שתף קטע נבחר

הממשלה החדשה: רק שלא ייצא מזה עוד מרד בר-כוכבא

בראשית דרכה הייתה הציונות הדתית צנועה, והשכילה לשים חיץ בין חלומות משיחיים להתנהלות במציאות. אלא שהיום נציגי החזון המשיחי יעמדו בראש משרד החינוך, משרד המשפטים ובראש האגף להתיישבות. רבן יוחנן בן זכאי יצעק את הצעקות הפרגמטיות שלו הרחק במעמקי ספסלי האופוזיציה. אלוהים, רק שלא ייצא מכל זה עוד מרד בר כוכבא

ארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל

"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל" - אלו סיסמאות השגורות בפי הציבור המכנה עצמו "נאמני ארץ ישראל", ומורכב כיום, ברובו, מאנשי הציונות הדתית. דברים אלה נותנים ביטוי לאידיאולוגיה לאומית-משיחית, הרואה בחיים בארץ ישראל את אחת המצוות החשובות ביותר בתורה.

 

  • לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו כאן

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    בימי ההתנתקות, ככל שהבינו מתנגדי המהלך כי את אשר שיגורו יתרחש, נחשפנו לשירתם המתלהבת: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". התביעה לחיים בארץ ישראל, בהגדרתה הרחבה ביותר, נתמכת באמונה שאנו עם הנצח. שהרי יקל על מי שמאמין בנצחיות משימתו בחיים, ובהיותו בעצמו חלק מהנצח, לסכן את חייו וחיי בניו במלחמות אין קץ. בנוסף, מי שמאמין במוחלטות משימתו בחיים, וביחסיות משימות חייו של הזולת - יסכים ביתר קלות לדכא עם אחר.

     

    "אנשי החֶלק" ו"אנשי הנצח"

    אדם המאמין שחייו הם "כחרס הנשבר וכחלום יעוף", פתוח למחשבה שזה גם התוקף של החוויות הקולקטיביות שלו. הוא שייך לעם שייעלם מתישהו מן העולם, ולתרבות המתאימה, במירב, לכאן ולעכשיו". אנשי החֶלק" קוראים את המציאות באופן שונה מאנשי "עם הנצח", ושונים מאוד גם תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

     

    העולם הרוחני של "אנשי החלק"

    "אנשי החלק" מקדשים את הרגע. "אנשי החלק" מאמינים שהמשימה הדתית מתקיימת בהווה. עבורם המטרה אינה מקדשת את האמצעים. "אנשי החלק" מאמינים שלכל אדם חלק בעולם, וכל החלקים שווים. "אנשי החלק" מבינים שהידע והאמונות שלהם חלקיים. "אנשי החלק" מאמינים שמשימות רוחניות ניתן לקיים רק בחיים, ולכן יש לשמור על החיים. "אנשי החלק" חושבים שצניעות היא המשימה הדתית החשובה ביותר. "אנשי החלק" רוצים לתרום חלק למען האנושות. "אנשי החלק" מסתפקים בחלק.

     

    קוראים לזה "הצלה מועטה"

    מאבק אידיאולוגי קשה מתקיים מעל דפי התלמוד בין רבן יוחנן בן זכאי לרבי עקיבא, חכם הצעיר

    ממנו בדור או שניים. על פי האגדה, בימי המרד הגדול, בעוד ירושלים (בהנהגת הקנאים) מנהלת קרב מדמם וחסר סיכוי נגד הרומאים, יצא רבן יוחנן בן זכאי אל המחנה הרומאי.

     

    בעצם ימי המאבק, הכריז רבן יוחנן בפני המצביא (העתיד להיות לקיסר) כי הוא מבין שירושלים אבודה, והוא מוכן להחליפה בשלוש מתנות צנועות, שהחשובה ביניהן "יבנה וחכמיה" - הקמת מרכז רוחני קטן, במקום קטן ששמו יבנה.

     

    יבנה הצליחה מעל ומעבר למצופה. העובדה שבשנת 2015 אני כותבת טור בפרשת השבוע בעיתון עברי, היא עדות וגם אות תודה לגאוניותו, לצניעותו ולהצלחתו של רבן יוחנן בן זכאי. התרבות היהודית שרדה למרות המרד הגדול, ולא בזכותו. היא שרדה בזכות יבנה.

     

    אף על פי כן, בחר רבי עקיבא לתקוף את הכרעתו של רבן יוחנן בו זכאי, ולבקר אותו על שהמיר את ירושלים ביבנה. "סכַל", כך כינה רבי עקיבא את רבן יוחנן בן זכאי. בתגובה נאמר לרבי עקיבא שעדיפה "הצלה מועטה" על מחיריה של תשוקת הגאולה.

     

    הוא היה גיבור?

    ריח העשן ברחובות מעיד שחגגנו השבוע את ל"ג בעומר, חג המזוהה עם מרד בר-כוכבא. שירו של

    לוין קיפניס, "בר כוכבא", הוא ביטוי למאמציה של הציונות לאמץ ואף לייצר לעצמה גיבורים היסטוריים, והוא מעיד על ההערצה הציונית למנהיג, שהתלמוד נע בין הוקעתו להדרתו.

     

    "איש היה בישראל,

    בר כוכבא שמו.

    איש צעיר גבה קומה,

    עיני זוהר לו.

    הוא היה גיבור,

    הוא קרא לדרור,

    כל העם אהב אותו,

    הוא היה גיבור!..."

     

    השיר מתפתח ומתאר את ההערצה וההצלחה של בר-כוכבא, גיבור העם. מבחינה היסטורית מעט מאוד ידוע לנו על דמותו של בר-כוכבא ועל יחס העם אליו. אך אם נעיין במקורות התרבות שלנו, נגלה בעיקר סלידה והתרחקות מהאיש. התלמודים כמעט ולא מזכירים אותו, וכשהם כבר עושים זאת, מצטייר בהם בר כובכא בעיקר כבריון.

     

    רק ש...

    למען העתיד מבהיר הרמב"ם את טעותו של רבי עקיבא שתמך באיש ובמרד (הלכות מלכים יא, ג): "שהרי רבי עקיבא

    חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו".

     

    טעה רבי עקיבא, וטעו גם לוין קיפניס והמחנכים הציונים לאורם הלך. בר-כוכבא היה אולי גיבור, אבל כנראה שלא כל העם אהב אותו, ואין ספק שחייו הסתיימו במפלה ובאסון לאומי איום ונורא, ולא ברכיבה הירואית על אריה (ובעניין חידת היווצרותו של מיתוס האריה אני ממליצה לקרוא את דבריו של אלי אשד).

     

    עם כשלון מרד בר-כוכבא, מלאה הארץ אגמי דם. רבן יוחנן בן זכאי, איש ה"חֶלק" והפשרות, הציל את התרבות היהודית, בעוד רבי עקיבא ובר כוכבא שרצו לפאר את ממלכת ישראל, כמעט המיטו עלינו כליה. והציונות? למרבה האימה היא בוחרת בהאדרת החשמונאים, מורדי מצדה ובר כוכבא. רק שלא יקרה לנו מה שקרה לגיבורי עבר אלה. רק שלא נלמד מהם יתר על המידה. רק ש... רק ש...

     

    תיאולוגיה של צניעות לאומית

    לעזרתם של "אנשי החלק" מגיעה פרשת השבוע, "בהר", העוסקת במצוות שמיטת הקרקעות ומניחה מצע אידאולוגי, שאין שני לו בצניעות, לחובת השבת קרקעות לבעליהן הראשונים (ויקרא כה, כג): והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

     

    אם כן, ארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל, היא שייכת רק לאלוהים, ואנחנו, כיתר בני האדם, גֵרים בעולמו. רק אלוהים מוחלט, ורק לאלוהים יש בעלויות ונצח. אנחנו לא "עם הנצח" כי אם "עם הגֵרות", "עם הזרות". גם אנו, ככל הנבראים בצלם אלוהים, נועדנו להיות עלים נובלים במלכות האל, ועל כן אנו מצווים בצניעות, ביחסיות ובנכונות לפשרות.

     

    אל תרעו

    מדרש נפלא מפרש את דברי הפסוק, ומורה לנו את הדרך שבה נעמוד במשימה הדתית של השמיטה (ספרא בהר ג): "'כי לי הארץ' - אל תרע עינך בה. 'כי גרים ותושבים אתם' - אל תעשו עצמיכם עיקר". לא להזיק לארץ, ולא לעשות עצמנו עיקר. זו כל הצניעות כולה ואין לי מה להוסיף.

     

    אמרו את זה קודם לפני

    בראשית דרכה הייתה הציונות הדתית צנועה. תחת הנהגתו של הרב ריינס, תמכה תנועת "המזרחי" בהסכם אוגנדה. אנשי המזרחי הבינו את משמעותה של "הצלה מועטה", והשכילו לשים חיץ בין חלומות משיחיים להתנהלות במציאות.

     

    ומה אני למדה מכך? שלא רק אני חושבת שלהתנהגות לאומית צנועה יש בסיס תיאולוגי רחב. גדולים וטובים ממני, בלב-ליבו של העולם הדתי, חשבו כך. אלא שהיום נציגי החזון המשיחי יעמדו בראש משרד החינוך, משרד המשפטים ובראש האגף להתיישבות. ורבן יוחנן בן זכאי יצעק את הצעקות הפרגמטיות שלו הרחק במעמקי ספסלי האופוזיציה. אלוהים, רק שלא ייצא מכל זה עוד מרד בר כוכבא.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    חברי בבית המדרש של הטוקבקים - גם השבוע אני מחבקת את המקורות היהודיים ולא מתריסה כנגדם, אלא שלעיתים נדמה שכל אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם מתק-שפתיים של רב-מצגר כזה או אחר, משולה עבור כמה מהחברים כחתירה תחת כיסא הכבוד.

     

    משה יקר (טוקבק 28) תודה מעומק הלב על תגובתך המפורטת והמתונה. אנסה להתייחס לכמה מהדברים שהעלית: "אני לא פרשן, בטח לא צדיק ולא דתי בכלל (מקליד בשבת בבוקר אחרי שהורדתי הכלב)... כשאתה קולט עובדים לעסק שלך אתה ממיין אותם לפי דרישות התפקיד (שאתה כתבת) לדוגמה... לא תיקח לתפקיד ייצוגי לקבלת קהל, אדם שיש לו יבלות על הפנים או שהוא יורק כשהוא מדבר.

     

    "מה לעשות?... כנראה שלתפקיד כהן בבית המקדש היו דרישות יצוגיות מסוימות... זכותך למחות על דרישות התפקיד... אבל את לא המעסיק... תמיד יש לאנשים מבחוץ הצעות איך לארגן דברים שלכאורה לא נראים להם. למה להתלונן כל הזמן? תארגנו לעצמכם דת משלכם..."

     

    משה, אתה צודק בכך שבני אדם מחפשים אנשים "ייצוגיים" למקצועות מסוימים. אתה גם צודק בכך שאני לא "המעסיק". יחד עם זאת, אני המאמינה. אני בת לתרבות היהודית, וכיוון שכך זכותי ואף חובתי להעביר ביקורת על תרבותי. אלהים אינו "מעסיק" בשר ודם, ואני מצפה מבית המקדש לייצג את כל הנבראים בצלם; שחורים ולבנים, נכים, נכות ונכים לעתיד.

     

    ולמה לי לארגן לי דת משלי? כבר יש לי אחת ואני די מרוצה.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס


  •  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    ארץ ישראל שייכת לאלוהים
    צילום: רויטרס
    צילום: גיל יוחנן
    רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים