רכבת העוני נוסעת לשומקום

נגמר אוגוסט וכולנו כבר בפקקים. מזל שהבטיחו לנו ש"קשה עכשיו והקלה אחר כך". לפחות יש איזו תקווה קלושה לעתיד טוב יותר, תחבורתית לפחות. בכל מה שקשור למדיניות החברתית - היה קשה, קשה עכשיו ונראה שיהיה קשה עוד יותר גם אחר כך. לא הקלה, לא רווח ולא רווחה.

עוד דעות ב-ynet

על אטימות תדמיתית ושר הכלכלה

מתנה לחג? תנו את תשומת לבכם

כמה זמן הייתם מסוגלים לחיות ללא חשמל?

אל תפגעו בתלמידים, במיוחד לא בחלשים

מורים, אל תחששו להיות שמאלנים

מה הקשר בין שירות לאומי למשרד החקלאות?

מאות אלפי משפחות בישראל נוסעות ברכבת העוני והמצוקה היומיומית, בלי אפשרות לחינוך הולם או מתן הזדמנות שווה לילדיהם, ללא נגישות לשירותי בריאות ראויים, ללא ביטחון שתהיה להם אפשרות לשים על השולחן אפילו מוצרי יסוד בסיסיים שיש בכל בית, אבל אין אצלם.

מדובר ברכבת כבדה, עמוסה בילדים, משפחות חד הורית וקשישים מכל הארץ ומכל המגזרים. רכבת העוני יוצאת מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל והתוואי שלה עובר לאורכה ולרוחבה של המדינה. מהחלון אפשר לראות שדות מוריקים, כלי רכב חדשים יוצאים במחלפים רחבים, מסעדות מלאות בכל טוב, ילדים צוחקים בדרך לחוג, מרפאות פרטיות, תיאטראות מרחיבי לב, מוזיאונים מרחיבי דעת, בתי ספר מתקדמים וקניונים עמוסים. לראות בעיניים כלות, בלי אפשרות לגעת. מי שנמצא על הרכבת הזו הבין כבר מזמן שהיא דוהרת לשומקום. שאין לה מעצורים. אין תחנות בדרך. ואי אפשר לרדת.

כמה הבטחות כבר שמענו, כמה מסיבות עיתונאים, ועדות, תוכניות, הצהרות, התחייבויות שלטוניות. כמה ממשלות, שרי רווחה, פקידי אוצר ויועצים משפטיים. כמה שנים אבודות. יותר מעשור של מאבק עיקש - אך עקר, נודה על האמת, להביא את המדינה לקחת אחריות על מה שאמור להיות חלק בסיסי בהגדרת התפקיד שלה - לדאוג לאזרחיה העניים, החלשים, המוחלשים, המיואשים, המובסים.

אין אחריות, אין חשיבה לטווח ארוך, אין ראייה מערכתית, אין שיקולים ענייניים. אבל יש פופוליזם, אג'נדות אישיות, אגו, שיקולים פוליטיים, חובבנות ובזבוז כספי ציבור. זה לא שאין דברים טובים וראויים שנעשים, מה שאין זו מנהיגות, מחויבות לתוצאות, לשורה תחתונה, ליעדים, לשינוי המצב.

אז מה עושים מכאן? ייאוש לא נמצא בתפריט. על אף שיש לנו כבר יבלות ושברי מאמץ מהמסע הארוך, אנחנו נמשיך, נחושים מתמיד. נמשיך לסייע ככל יכולתנו, בכל ימות השנה וגם עכשיו לקראת חגי ישראל, יחד עם עשרות אלפי ישראלים יפים, אלפי מתנדבים, עשרות עמותות וחברות עסקיות, במפגן עוצמתי של ערכים ועשייה, מבית מדרשה של החברה האזרחית.

 יש הזדמנות היסטורית לשר הרווחה ושר האוצר החברתיים שלנו להוכיח שיש להם את מה שעד עכשיו לא היה לאף אחד: מחויבות אמיתית לטיפול בעוני ובאי הביטחון התזונתי, שינוי סדר העדיפות הלאומי, לקיחת אחריות והקצאת תקציבים משמעותיים לטיפול בנושא.

אין זו דרכנו להגביה את הטון, להתלהם או לנהוג באלימות, אבל גם אין לנו כוונה לחכות עשור נוסף או עד להשלמת בניית התשתיות לרכבת הקלה (מה שיבוא קודם). אם יהיה צורך, אנחנו נכונים להישכב על המסילה כדי לעצור את רכבת העוני, לאפשר למי שיכול, באמצעות כלים מתאימים, לרדת ממנה ולסייע לרבים האחרים, לעצור מדי פעם בתחנות של חיים נורמטיביים, מילוי צרכים בסיסיים וגם רגעים של תקווה, שמחה ואושר.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת