שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האנשים המכוערים: כך הפכה גסות רוח לשיח לגיטימי
    כמו הרב החשוב מהגמרא שלעג לאדם המכוער שפגש על אם הדרך, גם ההומואים מחכים לבקשת סליחה מהרבנים. והם מוכנים לסלוח, אבל בשני תנאים: האחד, שיתקיים שיח רוחני סביב המיניות והבחירות של כולנו. השני, שלא תהיו רגילים לעשות כן. אז למי קראתם "מכוערים", "תועבה" או "סוטים"?

    מדרש ישראלי

    לפני שנים רבות פגשתי לראשונה מדרש ישראלי לאגדת "האיש המכוער". בכתבה בעיתון גיליתי בחור צעיר עם צרכים מיוחדים, שהפך אגדה זו לאקטואלית, בבחירתו להשתמש בה כשילדים ברחוב לעגו לו.

     

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    באותם הימים טרם ידעתי שגם בבֵיתי תגדל גברת מיוחדת, וגם אני אוחז לרגעים באגדת "האיש המכוער" כתורה רוחנית, וכמטה מוסרי להישען עליו כשהדרך מיטשטשת. לפני שבוע, במצעד הגאווה, פגשתי מדרש ישראלי נוסף לאגדה זו; מדרש חריף ומהפך קרביים.

     

    האגדה על "האיש המכוער"

    (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ עמוד א-ב)

     

    "מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

     

    "נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו: איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

     

    "כיוון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני, ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו.

     

    "יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין "רבי רבי?" אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? – אמר להם: כך וכך עשה לי.

     

    "אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

     

    למי קראתם מכוער?

    חכם אחד סיים את לימודיו ורכב בדרכו על חמורו. אומרים שהיה זה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון. גרסאות אחרות קובעות שהיה זה רבי שמעון בנו של רבי אלעזר. לעולם, אם כן, לא נדע מיהו החכם היהיר הרוכב על חמור, ומכנה את זולתו "ריקא" ו"מכוער", ולא מתקררת דעתו עד שהוא מכליל ומעליב עיר שלמה.  

     

    צילום: אורות

    צילום: אורות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שמו של החכם לא באמת חשוב, שכן - החכם הזה הוא אני. כולנו נופלים לעיתים בבור השחצנות וההתנשאות, רוכבים על ענן של אהבה עצמית, והופכים את הזולת לחפץ שאין בו חפץ.

     

    "הייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה"

    המשפט הזה, כלשונו, נמצא רק בחלק מעדי הנוסח של התלמוד, ולמרות זאת הוא אהוב עלי במיוחד. מישהו במהלך הדורות ראה צורך להדגיש שלימוד תורה יכול להביא לעולם גסות רוח. בהתנתקותו של הלמדן מהקהילה, מערכיה ומהמציאות יש סכנה של ניכור והתנשאות. בסכנה הזו נפל גיבור האגדה שלנו.

     

    "כמה מכוער כלי זה שעשית"

    "האיש המכוער" ביקש לברך רב לשלום, ובתמורה ספג ניכור ועלבונות. התפנית באגדה מתרחשת כאשר "האיש המכוער" מסרב לשאת את העלבון. "לא אני יצרתי את עצמי", הוא אומר לרב. "אלוהים, שברא תלמיד חכם כמוך, ברא גם אותי. אז מה אתה רוצה ממני? דבר אתו".

     

    אם יש באנושות "כיעור", "פיגור" או "סטייה", הרי שאלו קיימות גם באלוהות שבצלמה נבראנו. כך הפכה גסות רוח לשיחה רוחנית.

     

    בית - מצעד

    בעודי צועדת בגאווה בין עשרות-אלפי ישראלים, אמרתי לעצמי "זה לא מצעד, זה בית מדרש". מבחינתי, הדבר המרגש ביותר באירוע היה בחירת המשתתפים להדגיש את זהותם היהודית.

     

    לא שותקת. רוחמה וייס ()
    לא שותקת. רוחמה וייס

     

    כולנו - חילוניים, רפורמים, אורתודוכסים, מסורתיים וקונסרבטיבים - הגענו למצעד עם הערכים היהודיים שלנו, והשלטים זעקו פסוקים ודברי חז"ל. נדמה שלא אגזים כשאומר שזו הייתה ההפגנה היהודית ביותר שבה השתתפתי.

     

    בית מדרש לכבוד חווה ואדם

    בתוך בית המדרש הצועד, דרשו ההומואים והלסביות הדתיים מהרבנים: "לך אמור לאומן שעשאני". מסרים רבים נטמנו בארבע מילים אלו: "גם אנחנו יודעים תורה וספרות חז"ל", "יש יותר מדרך אחת ללמוד וללמד תורה", "קצת צניעות" וגם: "את המוסר המתלהם תפנו כלפי ריבונו של עולם".

     

    "עד שתלך"

    על דבר אחד לא מוכן "המכוער" לוותר: על שיחה עם הבורא. הוא שב ותובע מהרב להפנות את מילותיו הפוצעות כלפי שמיא. מבחינתו, האירוע הקשה הוא הזמנה לשיחה רוחנית, והוא לא יסתיים בלעדיה.

     

    "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן"

    בסופו של דבר, הוא נענה לבקשות הסליחה של הרב, וזאת רק בשל הפצרת בני עירו (שלשיטת הרב אף הם "מכוערים"). להסכמתו לסלוח הוא מצרף תנאי מרשים: "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

     

    בכל פעם שאני לומדת אגדה זו אני שואלת את עצמי, מדוע הוא לא דרש יותר? מדוע לא אמר: "ובלבד שלא יעשה כן"? האיש הזה הוא נשמה גדולה, והוא יודע שהרב וחבריו, וגם רבים אחרים, ישובו ויפלו בפח הסטריאוטיפים, והוא ישוב לספוג עלבונות.

     

    בהכירו את טבע האדם הוא מוכן לסלוח גם למי שיצליח לפרקים, גם למי שיפול פה ושם בבור המוסרי - ובלבד שיתאמץ, ואם טעה - שיבקש סליחה.

     

    הרב לוינשטיין, נדמה לי שזה מה שהלסביות וההומואים הדתיים מבקשים לומר לך ולחבריך: לא מאוחר מדי. אתה מוזמן לבקש סליחה, ואנחנו מוכנים לסלוח, אבל בשני תנאים: האחד, שיתקיים שיח רוחני סביב המיניות והבחירות של כולנו. השני, שלא תהיו רגילים לעשות כן. אז למי קראתם "מכוערים", "תועבה" או "סוטים"?

     

    מרצח יצחק, לרצח שירה

    בדור האחרון ידענו שתי רציחות פנים-יהודיות, דתיות-קנאיות שבקשו לפתוח מלחמת אחים: רצח יצחק ורצח שירה. רצח יצחק (רבין) גרם לטלטלה גדולה בעולם היהודי הליברלי, והוביל לפתיחתם ולפריחתם של בתי מדרש להתחדשות יהודית. הבנו שלא לקחנו מספיק אחריות על טיפוח התרבות היהודית, והבטחנו לעצמנו ש"לא עוד". בהבטחה הזו לא עמדנו באופן מלא, שהרי שירה בנקי הקטנה נרצחה, ושוב בשם הדת.

     

    התגובה לרצח האחות, שבאה לידי ביטוי במצעד הגאווה הירושלמי, מלמדת שהתרבות היהודית הישראלית כבר במקום חדש. זו תגובה של תלמידות ותלמידי חכמים שקיבלו על עצמם וגם הצליחו לטפח יהדות אוהבת חווה ואדם.

     

    זה נורא שלא עלה בידינו למנוע את הרציחות, וזה נורא שגם רציחות מסמנות את מסלול ההתקדמות שלנו. ולמרות כל אלה, מצעד הגאווה האחרון עשה אותי מעט אופטימית וגאה.

     

    ואם תרצו - פרשת השבוע

    קל לרקוח את תבשיל הדרשה שימזג בין אגדת "האיש המכוער" לפרשת "מטות", העוסקת בסטריאוטיפיזציה של האויב. הורגים את כל הגברים, הנשים והילדים המדיינים. שובים את הנשים הבתולות, ועושים להן מה שעושים לשבויות... זה מה שקורה כשהאחר הוא מכוער, והאחרת היא חפץ.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    שנוקי (בטוקבק 82 משבוע שעבר) כתב/ה: "מי שלא נלחם בזמן מלחמה מפסיד הכל. הקם להורגך - השכם להורגו. הציווי הזה מתבסס על הערתי הראשונה, מהווה בעיני ציווי גדול ומוזכר ביתר פירוט אצל מקיאוולי בספרו הנסיך".

     

    שנוקי יקר/ה, דבריך הם הזדמנות לעשות סדר במושגים. הקביעה "הקם להרגך השכם להרגו" איננה ציווי שכן אינה מהתורה, אלא דרשת חז"ל (המבקשת, בין היתר, להצדיק את הריגת המדיינים התמוהה בפרשה שלנו). ומקיאוולי? הוא לא בדיוק מורה רוחני.

     

    את/ה צריך לבחור אם את/ה טוען טענה מוסרית, או פרקטית. משתי הבחינות גם יחד אני מתנגדת לשימוש באלימות. מבחינה מעשית – החברה האנושית, שמנהיגיה ומונהגיה דוגלים בפתרונות אלימים, הולכת ושוקעת באלימות של עצמה. אלפי שנות מלחמה - ושום פתרון באופק, אז אני לא מציאותית?

     

    ומבחינה מוסרית – אם את/ה מוכנ/ה להעריך יהודים שמסרו את נפשם כשנדרשו לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה, מדוע תבוז/י ליהודים המסרבים, בשם הדת והמוסר, להרוג?

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    למי באת בתלונות?
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים