אתה 'מתבזבז' ולא לומד, תהיה רעבע. אותו אדם פשוט נכנס לדיכאון. אם ללמד ילדים זה למי ש'מתבזבז', הוא לא רצה להיות שם. התסכול שלי מהמצב הזה הפך לריסוס - 'מה איכפת לך מה יגידו אחרים?' והוא כאמור היה רק הראשון בשרשרת. מאז עברו שנתיים, והפעילות שלי הוגברה מאוד".
"משוגע, אבל צודק"
הבחירה במחאה על גבי קירות, איננה מפתיעה. המגזר החרדי פיתח את "מסורת הפשקווילים" עוד מלפני קום המדינה. "קיר המסרים" עובד חזק בקרב מי שרוצים להתבטא בלי להיחשף. "אומץ" אימץ את השיטה, אך המיר את הכרזות המסורתיות בשחור-לבן, בספריי.
"התחברתי למסר, כי אני מכיר את המציאות - ואצלנו במודיעין עילית במיוחד. גננות שעובדות כאן ומקבלות פחות מחצי משכר של גננת בישראל, אבל הן לא יכולות להגיד כלום, כי יפטרו אותן"
"באותו ריסוס ראשון אפילו לא חתמתי כ'אומץ'", הוא נזכר. "עברתי שם אחר כך, באוטובוס, ושמעתי אנשים שאומרים: 'תכלס, הוא משוגע, אבל צודק'. וגם: 'יש לו אומץ לעשות את מה שאחרים חושבים'. ראיתי שמה שכתבתי מתוך תסכול אישי, מעורר דיון. לא הבנתי את הכוח שיש לגרפיטי בעולם, פשוט ראיתי שאנשים מדברים על זה, אז החלטתי להמשיך, וככה הפכתי ל'אומץ'. מבחינתי זה לא כינוי, אלא קונספט".
"בתור חרדי, אני לא נגד אף אחד", הוא ממהר להבהיר. "אני לא בא מבחוץ. אני לא רוצה לחליף את החברה שלי. אני אוהב אותה, ורוצה לתקן בתוכה כשלים שיש עליהם הסכמה כללית די רחבה. אז לגבי הדרך? זו הדרך שלי לפחות".
מה מוציא אותך לרחוב?
"הדברים שאני מוחה עליהם, בעיקר, זה ה'מה יגידו' וחוסר הכלת השונה שיש אצלנו. גדלתי במשפחה ליטאית ממוצעת,
האיש שבקיר
קרבות על הנייר
צופיה הירשפלד
ליואליש קרויס, אחד הפעילים הצבעוניים בעדה החרדית, יש תחביב: כבר שנים שהוא אוסף פשקווילים, ובביתו הצטברו כ-20 אלף מודעות, שנסרקות לארכיון הספרייה הלאומית. "זה כמו נשק חם", הוא אומר ל-ynet ומגלה כמה מסודות מדביקי המודעות
"וזה לא הסתכם בחב"ד. את חילוקי הדעות ההלכתיים מול הרב עובדיה ועדות המזרח, הם הפכו לזלזול. והיה זלזול ב'מיזרחיסטים' שמבחינתם הדבר היחיד שעשו היה לשיר 'הלל' ביום העצמאות, ואמרו לנו עליהם שהתורה שלהם לא שווה כלום.
"ככה אתה גדל, עד שאתה מתבגר ונפגש עם חב"דניקים, כיפות סרוגות, חילונים - אנשים שאפילו אסור היה לדבר איתם - ואתה מגלה שגם כשאתה לא מסכים עם הדרך, יש אפשרות לחיות יחד, בדו-קיום וכבוד הדדי, וזה מה שהכי חסר פה לכולם".
"הילד הבוכה", גרסת מודיעין עילית
אחד האייקונים המפורסמים של "אומץ" הוא גרפיטי "הילד הבוכה", ורסיה מקומית על יצירתו של האמן הספרדי ברונו אמאדיו. הילד רוסס בתגובה לאפליית ילד בן עדות המזרח בקבלה למוסד חינוכי ביישוב. "רציתי להביע את הכאב החשוף של הילד שלא אשם בכלום, אז עשיתי זאת בדרכי", כך "אומץ".
"לקחתי דפי סודוקו, והדבקתי אותם מעל מודעות הצניעות. התענוג הכי גדול היה ללכת לתפילת שחרית בבוקר, ולראות שתי בנות סמינר מנסות לפתור את הסודוקו. סוג של ניצחון קטן מבחינתי"
"ילד זה דבר טהור ונקי, בלי פוליטיקה, שאנשים יכולים להזדהות אתו. בכל אחד יש את הילד הפנימי שצועק, ואנשים מאוד
מלחמת הפשקווילים:
החרדים מקימים מדינה
טלי פרקש
הרבנים החרדים שלחו בנות "לסייע במאמץ המלחמתי", "אגודת ישראל" הזמינה חברים למסיבת "נס העצמאות", ואילו "העדה החרדית" טענה כי "הקמת מדינה הציונית נושאת סכנה נוראה לכלל היהודים בארץ". כך נראו קרבות הפשקווילים ברחוב החרדי של ראשית ימי המדינה. זהות המנצח ידועה
חותמת נוספת של "אומץ", היא הדבקת דפי סודוקו על מודעות צניעות וכרזות חרד"קים (כינוי גנאי לחרדים המשרתים בצבא). "אלו מודעות שאני קורא להן מודעות נגד צניעות", הוא אומר. "בכל תחנת אוטובוס יש שלושים מודעות כאלו, שמבהירות לכל אישה שהפיגוע בירושלים קרה בגללה ואיך היא תגיע לגיהינום.
"אשתי, שהיא צנועה על פי כל אמות המידה המגזריות, סיפרה כמה שזה לא נעים לה, המודעות האלו. אז לקחתי דפי סודוקו, והדבקתי אותם מעל המודעות. התענוג הכי גדול היה ללכת לתפילת שחרית למחרת בבוקר, ולראות שתי בנות סמינר מנסות לפתור את הסודוקו שהשארתי על כרזה כזו. סוג של ניצחון קטן מבחינתי".
"אומץ" לחרדיות
בשבועיים האחרונים מצא עצמו "אומץ" מתחבר במפתיע לקמפיין ה"לא נבחרות לא בוחרות", והנפיק מסר משלו בו ה"לא" הפך ל"כן": "כן מבשלות", "כן מכבסות", "כן מפרנסות": "התחברתי למסר, כי אני מכיר את המציאות - ואצלנו במודיעין עילית במיוחד.
"גננות שעובדות כאן ומקבלות פחות מחצי משכר של גננת בישראל, אבל הן לא יכולות להגיד כלום, כי יפטרו אותן – ויש אלפי בנות שיהיו מוכנות לספוג ולעבוד באותם תנאי ניצול במקומן. גם אצל חברות ההיי-טק שפתחו פה שלוחות, השכר מאוד נמוך, וזה לא מעניין אף אחד. להפך, רואים בזה דבר חיובי שהנה, יש תעסוקה".
"המסר שלי הוא סוג של עקיצה. אישה חרדית יכולה לעשות כל כך הרבה דברים: לנהל לשכה של חבר כנסת חרדי, להיות אחראית על עשרות עובדים בתפקיד ניהולי. אבל כשזה מגיע לקבלת החלטות פוליטיות, פתאום זה לא טוב לאיזה בעל אינטרס, אז פתאום זו הלכה. המטרה היא שיראו מה נשים כן עושות, ואיפה הן כן נמצאות, ושכל אחד ואחת ישקול האם הסירוב נובע משיקולים טהורים, או ממניעים זרים".
לאחרונה החלו יצירותיו של "אומץ" להימכר כיצירות אמנות בגלריה "פחות מאלף" בתל אביב. המעבר ממחאת רחוב לאמנות, החלה לאחר שחבר הצליח למכור באי-ביי את גרסת "הילד הבוכה" החרדי על קנבס, לאספנית אמנות מאנגליה.
"היום אני מבין שגרפיטי זו גם אמנות מחאה", הוא אומר. "לא הגדרתי את מה שאני עושה כאמנות, עד שאחרים אמרו לי את זה. אני לא צייר מחונן, אבל מתברר שכל מה שבאמת צריך באמנות הזו, זה מחאה טובה ותרסיס צבע. אני במכוון לא מנסה לעשות דברים יפים או להרשים אנשים, אלא להביע את מה שכואב לי. אם משהו ירצה לתלות את זה בסלון - אדרבא, לכבוד הוא לי".
"לימדו אותנו לזלזל". גרפיטי של "אומץ לחרדים"
מומלצים
