שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    למה הישראלים מאושרים?
    האושר של הישראלים, למשל, נובע משילוב בין איכות חיים טובה יחסית של הפרט לבין יכולת הדחקה מרשימה שפיתחנו כציבור וכבודדים. המנטליות שמתמצית באמירה "יהיה בסדר" מאפשרת לנו להתעלם מההיבטים הסימפטיים פחות של המציאות

    דו"ח ה-OECD שפורסם לאחרונה קובע כי אזרחי ישראל מאושרים. המחקר שערך הארגון מוכיח במהימנות סטטיסטית די גבוהה כי למרות ממדי העוני, חוסר השוויון והשחיתות השוררים כאן אנו הישראלים מבסוטים מהחיים יותר מרוב אזרחי המדינות המבוססות והעשירות החברות בארגון. זו עוד הוכחה לכך שאושר אינו תלוי או מותנה במצבו החומרי של אדם, אלא מדובר במצב מנטלי. הכול בראש.

     

    עוד בערוץ הדעות:

    וידויי בת של שתולה

    הכותל - סמל של עם אחד

    פשרה שהיא רעידת אדמה

    שתי גדות לשמאל

    איך להגיב להחלטה לסמן מוצרים

     

    האושר של הישראלים, למשל, נובע משילוב בין איכות חיים טובה יחסית של הפרט לבין יכולת הדחקה מרשימה שפיתחנו כציבור וכבודדים. המנטליות שמתמצית באמירה "יהיה בסדר" מאפשרת לנו להתעלם מההיבטים הסימפטיים פחות של המציאות ולא לטפל בהם עד לרגע שבו הם פוגעים בצורה חמורה באיכות חיינו ומחייבים פעולה דחופה לנטרולם. עד אותו רגע, וגם אחרי שהמצב חוזר לנורמליות פחות או יותר, אנו חיים באושר. זה כל הסיפור.

     

    עם זאת מעניין לאבחן את הגורמים (הלא מעטים) המשביחים את איכות החיים בארץ הזו ומהווים מקור לאושר. למשל התחושות החזקות של מעורבות, שייכות והזדהות עם החברה והמדינה שמאפיינות חלק גדול מאד מבינינו.

     

    החיים בישראל מספקים לכל אחד מאיתנו נושאים ועניינים רבים - כמה מהם קיומיים - שעשויים להשפיע על עתידנו ועל עתיד ילדינו. אנו מתייחסים אליהם והם מעסיקים אותנו על בסיס יום-יומי. לא כך במדינות ה-OECD האחרות, שאיש אינו מאיים למחוק אותן מהמפה. אצלנו הכול אישי לטוב ולרע. גם עניינים אסטרטגיים ברמה הלאומית.

     שלא לדבר על הצורך להתמודד במלחמת הקיום היום-יומית, עם דאגות הפרנסה ועם הטיפול בילדים (שישראל מבורכת בהם, בלי עין הרע, בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD).

     

    התוצאה נטו היא שלאזרח ממוצע בישראל אין יותר מדי זמן וטווח תשומת לב פנויים לעיסוק בחיבוטי נפש ובחיפוש עצמי. וטוב שכך. לכן רובנו בישראל הרבה פחות משועממים ופחות מרוכזים בעצמנו ובמרדף אחרי מתכון האושר האישי שלנו מאשר האירופאי או הצפון אמריקני בני המעמד הבינוני ומעלה. והרי הוכח כבר, גם במחקרים מדעיים, שההתמקדות במרדף אחרי האושר והמימוש האישי לעולם יהיו סיזיפיים. תמיד נרצה יותר ואת מה שאינו בר השגה. לכן מי שמרוכז בעצמו אף פעם אינו בא על סיפוקו ומרגיש בודד.

     

    להתלונן בלי לפחד

    המשועממים מתוסכלים מחוסר עניין ומשמעות בחיים. לעומת זאת תחושות כמו שייכות, הזדהות, נתינה וקבלה מעצימות את היחיד ומעניקות משמעות לחייו. בישראל, למשל, מרכיב חשוב באיכות החיים וגורם לאושר הם הקשרים המשפחתיים האמיצים שתובעים מאיתנו לא מעט אך מגוננים עלינו מפני הבדידות והניכור הרווחים בעלם המערבי. יותר מכך, בישראל, ברוב המקרים, אתה חלק מחבורה: אחד מהחבר'ה שגדלו אתך בשכונה, שהלכתם יחד לפעולות בתנועת הנוער או שרצו אתך על הגבעות בסדיר ובמילואים ושיוצאים אתך לנופשונים ממקום העבודה. לפחות חלק מהחבר'ה האלה באמת נהנים מהחברותא עמנו ואנחנו נהנים לשתות איתם בירה, לעשות על האש, להריץ דחקות ולקטר על כל מה שאינו מוצא חן בעינינו. כל עוד איננו גולשים לאלימות מילולית או פיזית יש לנו בישראל (עדיין) אפשרות לפתוח פה ולשחרר קיטור בלי לפחד שלמחרת ידפקו שוטרים על דלתנו. גם זה גורם חשוב לאושר.

     

    אולם לצד הגורמים החיוביים ישנן תופעות סימפטיות פחות שגורמות לאושר אצל רבים מדי בתוכנו. למשל המדיה, שמעניקים לכל ממזר חסר דעה וכישורים הזדמנות להפוך לסלבריטי ליום, לשעה או לכמה שניות, אם רק יספק סחורה עתירת רייטינג ולרוב דלת-תוכן המצופה ממנו. כמה קלישאות חבוטות, ואם אפשר גם דמעה אותנטית, שיפציעו על המרקע במהדורת הערב יעשו אותך מפורסם וממילא גם מאושר. ומי שזקוק לאסקפיזם כדי להיות מאושר - בבקשה, הוא מקבל בריחה מהמציאות בשפע בתכניות הריאליטי.

     

    האושר שמנפיקות הרשתות החברתיות הוא סיפור כואב בפני עצמו. כל אחד, ללא הבדל מין, דת, גזע וצבע שיער יכול לפרסם סטטוס בפייסבוק או להעלות סלפי מטומטם במיוחד לאינסטגרם ולזכות בעשרות אלפי לייקים - שהם כידוע מרשם בטוח להכרה חברתית. אותה הכרה חברתית שהיא כיום מנוע האושר כמעט הכי חשוב אצל בני 40 ומטה. תוכן ומהות כמעט שאינם רלוונטיים. רק לעתים רחוקות הם יקרבו אותך לאושר כמו עצם יכולתו של הישראלי להתבטא ולתקשר, סתם וללא הפסקה, עם כל העולם ובת זוגו, וההיפך, ואגב כך גם לנבל את המקלדת ולעשות שיימינג למי שבא לך.

     

    איזה כיף. כמעט שכחנו שמנוע אושר ביזארי זה שצמח לאחרונה בעולם המקוון משאיר מאחוריו שובל קורבנות שהאושר שלנו אמלל אותם ולעתים גם מביא אותם לשלוח יד בנפשם. ועדיין לא דיברנו על השכנים, על הנערות והנערים הפלסטינים, שהמסרים העוברים ברשתות החברתיות מריצים אותם לנעוץ סכין בגבו של יהודי בדרכם להפוך לשהידים-אינסטנט מאושרים.

     

    חשוב, עם זאת, להבהיר: עיני אינה צרה במבסוטיות הכרונית שכנראה מאפיינת אותנו הישראלים; להיפך - הלוואי שנמשיך להיות מאושרים. אבל בלי לאבד קשר עם המציאות ובעיקר בלי לאמלל אחרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים